המאמא של הטייסים נשארה מאחור
ה"אמא" ה-1 של חיה"א נאלצת להיפרד מהטייסת אותה ליוותה עשרות שנים בעקבות העברת הבסיס בלוד לנגב. "עברתי איתם הכל לא יודעת מה אעשה"
באותו הזמן, במרחק של עשרות מטרים משם, בכו ה"מאמות" של טייסות התובלה בבסיס, מסרבות להאמין שהטייסים אותם גידלו במשך 20 שנה לא ישובו עוד לבסיס, והן ייאלצו להיפרד מהם. איתן בכתה גם "המאמא" המיתולוגית של בסיס לוד, נינה קרייבה, תושבת רמלה שכבר קרוב ל-20 שנה מוגדרת כ"אמא של הטייסים" בטייסת התובלה 122.
"הגעתי לפני 20 שנה לבסיס בלוד והייתי המאמא הראשונה בכל הבסיס", סיפרה בהתרגשות קרייבה בת 59, אם לשניים וסבתא לשבעה נכדים והוסיפה: "אחרי כמה זמן, כשראו איזה אוכל אני מכינה ואיך אני מפנקת את הטייסים, התחילו בטייסות אחרות לכעוס - למה אין להם מאמא משלהם? אז גם הם הביאו".
כל טייסת והמאמא שלה, זו שדואגת לרווחת הטייסים לפני ואחרי האימון או הטיסה המבצעית, גם ברגעים הקשים ביותר. "עברתי איתם הכל, גם את מלחמת לבנון השנייה", סיפרה קרייבה בגאווה, "תמיד עשיתי הכל כדי להישאר בטייסת, לא היו צריכים לבקש ממני, נשארתי גם כשנפלו טילים במדינה, ובישלתי עם מסכת אב"כ".
קרייבה סיפרה כיצד דאגה לטייסים במסירות רבה. "במלחמה הייתי מכינה לפני כל מבצע צידניות עם אוכל. אף פעם לא שאלתי לאן הם טסים, רק התפללתי שיחזרו בשלום. במלחמה היו המון דיונים, ובכל פעם הייתי נשארת. לא אכפת היה לי לאחר את ההסעה הביתה, העיקר שכולם יהיו שבעים".
קרייבה ידעה לספר גם על מפקדים בכירים, ואפילו ראשי ממשלות שבילו אצלה בטייסת. "פעם אחת נכנסו המאבטחים של ראש הממשלה שרון לחדר האוכל שלי וראו מה הכנתי לטייסים. הם שאלו בשביל מי כל האוכל, והסברתי להם שזה לטייסים. הם לא האמינו ואמרו לי: 'מה זה פה בית מלון?'. הכל אצלי תמיד מסודר וטעים. אפילו שמעון פרס אכל אצלי. היו אצלי טייסים שהפכו למפקדים בכירים בחיל האוויר והיום הם יושבים במטה בקרייה".
במהלך השנים הרבות שבילתה בבסיס
היא יודעת לאבחן ולזהות כל מטוס ומטוס שעבר בטייסת בתקופתה. "בהתחלה היו מטוסי דקוטה ואחר כך באו מטוסי ערבה', היא שיחזרה והוסיפה כי "בשנים האחרונות הגיעו מטוסים שקשה להגיד את השם שלהם. לאחד מהם קוראים בעברית נחשון".
"המאמא" המסורה סיפרה על היחס החם שקיבלה חזרה מחיילי הטייסת. "הטייסת הזאת היא באמת המשפחה שלי, לפני כמה שנים קיבלתי אירוע מוחי, וכל הטייסים, הקצינים והקצינות מהבסיס ישבו ליד המיטה שלי בבית החולים במשמרות, אפילו השלישה. לא האמנתי. היום אני חושבת על זה ולא מספיקה לבכות. אני מפחדת להתגעגע ולהיכנס לדיכאון. אני גידלתי אותם כמו אמא ובחיים לא אשכח אותם, את כולם".
נראה שהיחס בין קרייבה לטייסת הוא הדדי. כשנחגג בשנה שעברה יום הולדתה בטייסת, כתב לה מפקד הטייסת סגן אלוף פ' על גבי תמונה: "לאמא שלנו, כשאנשים מתעוררים בבוקר הם רואים את אמא, כשאנשים רעבים הם מתגעגעים לאוכל של אמא. כשאנחנו מתעוררים אנחנו רואים אותך, כשאנחנו מגיעים לטייסת אנחנו רואים את השמחה שלך, כשאנחנו רעבים אנחנו מתגעגעים לאוכל שלך. לכולנו יצא פעם אחת לפחות לומר באמצע היום שיש לנו חשק למשהו שאת מכינה".
אבל למרות היחס והמילים החמות, קרייבה תיאלץ לוותר על הטייסת האהובה שלה לטובת מימוש חזונו של דוד בן גוריון - המעבר לנגב. בימים אלו מפרק חיל האוויר בשלבים את הבסיס, מלאכה שתסתיים בחודשים הקרובים. נינה וחברותיה לבסיס - שלומית אביטן, שרה קליין, מרינה בן משה ואתי לוי - מנסות בינתיים לחשוב מה יעשו ביום שבו ייסגר הבסיס באופן סופי.
"קשה לי לדבר על הפרידה, הלב שלי נקרע", אמרה קרייבה. "הבסיס הזה הוא החיים שלי", ציינה בעצב והוסיפה כי אינה יודעת מה תעשה מעתה.
אולם הקשר העמוק של קרייבה וחברותיה עם הבסיס מכיל יותר מאוכל בלבד. "אני לא רק מבשלת ומכינה אוכל, אני כמו אמא", תיארה קרייבה בדמעות, "אני מקשיבה לבנות בטייסת שמתאהבות בטייסים, נותנת להן עצות כדי שיפסיקו לבכות. יש טייסים שממש צריכים אמא ואני תמיד מנסה שיהיה להם טוב".
קרייבה סיפרה שלקראת המעבר הציע לה סגן מפקד הטייסת חדר בבסיס נבטים החדש בנגב בו תשהה במהלך ימי השבוע, העיקר שלא להשאיר אותה מאחור. "שקלתי את זה, אבל ניסיתי לחשוב מה אני אעשה כל היום בבסיס אחרי העבודה, רחוק כל כך מהילדים ומהנכדים, ואמרתי לא. אנחנו עובדות מטעם חברת המשקם, שהנציגים שלה נפגשו עם רס"ר הבסיס, אבל כולנו החזרנו בסוף תשובה שלילית".
בתה של קרייבה, מזל בת 36, יודעת אף היא לספר על הכאב הגדול של אמה לקראת הפרידה מהבסיס האהוב. "היא לא מפסיקה לחשוש מהעתיד בלי הטייסים, זה החיים שלה", סיפרה הבת, "אני באמת מקווה שהיא תמצא את עצמה מחדש, כי מי שלא ראה את האהבה ביניהם לא יבין על מה היא מדברת".
מזל סיפרה על היחס החם השורר בין חיילי הטייסת לבין אמה. "טייסת 122 היא טייסת מאוד מגובשת, בפורים בשנה שעברה הם הזמינו את כל המשפחה שלנו וגם אני נסעתי עם הבן שלי. היה ממש כיף לראות את ההערכה שלהם לאמא שלי. הם בני אדם, שמסתכלים לכולם בגובה העיניים ולא כמו שכולם חושבים. תמיד הייתי גאה בקשר שיש לאימא שלי עם הטייסים".
נא להמתין לטעינת התגובות
