האדם מול הכריש
בכל שנה נטרפים בעולם בקושי חמישה אנשים על ידי כרישים. בכל שנייה מישהו בעולם קוטל עוד כריש. כשתדמיתו מוטלת על קרקעית הים, טורף העל ששרד 400 מיליון שנה בדרך המהירה להיכחדות. ספרו את זה למיליוני סינים שבטוחים שסנפירי הכריש הם הוויאגרה של הטבע
ב 14 ביולי נתפס עמלץ לבן (SHARK GREAT WHITE) באורך 2.3 מטרים לא רחוק משם. על פי כותרות העיתונים הראשיים, הוא כמעט הטביע את סירתם של הדייגים שתפסו אותו, לפני שגיבור היום, איש בשם מייקל שלייסר, רוצץ את גולגולתו במשוט שבור. בבטנו של הכריש נמצאו שרידי אדם.
ההשפעה התרבותית של מאורע זה היתה אדירה והרת אסון עבור הכרישים. הכריש הפך בן לילה לאויב האומה ולסמל לרוע ולאכזריות. צוללות גרמניות לבשו צורה של כריש בקריקטורות פוליטיות. כל ילד אמריקני ידע שכריש הוא רוצח צמא דם וחסר פחד. כמעט 60 שנה מאוחר יותר, כתב פיטר בצ'לי את הרומן "מלתעות" בהשראת אירועי אותו הקיץ.
"מלתעות" היה לרב מכר שהפך אחר כך לסרטו המצליח הראשון של במאי אלמוני בן 29 בשם סטיבן ספילברג. זה היה הסרט הראשון בהיסטוריה שגרף יותר ממאה מיליון דולר בקופות בבתי הקולנוע של ארצות הברית. מאות מיליוני בני אדם צפו בו מאז ועד היום.
בנצ'לי הבין עם השנים את הנזק העצום שגרם לחיה שהוא בעצם די מחבב. בראיון ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנת 2002, ארבע שנים לפני מותו, הוא אמר: "ידענו אז כל כך מעט על כרישים, ולמדנו מאז כל כך הרבה. חשוב לי להבהיר שהמפלצת שיצרתי היתה פרי דמיוני בלבד". בנצ'לי הפך לפעיל סביבתי הנלחם נגד דיג בלתי מפוקח של כרישים, אבל זה לא עזר. תדמיתו של הכריש כאוכל אדם אכזרי כבר נחרתה עמוק מדי בתודעה הציבורית.
למי שמכיר כרישים מקרוב, זה כואב. עמוס נחום, זוכה פרס הבי.בי.סי לצילום טבע, שמצלם וחוקר כרישים בסביבתם הטבעית כבר 30 שנה, בילה שעות ארוכות בחברתם של כמה ממיני הכרישים הגדולים ביותר בעולם. בראיון מביתו בסן פרנסיסקו הוא מתאר את העוול שנגרם להם, לדעתו: "קודם כל חשוב שאנשים יידעו את העובדות, את המספרים, כי הם שונים מאוד ממה שגדלנו עליו. בשני העשורים האחרונים הממוצע השנתי של תקיפות קטלניות של כרישים כלפי בני אדם עומד על חמישה בשנה. מדובר במספר אפסי ביחס לכמות המתרחצים הגדלה מדי שנה במיליונים.
"מהניסיון שלי אני אומר חד משמעית: 99 אחוז מהתקיפות קורות כתוצאה מטעות בזיהוי. העמלץ הלבן לדוגמה, נוהג לאכול בשעות הבוקר ואחר הצהריים. לעתים נדירות ביותר הוא טועה לחשוב שהשחיין או הגולש השוחה מעליו הוא צב או יונק ימי, משום שהצללית שלהם דומה. ברוב המקרים הוא לא נושך בפעם השנייה כי זה פשוט לא טעים לו. אנחנו לא, ואף פעם לא היינו מזון אהוב על הכריש, וברור שהכריש לא תוקף מתוך אכזריות או רוע. יש סיכוי גבוה יותר למות ממכת ברק, מעקיצת דבורה או מנשיכה של כלב, ובכל זאת פיתחנו לו תדמית של אוכל אדם סדרתי. פחד הוא אחד הרגשות שהכי קל להחדיר לבני אדם"
הסטטיסטיקה מספרת את סיפורו של מלך האוקיינוס ששולט ב 75% מכוכב הלכת שלנו, במספרים מעוררי חלחלה: בסוף שנת 2006 פורסם מחקר מקיף שנערך בשווקי הדגים בהונג קונג במשך 18 חודשים. ממחקר זה עולה כי בין 26 ל 73 מיליון כרישים ניצודים בשנה על ידי האדם. הממוצע 38 מיליון כרישים בשנה. קצת יותר מ - 100 אלף ביום. קצת יותר מכריש אחד מת בכל שנייה.
