האת שחפרה קבר- תחפור מטע
כשרינה אקרמן פונתה מגוש קטיף היא הפכה את השברונות והכאב להצגה שמופיעה בכל רחבי הארץ. ציפי חוטובלי נסעה לפגוש אותה באתר הקארווילות וגילתה משהו על נחישות ואמונה במטרה. מסע בעקבות 3 שנים להתנתקות מגוש קטיף
רק כשמתקרבים אל הבית, ונוגעים בדפנות ובקירות החלולים נחשפת האשליה. הבית עשוי מקרטון. טריקת דלת יכולה להרעיד את הבית כולו.
תפאורה של יישוב. 60 משפחות ממפוני גוש קטיף גרים כאן, רובם הגדול מהיישוב קטיף, ועוד 10 משפחות מנווה דקלים. היעד הסופי שלהם הוא הקמת היישוב החדש גבעת חזן, בסמוך לאמציה, בו אמורים להיבנות בתי הקבע, אבל היעד הזה לא מתחיל להיראות באופק, וההערכה האופטימית מדברת על שנתיים נוספות של חיים במציאות ללא בית, כמו מצבם של 80% ממתיישבי גוש קטיף.
משפחת אקרמן, האם רינה (45) והאב אליהו (48), עם 11 ילדיהם, חיים בתנאי המעבר האלה למעלה משנתיים, בהם 3 ילדים מצטופפים בכל חדר, וחדר העבודה של האב, שעובד כפסיכולוג חינוכי בשרות הפסיכולוגי של קרית ארבע, הצטצמצם כאן לשלוש מגירות.
רינה ואליהו אקרמן עלו ארצה מצרפת חדורי ציונות לפני 28 שנים. אליהו עלה במסגרת תכנית הכשרה של בני עקיבא, ורינה עלתה לבדה בעקבותיו. הם בחרו להתיישב בגוש קטיף ולבנות את ביתם בנווה דקלים, בתקופה שלאחר התחלת האינתיפאדה הראשונה, מתוך תחושת שליחות, שממשיכה ללוות אותם גם במגורים הזמניים באמציה.
דרכה המיוחדת של רינה להתמודד עם המשברים והטלטלה העמוקה שעברו אנשי גוש קטיף באה לידי ביטוי בהצגת יחיד שכתבה, איתה היא מופיעה בכל רחבי הארץ.
ההצגה עוברת דרך סיפורה האישי שעובר בין שלוש דורות במשפחה, היא בחרה לקרוא להצגה בשם "ביער ביער נרקוד" והמוטיב המרכזי הוא הסמל של העצים כמקור של צמיחה, בצל יערות אירופה האפלים של תקופת השואה.
ההצגה נכתבה בתחילת האינתיפאדה השניה, ברקע הפיגוע באוטובוס הילדים בו נקטעו רגליהם של ילדי משפחת כהן מכפר דרום, רינה ילדה אז את יהודה, בנה העשירי, החיים בגוש היו רוויי מתח, תחת ירי ופיגועים.
בעלה עבד בלילות, עוזר למשפחות הפגועות להתמודד עם הקושי הנפשי של חיים בצל הטרור. בלילות הקשים ההם, עם כל המתח, וחוסר השינה של אם שמניקה, נולדה ההצגה.
רינה אומרת שההצגה לא נכתבה מהראש ולא מהלב, אלא מהרחם. מהמקום הפנימי הכי עמוק שלה כאישה.
רינה מחליפה בהצגה דמויות (סבתא, ואמא, וקצין גרמני, ילדה בצרפת, ומתיישבת בגוש) דרך מכתב שהיא כותבת לאמה, ומספרת בו לבנותיה, על ההיסטוריה המשפחתית, ועל הבחירה להביא 11 ילדים לעולם, כתיקון לשאיפת ההשמדה הגרמנית.
היא מדברת על הבחירה לגור בגוש קטיף, באזור של חולות, כדי לטעת שם עצים ולהביא חיים, כנגד רצון ההרג של אויבינו.
באחת הסצינות בהצגה, רינה עומדת עם את חפירה ביד, ומספרת לקהל על יום הפיגוע המחריד בו נגדעו חייהם של טלי חטואל ובנותיה:
"אנחנו בגוש קטיף חיים עם את חפירה ביד
בי"א באייר, יום משאל מתפקדי הליכוד, לקחנו את חפירה וחפרנו 5 קברים, קברה של טלי ו 4 קברים קטנים של
הילה
הדר
רוני
ומירב, בנותיה, ה"יד
והאת לא מספיק לנוח... למחרת חפרנו בחול יסודות של בית חדש בטכס הנחת אבן פינה של שכונה חדשה בגוש קטיף, טל לישראל שמה.
ובאותו את חפירה בחר ליאור כלפא (המזכיר של נווה דקלים צ.ח), בעל המגרש החדש, לנטוע עץ, ובחר דווקא עץ חרוב, שידוע בשורשיו העמוקים במיוחד, שנאחזים בחוזקה רבה בחולות וסיפר שם סיפור על חוני המעגל..."
