בלוגים לעיתונאי ישראל? לא, תודה
למעט רביב דרוקר, העיתונאים הפוליטים הבכירים בישראל לא ממהרים לפתוח לעצמם בלוג ולשחרר סקופים ונשיכות, כמו הקולגות באמריקה. איך זה קורה שכוכב כמו דן מרגלית לא שמע על בלוגים
באמריקה זה נראה אחרת לגמרי. סדר הגודל וחשיבות החשיפות הפוליטיות והתקשורתיות שהביאו הבלוגים לנוף האמריקאי הציבורי, עיתונאים בכירים שמנהלים לצד עבודתם במדיה הישנה בלוג שבו הם משחררים דעות וסקופים. העיתונות האמריקאית אימצה את הבלוגים בצורה גורפת כמעט כבר לפני כמה שנים. היא רואה בהם מקור לחשיפות שמגיעות לעיתונות המרכזית ומשפיעות על השלטון.
בין הפרשיות הידועות יותר, אפשר למנות את התפטרותו של דן ראת'ר מהתוכנית "60 דקות",בעקבות חשיפה של הבלוג Little Green Footballs, ובעקבותיו געש בבלוגים נוספים, כי תחקיר שערך על עברו המפוקפק כביכול של הנשיא ג'ורג' בוש כקצין במשמר האזרחי בטקסס, התבסס על מסמכים מזויפים והיה שקרי. ואי אפשר לשכוח את חלוץ הבלוגים העיתונאים, מאט דראדג', שחשף את פרשת לוינסקי בחדר הסגול.
בספרו, "אנחנו המדיה",שיצא לאור ב2004, בודק העיתונאי האמריקאי דן גילמור את טשטוש הגבולות בין העיתונות לבלוגים ב בשנים שקדמו להוצאת הספר בארצות הברית. לפני שנה הוא ביקר בכנס "אינטרנט, דפוס, קהילה" שנערך בישראל, וסיפר איך הוא, עיתונאי במשך 30 שנה, גילה באמצעות הכתיבה באינטרנט עובדה מפרקת אגו: "הקוראים שלי מבינים הרבה יותר ממני". הוא דיבר על העיתונות האזרחית, זו שגילו הרבה אחריו גופים כמו CNN, שהקימה לפני כשנה את iReport וNewsvine שנרכז על ידי MSNBC. הוא סיפר שהקוראים הם גם המקורות שלו.
קשה לראות עיתונאים בסדר גודל כזה משתמשים בקוראי בלוג בתור מקורות, על אחת וכמה וכמה שהטוקבקים עדיין אנונימיים. כשעיתונאים בכירים כמו מוטי גילת, רזי ברקאי ואחרים יוצאים נגד הטוקבקים, ולא מפרסמים אפילו אימייל פרטי, אפשר לראות בעובדות האלו את עומק הפער בין ההתייחסות העיתונאית האמריקאית
יוצאי הדופן הם העיתונאים של ערוץ 10, ובמיוחד רביב דרוקר, שכותב, לא בתדירות גבוהה אמנם, בלוג על מאחורי הקלעים של עבודתו, והוא מצליח להיות מעניין וזהיר בעת ובעונה אחת. העיתונאי חיים אתגר מנהל גם הוא בלוג שעוסק בעיקר בתקשורת, ומצליח לתחזק את תדמית הפרובוקטור בהצלחה מסוימת.
יתר הבלוגים של עיתונאי 10 אפורים יותר וניכר שכותבים לא מתלהבים לתחזק אותם, אולי קיבלו הוראה לעשות זאת כחלק מהמיזוג עם נענע. אפילו יואב יצחק פתח אתר חדשות עצמאי, ולא מקפיד להחזיק בלוג שבו הוא מקיים דיאלוג עם הקוראים, יתרה מזו, הוא הקשיח את כללי הכתיבה בטוקבקים, וכל כותב נאלץ לחשוף את מספר ה IP שלו. לא משהו שמעודד דיון.
אבל יותר מכל דבר אחר, מפתיע לגלות באוגוסט 2008 בשיחה עם דן מרגלית, בכיר העיתונאים הפוליטיים כנראה, שהוא לא מכיר את המושג הזה, בלוג: "מה זאת אומרת? מה זה בלוג? שאני כותב באינטרנט? מדור? בשום פנים אופן. לא היה לי ואין לי. אני כותב כל כך הרבה בישראל היום שאין לי זמן לזה. לשאלה אם הוא מכיר את הבלוג של רביב דרוקר מלמל תשובה לא ברורה. לבסוף אמר: "אבל למה לי לעשות את זה בבלוג אם אני כותב בעיתון? לא היה לי ואין לי. נתת לי רעיון, אולי אני אחשוב על זה".