האדם קוטל כרישים בשיטתיות בגלל שלוש סיבות עיקריות: בגלל השמן העשיר בוויטמינים המופק מהכבד שלהם (שמן שכבר נמצאו לו תחליפים סינתטיים לפני שנים רבות), בגלל אבקה המופקת מהשלד הסחוסי של הכריש שעל אף שטרם נמצאה הוכחה לכך מדעית, יש המאמינים עדיין שבכוחה לרפא סרטן, ובעיקר בגלל הסנפירים שלהם.
סנפירי הכריש הם הבסיס להכנת מרק שטעמו כך אומרים דלוח למדי, אך מחירו במסעדות במזרח הרחוק מרקיע שחקים - כמאה דולר ויותר לקערה. מרק זה נודע כשיקוי פלא לשיפור כוח הגברא, התעוזה והכיבוש. הוא משמש כסמל סטטוס במדינות המזרח, ונחשב למנה הכרחית
ד"ר אבי ברנס, אחד המומחים המובילים בעולם בחקר כרישים, חוקר כרישים באילת משנות השבעים: "רוב הכרישים מגיעים לבגרות מינית בגיל מבוגר יחסית. קח לדוגמה את כריש הלווייתן (שנקרא כך על שום גודלו, מראהו המזכיר לווייתן ומכיוון שכמו הלווייתן הוא ניזון על ידי סינון יצורים זעירים מתוך המים. 13 מטר אורכו,וכעשר טון משקלו, שיכול להביא צאצאים רק כשהוא מגיע לאורך של שמונה מטרים ולגיל 30. בשנים האחרונות, הוא ניצוד בחלק מהמקרים לפני שבכלל הגיע לגיל הפריון. מה שקורה לו קורה לעוד הרבה מינים של כרישים. אנחנו צדים אותם מהר מדי, ומוקדם מדי, ופשוט לא מאפשרים להם להעמיד דור המשך".
עד כמה המצב חמור? "ההערכות שלנו מדברות על כך שנשארנו עם כעשרה אחוזים מכמות הכרישים שהיתה כאן לפני 50 שנה. זה נתון מזעזע. אותי זה מעציב באופן אישי. בשבילי הכריש הוא כמו הפרח הכי יפה בגן, יצור מושלם. הוכחה לגאונות של הטבע. אבל הפחד שלי הוא לא על הכרישים אלא עלינו - הכריש מווסת את כמויות הדגים באוקיינוס, מארגן את כל המערכת האקולוגית השברירית הזו שמיליארדי אנשים ניזונים ממנה. כשאנחנו פוגעים בו, אנחנו פוגעים באופן ישיר בעצמנו, ובשביל מה? בשביל איזו אמונה תפלה על שיפור כוח הגברא, שמעולם לא הוכח מדעית שיש בה אפילו שמץ של אמת. 400 מיליון שנה הם היו כאן לפנינו. אנחנו באים, מנצלים אותם ומכחידים אותם. אני לא מדבר על חזון אפוקליפטי עתידי, אלא על מה שקורה כאן ועכשיו".
הכרישים ניצודים בכל האוקיינוסים והימים בעולם כמעט, על מנת לספק את הצריכה הגדלה והולכת במזרח. תופסים אותם בקרסים וברשתות, באופן מכוון ובאופן מקרי - כחלק מדיג של דגים אחרים. המחיר המאמיר של סנפיריהם, וטכנולוגיות הדיג המתפתחות לא מותירים להם סיכוי. העובדה שלבשר גופם אין ערך רב ביחס למשקלו, בשילוב עם עלויות ההובלה הגבוהות, מכריחים את הדייגים למצוא פתרון יצירתי, פשוט ואכזרי.
לאחר שתפסו את הכרישים, ובעודם בלב ים, חותכים הדייגים את סנפיריהם ומשחררים אותם בחזרה למים, לצנוח אל הקרקעית בלי יכולת לשחות. למות בייסורים נוראיים. את הסנפירים הם מייבשים על הסיפון, ופורקים בשקים אל החוף כשהם מגיעים בחזרה ליבשה. זו גם אחת הסיבות לכך שקשה כל כך לפקח על דיג הכרישים ולהעריך את כמותו. פשוט מאוד: אף אחד לא סופר אותם. הגבלות וחוקים נגד דיג של כרישים מיושמים במספר זעום ביותר של מדינות. וממילא, הכרישים לא מכירים בגבולות ובמים טריטוריאליים: הם מסתובבים להם ברחבי האוקיינוסים. אם יש הגבלה במדינה אחת, אין בעיה לצוד אותם במימי מדינה אחרת או בלב ים.
יש אלפי שוקי דגים במזרח. באחד מהם ביקרתי לא מזמן. שוק הדגים ההוא היה ממוקם על גדת הנהר המהווה את הגבול בין תאילנד למיאנמר בעיר נמל ששמה ראנונג. המיקום האסטרטגי, והגישה הפתוחה לדייגי שתי המדינות, הפכו אותו לשוק הסיטונאי השני בגודלו בתאילנד. בכל יום לפנות בוקר מגיעות אליו ספינות דייגים רבות מספור כדי לפרוק את שללן.
