בין חושך לאור לגויים
האם הרגש הדתי נעצר בכניסה לכותל המערבי? איזה עומק של ציניות מבטא המעשה הרע הזה? האם יש כאן חוסר אמון מצד אברכים לכנות הדתית של בן דת אחרת? האם פתק של מועמד יהודי גם היה זוכה למציצנות הגסה הזו? הרב ד"ר בני לאו סבור שפגיעה ברגש הדתי תקפה לגבי בני כל הדתות
אין יום טוב מקודמו.
כל פעם חדשה אחרת מאיימת לשבור את שיא השפל. ממעלליו של נשיא לחמדנות שר אוצר, מגחמיו של חבר קבינט למעטפותיו של ראש ממשלה - פצע וחבורה, אין בה מתום.
אך הנה באה לה תמונה קטנה - לכאורה אינה אלא פגיעה קטנה בשולי השוליים של החברה - ומבהירה לנו באחת שהכתם עמוק, שמא עמוק מדי.
מבקר לו מועמד לנשיאות ארה"ב בישראל ובמהלך ביקורו טומן פתק אישי בכותל. והנה חוברים להם כמה "בני תורה" ומפתים עיתון מוביל בישראל לפרסם את הפתק ברבים. שובבות ישראלית.
ואני שומע וחושב על המושג "פגיעה ברגש דתי". כל כך הרבה פעמים שומעים את המושג הזה מתגלגל במחוזות הציבוריים שלנו. כמעט כל מעשה שאינו עומד ברף החיים הדתיים זוכה למאבק ציבורי תחת הכותרת פגיעה ברגשות דתיים.
הדוגמא הקלאסית היא "מלחמות השבת" של ירושלים. כביש בר אילן הובער באש המחלוקת הזו בשם הפגיעה ברגש הדתי, שהרי לאדם דתי, תושב השכונה הסמוכה קשה מנשוא לראות מכונית שבה יהודי מחלל שבת.
חברת התעופה אל על מתמודדת עם דרישה חרדית לאיסור שימוש במסכים מרכזיים בטיסות בגלל פגיעה ברגש הדתי. הרגש הדתי, מושג חמקמק כשלעצמו פועל כל פעם שיש איזה איום על האקלים הטהור שבו אנו חיים. האם הרגש הדתי נעצר בכניסה לכותל?
כשנערך הערעור על פסילת הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" הסביר השופט שמגר (אז נשיא בית המשפט העליון) ש"פגיעה ברגשות הדת היא אנטי תיזה של סובלנות".
הכנסת פתק לכותל אינה מעשה דתי פולחני אלא ביטוי אינטימי לסוג של תפילה חרישית בין אדם לאלקיו. לקיחתו של הפתק הזה הוא מעשה של פריצות בוטה. כיצד גסות זו מתיישבת עם "הצנע לכת עם אלקיך"?
איזה עומק של ציניות מבטא המעשה
למען האמת אני חושש משתי התשובות גם יחד: אם זוהי גסות כלפי מי שאינו יהודי - הרי שחטאנו בגזענות דתית מחפירה. אך אני סבור שהאלימות הזו אינה מופנית כלפי הגוי אלא באה ממקום של העדר אמונה.
לא יכול להיות שאדם מאמין ומרגיש יפגע באינטימיות הזו. הפתק הקטן הזה מלמד אותי שהדת עצמה איבדה את כוחה. שמה שנראה כדתי אינו אלא קליפה חלולה.
עולות מול עיני מילותיו של הנביא ירמיהו, הרואה את התור הנשרך בכניסה לבית המקדש, תורים של אנשים הבאים לעשות את פולחנם אך במעשיהם משחיתים את הארץ, והוא מתפרץ כלפיהם (ירמיהו פרק ז): הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'"
איני מדבר על העיתון שלא עמד בתאוותו ו"רץ לספר לחברה".
הוא בודאי לא יכול להכתיר את עצמו בתוארי כבוד של כלב שמירה של דמוקרטיה, אך בושת הפנים שלנו באה דווקא מאנשים שרוממות א- ל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
אנשים שצמצמו את שם ה' למאבקים על עצמות מתים באתרים ארכיאולוגיים, למלחמת קודש על צניעות בלבוש ושכחו שמציאותו של ה' מתחילה בצמצום שאדם נדרש לעשות ביחס לעצמו: "הצנע לכת עם אלקיך".
היד הגסה שחדרה אל בין אבני הכותל שלא ברשות הכתימה את שם ישראל בעולם כולו, והוסיפה עוד חושך לדמותנו בעולם.
זה לא המעשה הגדול.
זה דווקא המעשה הקטן והרע הזה שמעורר את המחשבה העגומה על עומק שפלותנו ועל הדרך הארוכה שעלינו עוד לעשות כדי לזכות ולהיות אור לגויים.
הרב ד"ר בני לאו הוא רב קהילת רמב"ן ובית מורשה בירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
