חזון האגמים היבשים
בגיל 93 מביט חבר הכנסת לשעבר יוסף תמיר בתסכול בכותרות הדרמטיות על התרוקנות הכנרת, יודע שאילו רק הקשיבו לו, הכל היה נראה אחרת. כשהפעיל הירוק הראשון בישראל התנגד עוד בשנות ה-60 לשאיבה מהכנרת, ענה לו ספיר: "מה זו האקולוגיה שמקולוגיה הזו"? ובגין וגולדה הגדירו אותו משוגע. אך מה שהכי מתסכל אותו הוא שגם היום, אף אחד לא באמת מבין אותו
לימים התברר שחבר הכנסת תמיר לא דיבר שטויות כלל. למעשה הוא היה נביא בעירו, הפעיל הירוק הראשון שידעה ישראל, ואדם שהקדים את זמנו בעשרות שנים. אילו רק הקשיבו לו אז, ייתכן שהרבה מהצרות שלנו בהווה לא היו מתרחשות.
היום, בגיל 93, הוא יושב בביתו שבתל אביב, ומשקיף במבט נואש בשלטי החוצות הענקיים שמאיימים על כולנו ש"ישראל עוברת מאדום לשחור" בכל הקשור לקו המים של הכנרת. ועדיין, הוא לא משוכנע שמישהו באמת מקשיב לו גם כעת. "נושא המים וטיפול המדינה בו הוא המחדל הגדול בתולדותינו", מסביר תמיר, "ההרס שזורעים הערבים במדינה הוא כאין וכאפס לעומת הנזק שאנו עושים לעצמנו".
תמיר כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים), לאחר מכן מטעם הליכוד בין השנים 1965 ל-1981, וכבר מאז יומו הראשון בכנסת נלחם בחזיתות שאיש לא רצה לשמוע עליהן. הוא יצא למאבק בהקמת מלון דן בתל אביב, משום שסגר את הים בפני גוש שלם של רחובות. הוא נלחם בתחנת הכוח רדינג ש"לא תורמת רבות לאוויר שנושמים תושבי העיר". והוא נאבק לצמצם את השאיבה מהכנרת.
"בכל נושא שהעליתי אמרו שאני מגזים, גם בנושא המים", הוא נזכר. "כשאמרתי שאסור לשאוב ממימי הכנרת, אמרו לי שאני נסחף. כל הדברים שנראו בעיניי חמורים, נראו בעיניהם של שאר הבריות והשלטונות המקומיים כמו טירוף דעת שלי. אני שמח שלפחות זכיתי להגיע לזמנים שבהם אפשר לשמוע, לראות ולהיווכח מה שווה אקולוגיה".
מעבר לאג'נדה שניסה לקדם בכנסת, תמיר גם חתום על כמה תקדימים נוספים. כך למשל, הוא היה אחראי להקמתו של אחד הארגונים
"עמדתי בראש הארגון 25 שנים, כשבכל התקופה הזו שבתי וטענתי שאנחנו הורסים את מקורות קיומנו, ובראשם את מקורות המים שבלעדיהם אין חיים", הוא מציין בגאווה.
ולא רק זאת, תמיר הוא האיש שהגה למעשה את הקמת המשרד לאיכות סביבה, אם כי כמו משה בשעתו, הוא לא זכה להגיע לארץ המובטחת. הצעה שהעלה כבר בשנת 1972 קרמה עור וגידים רק בשנת 1988 משיקולים פוליטיים. "היינו המשרד ה-126 בעולם", אומר תמיר אחוז זעם, "הקדימו אותנו 126 מדינות, ורק זה יכול להעיד עד כמה אנחנו מפגרים בתחום".
תמיר הוא גם הישראלי היחיד שזכה בפרס האו"ם על פועלו בתחום. את הכבוד הוא קיבל בזכות הצעה שהעלה בכנס איכות סביבה של האו"ם בשנת 1972. "ביקשו שנגיש הצעות בנושא הצלת הים התיכון ומניעת זיהומו בדלק", סיפר.