למי שמבקר בו מוקדם, מצפה מחזה סוריאליסטי: בדיוק בשעה שש, מתנגן ההמנון התאילנדי מתוך רמקולים מיושנים התלויים על הקיר. מאות דייגים בסרבלים מלוכלכים ומגפי גומי עוברים בחגיגיות לדום מתוח, מביטים בנקודה בלתי נראית באופק, ומצטרפים במלמול לשירת ההמנון. לרגליהם, בתוך שלוליות של דם קרוש, בערימות מוארכות ומכוסות בקרח, פרושים עשרות טונות של כרישים, דגי ים פתוח, חתולי ים ועוד. עד שעה עשר בערך יתרוקנו ההאנגרים הענקיים מתוכנם, ורצפות הבטון יישטפו וינוקו לקראת יום המחר. את הטונות הרבות שלא הצליחו למכור מעמיסים הדייגים על סירות וזורקים בחזרה לים. המין האנושי מעולם לא נראה בעיניי פחות אנושי מאשר באותו הבוקר. את הריח שעמד שם באוויר ניסיתי לשפשף מהגוף גם כשלא נותר ממנו זכר, ימים רבים אחר כך.
כמה שעות הפלגה דרום מערבה משוק הדגים, ניתן עדיין לפגוש את הטבע במלוא הדרו.כ - 70 קילומטר מערבית לחופה של תאילנד, מבצבץ מתוך המים השקטים קצהו העליון של רכס תת ימי ששמו סלע רישלייה. האגדה מספרת על פיראטים מלזיים שהיו כופתים את קורבנותיהם האומללים אל סלע זה ומפליגים לדרכם - מותירים אותם לטבוע כשהגאות תגיע. אך העבר האכזרי לא מעיד דבר על מה שמתרחש ורוחש סביבו כיום.
סלע רישלייה נחשב לאחד מאתרי הצלילה הטובים באסיה ומהווה מגנט לחובבי צלילה מכל העולם. השונית שצומחת עליו משגשגת, ולהקות גדולות של דגים מתכנסות סביבו. למרות השפע, כרישים נראים כאן רק לעתים נדירות בשנים האחרונות, ולעתים נדירות עוד יותר אפשר לפגוש כאן את הדג הגדול בעולם, הכריש הלווייתני.
את הבוקר ההוא לא ישכח אף אחד ממי שהשתתף באותה צלילה. זו היתה אמורה להיות הצלילה האחרונה במהלך מסע בן שבוע. היו שמועות על צוללים אחרים שראו כריש לווייתן באורך תשעה מטרים מסתובב באזור. הם דיווחו שהוא היה רגוע וסקרן. שאכל בשלווה דגיגים ויצורים קטנים אחרים.
קפצנו למים בתקווה. במרחבי האוקיינוס, גם הדג הגדול בעולם הוא לא יותר מנקודה זעירה בתוך האינסוף, הסיכוי לפגוש בו הוא כמו הסיכוי לפגוש באהבת האמת שלך בלבה של עיר סואנת. זה גם מה שהופך פגישה כזו לכל כך מיוחדת. הידיעה הברורה שנבחרת. שמתוך אינסוף הכיוונים שבהם יכול היה לבחור, משהו שלח אותו דווקא אליך.
הדקות נקפו, אבל חוץ מכחול אינסופי לא ראינו דבר סביבנו. ואז, כשכבר חשבנו לוותר ופנינו לכיוון הסלע, לנצל את שארית זמן הצלילה להתבוננות בייצורים הקטנטנים שמאכלסים אותו, כשהציפייה פינתה את מקומה להכרת תודה על מה שכבר יש לנו ממילא, דווקא אז - הוא הופיע לפנינו, פנים אל פנים. הזמן קפא. כמו מטוס מנהלים חדיש הוא חלף לאיטו מעלינו, מותיר מאחוריו שובל מלכותי בלתי נראה. היו אלה תשעת המטרים המרהיבים ביותר שראיתי מעודי. הוא שחה בחברתנו עוד 20 דקות בערך, עד שהאוויר במכלים שלנו אזל, ואז עזב אותנו בדרכו למצולות.
חודשים אחר כך הגיעה לידי ידיעה על סנפיר גב של כריש לווייתן שנמכר ב 10,000 דולר באחד משוקי הדגים בהונג קונג. חשבתי על הקולות שמשמיע יצור מרהיב כמו זה שפגשנו בסלע רישלייה באותו בוקר נפלא, כשננעצים הצלצלים בקרביו. על הדם שצובע את החוף באדום, כשמנוף חלוד שולה את גופתו מהמים, ומטיל אותה על המזח באפס כבוד. על הסכינים שבוצעות אותו נתחים נתחים, פרוסות פרוסות של בשר. על פרצופו הזחוח של איש עסקים סיני אחד, במסעדת יוקרה בבייג'ין, המחסל בתאווה את שארית המרק מהקערה שלו ומצקצק בהנאה. בטוח שהלילה הוא יעשה אהבה כמו שלא עשה מעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
