אז בבית הספר- של שהרה בלאו
חצאיות אפורות, חולצות כתומות, מורות מכל הזנים והמינים ואחת אהובה במיוחד. שהרה בלאו חוזרת לבית הספר בבני ברק
שהרה בלאו צילום: ארכיון
עשרות חולצות בצבע כתום וחצאיות אפרפרות (חי נפשי, כך התהלכתי רוב שנות ילדותי בתלבושת אחידה שהכתום הבוהק שלה משך כל קיץ דבורים וברחשים) מלאו את המסדרונות, היו שם גירים פריכים, ריח קלמנטינות, תיקי אוכל לא מכובסים והמון מורות. ים של מורות.
אני זוכרת אותן אחת אחת: את שולמית קנר, המחנכת הראשונה שלי, שלימדה אותי את סודן של האותיות, (אבל כשבגרתי ופגשתי אותה ברחוב, נוח היה לי להעמיד פנים שאיני מבחינה בה, והעצוב מכל שנראה היה שהיא רגילה לכך)
את יפה יזרעלביץ', מחנכת כיתה ב'-ג' בעלת הקול החזק והשמלות הפרחוניות שהחליטה שיש לי "יכולת ביטוי" ועודדה אותי לכתוב (אבל פעם הוציאה בגשם מחוץ לכיתה בשל מחברת שנשכחה בבית).
הבחנו בכל: הבגדים, הפאות והריחות
ורחל שיף הפקחית בעלת הטעם המשובח בלבוש, כמו גם המורה רחל יוד והמורה אילנה כהן, (כן כן, הבטנו עליכן, היינו ערות לבגדיכן לפיאותיכן, לריחות הנודפים מכן, אתן לימדתן אותנו להיות הנשים הקטנות שהפכנו להיות).
והיתה גם זהבה מונטאג מזרת האימה שנשאה בתפקיד כפוי הטובה של "השוטר הרע", אבל היתה בעצם בעלת לב חם למרות העיניים הכחולות הקרות,
והיו סימה ויינבאום ורחל מן, ואסתר טוקר המורה הקשוחה והנפלאה לאנגלית שכולן פחדו ממנה כל כך (במיוחד אני).
האהובה מכולן היתה מורתי לאה אורבך ז"ל, מחנכת כיתה ח' ראשונה, שהילכו סביבה שמועות על אהוב שנהרג במלחמה, שגרם לה להישאר לבדה.
היא
היתה מורה עצמאית ומקורית, חריגה מאוד בתפריט הדיעות המהוגנות שרחשו שם בחדר המורים.
לפני מספר שנים, אגב שיטוט באתר האינטרנט "חברה " קראתי שנפטרה. האמת? עוד לא התאוששתי מההלם, מורותינו הראשונות אמורות להמשיך ולחיות לעולמים, הן אמורות לשאת את הגיר באצבעותיהן המנוסות וללמד וללמד לנצח.
ביה"ס "משואות" של ילדותי כבר אינו קיים, הוא הלך והתחרד, הדתיים הלאומיים עזבו את בני ברק ועימם תלמידותיהן של יפה ושולמית וסימה ולאה. החולצות הכתומות והחצאיות האפרפרות כבר לא ממלאות את הכיתות, נשארו רק רוחות הרפאים של מי שהיינו, ממשיכות לנצח להעתיק שיעורים בהפסקה.
הטור נכתב לזכרה של לאה אורבך ז"ל מורתי האהובה שהיתה הראשונה שעודדה אותי לחשיבה עצמאית. יהי זכרה ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