"בתמימות הצעתי להקים איחוד של 18 מדינות השוכנות לחופי הים התיכון, שיפעלו למטרות אלו. הגשתי טיוטה בשם ישראל, שהביאה לדחיית כל הנושאים על סדר היום, ובמשך יומיים דנו רק בהצעה שלי, כשחלק מהמחנה הערבי גם תמך בה. כשעזבתי את הישיבה ניגש אליי הנבחר הספרדי, וביקש רשות לקדם החלטה בנושא, ובשנת 1974 קיבלתי הזמנה לחתימה על הסכם ברצלונה שהפך לאחת מאמנות האו"ם".
אבל המאבק שתמיר גאה בו יותר מכל, ובדיעבד גם מתוסכל יותר מכל על שנכשל, הוא קריאת התיגר שלו על מה שנראה היה אז לכל כמובן מאליו: שאיבת מים מהכנרת. מדינת ישראל החלה לשאוב מים מהאגם בשנת 1964. עד שנות ה-90 כבר נשאבו משם מים בהיקף שעולה על גודלה של הכנרת יותר מפעמיים, ובימים אלו היא מתקרבת במהירות לקו השחור, שבו אמורה להיפסק השאיבה. "אני לא השלמתי עם התופעה, וידעתי שבסוף ירוקנו את הכנרת", אומר תמיר, "באקלים שלנו, של איזור שחון, פעולה כזו משמעה הרס חד וחלק".
מצויד בידע ובהיגיון בריא, הופיע תמיר בכנסת אינספור פעמים וניסה להעלות את הסוגיה, אבל גילה כי איש לא רואה עמו עין בעין: "העליתי את הנושא בוועדת פנים ואיכות הסביבה, דיברתי על זה בסיעתי שלי, אך הקור והצינה שזרמו כלפיי היו מדהימים. בשנת 1970 החלטתתי לצאת למערכה ושבכל תנאי אעלה את נושא סכנת זיהום הכנרת במליאת הוועדה. בתגובה אמרה לי יושבת ראש הוועדה דאז: 'מה לכנסת ולכנרת? יש לנו עניינים חשובים יותר'".
תמיר לא ויתר והעלה הצעה לסדר היום ובה נכתב: "לאגם ולסביבתו צפויה סכנה חמורה. משום הפרת האיזון בין צרכיו המזורזים של האדם בן זמננו לבין ההליכים הטבעיים האיטיים, צפויה לכנרת מעין גסיסה הדרגתית. אנו עלולים למצוא את האגם על סף שואה אקולוגית... האחריות להחמרת המצב מוטלת במידה רבה על משרדי הממשלה, מפני שהם מפוצלים בינם לבין עצמם בתחום הטיפול".
ההצעה לסדר הועברה לוועדה לאיכות סביבה, שגם אותה הקים תמיר, וזו דנה בנושא במשך שנה ואף הגישה מסקנות, ובהן המלצה להפעלת מערכת בין משרדית לתיאום, שבדיעבד רק הנציחה את המצב הקיים. תמיר מסביר: "שבעה משרדים שונים ריכזו את הטיפול בנושא המים. בנציגות שכזו כל אחד מבין את הדברים אחרת, מה שמונע אפשרות לקבלת החלטות. עוד לפני 25 שנה טענתי שיש לכונן משרד לענייני מים, אך כל גורם הבין שאם יהיה שר אחד, הוא עצמו יהיה בחוץ, וככה הפקירו את המים".
לטענת תמיר, מי שהובילו את משק המים הישראלי למצבו הקשה היו בעלי אינטרסים מובהקים שלא ראו את הנולד: "טענו שצריך לתת מים בשפע ובזול לחקלאים. הפקידו את משק המים בידי שר החקלאות, ובעשור הראשון הופנו 73 אחוזים מהמים המתוקים לחקלאות. היו מטעי כותנה רבים שצרכו מים בכמויות אדירות, והממטרות עבדו יומם וליל. אני טענתי כל הזמן הזה שאנחנו מחסלים במו ידינו את מקורות המים שלנו, ובעקיפין פגענו גם בנהר הירדן שהפסיק להוביל מים מהכנרת לים המלח, שגם הוא במצב גסיסה".