עיתונאי אחר, עופר שלח, שכותב למעריב ומשדר בערוץ 10, מכיר את עולם הבלוגים, קורא את חברו רביב דרוקר, ולא ממהר בכלל לפתוח אחד משלו: "אני חש מיאוס מהעיסוק המוגזם של אנשי תקשורת בתקשורת ובעצמם", הוא מודה, "ולכן כנראה אין לי צורך בבלוג".
ומה עם רביב דרוקר?
"אני לא בטוח שרביב דרוקר היה כותב על נושאי הסיקור השוטפים שלו, קרי, הפוליטיים, בבלוג, כיון שהוא מתעניין מאד בתקשורת ובעיתונות ולי מעט נמאס.אני חושב שהעיתונות עוסקת בעצמה באופן לא בריא מעבר לכמות המילים שמייצרת. ההבדל בינינו לארצות הברית הוא בעניין המספרי, שם יש הרבה יותר אנשים עם מידע לשחרר. אני כותב גם ככה הרבה יותר מדי as it is ןאין לי צורך ממשי בדיאלוג עם הקוראים, על אחת כמה וכמה שיש לי ניסיון לא חביב עם הטוקבקים".
ולא חסר לך הדיאלוג עם הקוראים, למידע ולפידבק?
"אני מנהל דיאלוג עם קוראי ברחוב. מרגישים שזו זכותם החוקתית לתת לי צ'אפחה וכנראה שזה אכן כך. אני גם חושב שאם כבר, היה טוב אם עיתונאים היו מנצלים את הבלוגים כדי לכתוב באופן שמשוחרר מהבעלות על העיתונים והאינטרסים שלהם, ואני לא רואה את זה קורה".
דרוקר, מצידו, שלם עם הבלוג שלו למרות הקשיים הרבים: "הדיאלוג עם הקוראים מאוד כיף, למרות שלפעמים הוא מכאיב, ולפעמים קשה. אני תמיד אומר שהיחס בין כמות חשיפה בין הטלוויזיה לבלוג הוא הפוך. בטלוויזיה רואים אותך המון ואתה מקבל אולי שתי תגובות, ובבלוג אתה יכול לקבל מאה תגובות לפוסט, ויש בערך אלף כניסות לכל פוסט. זה המדד היחיד שלך לתגובות הצופים. דוגרי- כולנו עובדים בחלל ריק, אתה לא יודע מה הציבור רוצה, אין לנו באמת מושג, אנחנו רק מתרשמים משני בני משפחה וחברים. במובן הזה הבלוג הוא מדד הרבה יותר חזק".
על המקורות ועל נושאי הסיקור זה משפיע?
"עד היום זה לא נתן לי הרבה, לא בא איזה סיפור גדול כתוצאה מהבלוג. הוא הרבה יותר קשה לתחזוקה ממה שחשבתי, כי באמת לכתוב טור שגם מחדש ומעניין, ולא מתאים לטלוויזיה, כי תמיד העדיפות שלי היא לתת סיפור בטלוויזיה וגם להגיב, זה יותר תובעני ממה שחשבתי".
למה לדעתך יותר עיתונאים מהליגה שלך לא מנהלים בלוג כמוך?
"אפשר לראות מניסיונם של אנשי ערוץ עשר שנטשו את הבלוג שלהם. זה מאוד קשה לתחזק, אתה כותב טור, לוקח לך זמן ומאמץ ובסוף אתה מקבל עשר תגובות. ואתה לא מקבל על זה כסף, התמריץ שלך להמשיך הוא קטן. אתה כותב ורואה בגוגל אנליטיקס שקראו אותך מעט, והשקעת בזה הרבה זמן ומחשבה, אז אתה מבין למה נוטשים אותו. לי אין שום כוונה לנטוש את הבלוג".
אתה חושב שלדבורית יש השפעה בבלוג התקשורת שלה (וולווט אנדרגראונד)?
"כן, לדבורית יש השפעה, היא משפיעה על כמות לא מעטה של אנשים שנמצאים בצמתים של החלטות וקוראים אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