המעברים החדים האלה מחורבן לצמיחה, מאת שחופר את קברי בנותיה של טלי חטואל, לאת שנוטע, עוברים לאורך כל ההצגה, מיערות ילדותה הקסומים בפאתי פאריז, וטיולים משפחתיים שם התקיימו פעולות בני עקיבא, ליערות ליטא, שם נרצחה סבתא רבא שלה עם חמשת
ניגונים חסידיים של הרב שלמה קרליבך מלווים את הסיפור, וגם לימוד מהמקורות. היא פותחת בציטוט מדבריו של רבי נחמן מברסלב שאומר:
"כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי, נמצא, כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות, ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם..."
זה המסר העיקרי של רינה. תיקון העולם שהיה בעיניה הדבר המרכזי שסביבו נעים חייה.
בתקופת ההסברה לפני יישום תכנית ההתנתקות, רינה הופיעה עם ההצגה בכל רחבי הארץ, השמועות עברו מפה לאוזן: מצפת וחצור הגלילית, לתל אביב וחיפה, ועד קיבוץ נחל עוז בדרום, היא הופיעה בפני קהל מגוון של נשים, מכל הדעות וההשקפות.
לרוב הקהל עובר מצחוק לדמעות, במהלך הקטעים השונים, ורינה עצמה מתרגשת ובוכה עם הקהל כל פעם מחדש.
אחרי ההתנתקות היא הרגישה שאין עוד טעם להמשיך, אבל לבסוף החליטה להוסיף מערכה: עם תום ההצגה המקורית שמסתיימת בשירה אופטימית היא עוצרת את הקהל בחדות ואומרת:
"עד כאן היתה ההצגה על התיקון
אבל את התיקון הזה באו והרסו לנו
העצים נבלו ומתו
מה נשאר מזה? אולי נשארו לנו הפרות
מה שנשאר זה תמונה במחשב שבעלי צילם כשהוא הגיע לגוש רואים בה עץ רימון מת, שחור, ועליו רימון אדום.
בעלי קטף את הרימון האדום והעסיסי שנשאר על העץ המת. זרקנו את הקליפה ואכלנו את הפרי בראש השנה, ובירכנו עליו שירבו זכויותינו כרימון"
רינה רואה בתהליך ההתנתקות תהליך בירור בין קליפה לפרי: "צריך להיות עיוור כדי לא לראות היום את הבירור שנעשה כאן במדינה, כל השחיתות שצפה ועולה למעלה זה כמו מורסה של פצע שמתנקז ועובר ניקוי. ואסור לנו להתבלבל בין המורסה ובין העור הבריא".
גם לאחר ההתנתקות המשיכה להופיע עם ההצגה, אבל עכשיו בעיקר בימי הזיכרון הרשמיים לגוש קטיף. ובהזמנות מיוחדות.
המסר האופיטימי של ההצגה נשמר, וחשוב לה לספר לקהל שהם לא נשברים ו"הם מרימים את הראש".
היא מוסיפה את הסיפור של בנה ידידיה שבחר להינשא בי"ג אב, שנה לאחר שגורשו מביתם ב יג' אב, עם בת של חברים שסייעה להם בתקופה הקשה שלאחר הגירוש, כסמל למהפך שהם מייחלים לו, של "הפיכת יום הג' מגירוש לגאולה".
למרות המסר האופטימי של ההצגה, אקרמן לא חוסכת בביקורת על דרך המאבק. היא מתנגדת למאבק אלים, ומדגישה את חשיבות השרות בצה"ל, אבל סבורה שהיה ראוי לנהל מאבק תקיף יותר.
"הקו שצריך להיות הוא הרבה יותר נוקשה ולא באהבה ננצח, עלתה טענה על הדרך של המנהיגות שלא רצתה לנצח, לא רצתה לשבור את הכלים בשום צורה שהיא מול מערכות של המדינה.
אנחנו הקרבנו את עצמנו והתוצאה היא קסאמים בשדרות ואשקלון,מלחמת לבנון כושלת, ומערכת צבאית שלא מגנה על מדינת ישראל. היום רוב העם אומר שצדקנו. אולי הרווחנו את הלקח הזה".
לא להתבייש לדבר על בית מקדש
במישור הציבורי של הציונות הדתית היא אומרת שההתנתקות מובילה לבירור ערכים פנימי אצלנו:
"אנחנו צריכים לברר לציבור שלנו את האמת, לפני הגירוש היינו עסוקים בראש ובראשונה בלהתייפיף, היינו עסוקים בלחשוב איך זה יצטייר בתקשורת.
לא היינו מדברים על בית מקדש כי זה יצטלם יפה, היום אני לא מתביישת לדבר על בית מקדש כחזון ערכי לחברה מתוקנת. אני לא רוצה שנהיה עם ככל העמים, אני רוצה מדינה יהודית עם בית מקדש. בבית המקדש יש סנהדרין. במקום החיבור בין עם ישראל לבורא עולם יש בתי משפט שדואגים לצדק חברתי וזה מה שאנחנו רוצים.
אנחנו צריכים להגיד את זה בגאון. הקב"ה בחר בנו כדי שנרגיש על גופנו את חיסרון הבית, כדי שנבין את החיסרון שיש לנו כעם בבית מקדש. וכך היא בוחרת גם לסיים את ההצגה, במשפט:
"הקב"ה, נתנו לך את הבית שלנו תביא לנו עכשיו את הבית שלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
