הנרקיס של הרי הקווקז
תעלול של הגורל הוביל אותי מעוטף עזה לטיול דווקא בגאורגיה. רשמי מסע שנקטע ותקווה שהמערב יתייצב לימין מדינה אמיצה
התחנה הראשונה: גורי, העיר היחידה בעולם שבה אפשר למצוא אתר הנצחה לרוצח ההמונים המוכר בשם סטאלין. מיד כשירדנו מהג'יפים נדרשנו על ידי אנשי המשטרה לעזוב את העיר. ניסינו קצת להתווכח, אבל הם היו נחושים. בעיר ראינו מראות שלא ממש הבנו בשלב הזה: בפינות רחוב עמדו חבורות של אנשים והתווכחו בלהט, בתחנות אוטובוס חיכו משפחות רבות, עמוסות בציוד. על הכביש הראשי, בהמשך הדרך, שוב עצרה אותנו משטרה. עמדנו בצד וחיכינו עם שאר הנהגים, בעוד משאיות עמוסות בחיילים וציוד צבאי חולפות בדרך.
אז כבר התעדכנו בהודעות מהארץ וגם בתקשורת עם טביליסי לגבי המצב. בתיאום עם חדר המצב של משרד החוץ עלינו להרי הקווקז. לאחר יומיים בלבד עלה עלינו הבוקר בכפר קטן למרגלות הרים נשגבים עוטי שלג עולמים, כשאנחנו נהנים מאירוח מכל הלב של נרגיזה (נרקיס) ובני ביתה, המשפחה היהודית היחידה באזור. כשהגיעה ההודעה מחדר המצב ומהשגרירות שעלינו לעזוב את גיאורגיה ולחצות את הגבול לטורקיה, כי הדרך לטביליסי חסומה, נשמענו להוראות. פחות משלושה ימים לאחר שהגענו לגיאורגיה כבר היינו בצדו הטורקי של הגבול. זה נשמע קצת כמו תעלול של הגורל, שכדי להירגע מכמויות של "צבע אדום" הסית אותי לצאת לטיול בארץ במלחמה.
נופים שלווים של שלום וביטחון
בשום זמן לא הייתי שם בסכנה, אבל לבי נותר שם, במדינה הצעירה והאמיצה הזו. לא היינו ממש באזורי מלחמה, אבל הייתה לנו תחושה שהמלחמה בעקבותינו - גורי שהופצצה ונכנסו אליה כוחות רוסיים וערים אחרות שעברנו דרכן. כאב הלב לראות את האנשים הנמצאים צעד אחד מלהיות פליטים בארצם שלהם, אלה שחיכו לאוטובוסים שיפנו אותם מגורי, אלה שהעמיסו את המשפחה, כולל הסבתא, על הלאדה העתיקה ויצאו למקום לא ידוע. כאב לראות את הלחץ של האזרחים הממהרים למלא דלק במכונית ובמכלים נוספים בתחנת הדלק היחידה בסביבה.
עצוב לחשוב על האנשים שהעולם התהפך עליהם בבת אחת. על אלה שישבו וצפו בתקווה ובחשש בנשיא סאקשווילי בנאום בטלוויזיה. נאום שלא הבנו, אבל הבנו היטב מה הוא אומר ולמי הוא מדבר. על הנערה החביבה שניסתה להסביר באנגלית נרגשת שבתוך כמה שעות ייכנסו הרוסים
לעיר שלה. על האנשים הגאים כל כך בדגל האדום-לבן, הדגל העתיק של גאורגיה, שמונף בכל מקום. על העם המעריץ את משורריו, שמתנת חתונה נחשבת במיוחד בו היא ספר של שירה עתיקה מימי הביניים - עם שהשדרות החשובות בארצו נקראות על שם סופרים ומשוררים. צער על המדינה הצעירה שהעזה לקרוא תיגר על אמא רוסיה ולפנות אל המערב בתקווה, באמונה בחופש, במחר טוב יותר.
אני מנסה לקוות שהמלחמה הזו תיגמר מהר, שהמערב ידע לעמוד לימין גאורגיה במאבקה לעצמאות אמיתית, שהדגל האדום-לבן ימשיך להתנוסס בגאון על המדינה הצעירה-עתיקה הזו. שמהר מאוד יהמו שוב השבילים בקווקז ממטיילים, שהחדרים בבתיהם של נרגיזה ושכניה יהיו מלאים באוהבים ובמעריצים של ההרים המופלאים. שהשירה המדהימה של "עוטה עור הנמר" תסופר בשפות רבות, על רקע נופים שלווים של שלום וביטחון.
נא להמתין לטעינת התגובות