תמיר מפנה אצבע מאשימה גם כלפי נציבי המים לדורותיהם, שסמכו על הטבע: "הם ספרו בגסות עונות גשמים ושנות שפע וערכו חישות בים חסרי בסיס, שבסופם קבעו שאפשר לרוקן את הכנרת, בהנחה שהטבע יעשה את שלו. הם ראויים לגינוי חריף, מפני שהיה ברור לי ולרבים אחרים שמדינה שקולטת עלייה בסדרי גודל כאלו צריכה לתת דעתה לצריכת המים, שעולה אף היא לאין שיעור. משק המים מתנהל במדינת ישראל בצורה השערורייתית והגסה ביותר שיכולה להיות, וכולם מתעלמים".
מה אפשר לעשות מכאן והלאה? תמיר לא אופטימי. "אנחנו שואבים 50 מיליון קוב בשנה, והדבר החמור יותר הוא ששואבים את שארית המים התת קרקעיים שמתחת לישראל ולשטחים הפלסטיניים. אם ימשיכו בשאיבה, ייווצר חלל שאליו יפרצו מי ים, ואז נאבד את הסיכוי להשתמש גם במי הגשמים שיירדו בחורף, ויחת לחלו למי התהום. הם פשוט יהפכו מלוחים".
ובכל זאת, לנוכח המצב החמור, תמיר מציע מספר פעולות חירום: "מהיום ועד עונת הגשת מים מפרידים כמאה ימים. על כן יש להפסיק לשאוב מים באופן מידי, ועל כל אחד מתושבי המדינה לצמצם את השימוש הביתי, התת עשייתי והחקלאי עד למינימום שבמינימום, ואולי כך נציל את הכנרת. אם לא נעשה כן, זו דרך ישירה לשואה כלכלית ואף ביטחונית".
תמיר מציע גם לאמץ משמעת מים שננקטה באוסטרליה. בין היתר הוא ממליץ לשים דלי מים על רצפת חדר האמבטיה, ולהשתמש במים שנאגרו להשקיית הגינה או לרחיצת רכב, להגביל מקלחות לארבע דקות, למנוע זרימה מיותרת של מים בעת הגילוח או בצחצוח השיניים, לגדל צמחייה עמידה בתנאי יובש, ולהשתמש במכונת כביסה רק כשהיא מלאה.
גם היום הוא ממשיך להתריע. עם הגורמים שאליהם פנה אפשר למנות גם את ראש הממשלה אהוד אולמרט, שאליו כתב לפני כשנה: "פניתי אליו כי הוא אדם צעיר יחסית, אבל אטום לגמרי לנושא הסביבה, בדיוק כמו כל ראשי הממשלות. כתבתי שהוא ראש מדינה שעומדת בפני חיסול משק המים שלה, על כן יש לעשות משהו בבהילות. הוא ענה רק שהעביר את מכתבי לרשות המים".
בהמשך גם פנה לשר התשתיות בנימין בן אליעזר, שהיה בין הבודדים שטרחו להגיב לו, גם אם לאחר חצי שנה: "כתבתי לו שעל ראש הממשלה לשאת נאום שבו יאמר שאנו עומדים בפני שוקת שבורה, הכרזה רשמית על שעת חירום, כי הכרזות של רשות המים לא יובילו אותנו לשום מקום, וביצוע ודאי שלא נראה. על התושבים להבין שנושא המים הוא צרת רבים, ואם לא נפתור אותו, נמצא עצמנו מול אסלה ריקה, ומברז המים יצאו לכל היותר כמה טיפות".
נא להמתין לטעינת התגובות
