נרקומן מילים
תשע שנים בלי ועם מאיר אריאל ואני מתגעגע כל הזמן
נפטרת ב-18 ביולי, ושוב ידידיך האמנים מתאספים ושרים משיריך שאין להם תחליף כמו שלך אין תחליף. בשנה הבאה, אחרי עשר שנים בלעדיך, בוודאי נעשה משהו גדול, כמו 60 שנה למדינה או 40 שנה לכיבוש, אבל שום דבר שלך לא יהיה אותו דבר בלעדיך.
איור: דקל חברוני
והלוואי שהיו לך בחייך כל כך הרבה הופעות המוניות - כשלפעמים באו רק שלושה אנשים לאיזה מועדון אלמוני, שניים הפריעו ואחד נרדם, אבל לא נראה שזה מזיז לך - כמו שיש לך אחרי מותך. היה לך משהו לשיר ולהגיד. התעסקת במילים, לא בקופה, בימים שבהם המילים "מרקטינג" ו"חסות" היו מילים גסות והמילה שיר היתה כמעט קדושה.
מעולם לא היה לך כסף (כותרת פנקס החשבוניות שלך היתה "אריאל הוצאות"). לא קמו לך גם יורשים שידעו לתרגם את יצירתך למשהו רווחי או לפחות קלאסי. למשל, זה לא שלא לומדים אותך בבתי הספר זאת בושה וחרפה (בעיקר כשאתה רואה מה הם כן מלמדים שם).
בימים אלה לא כותבים שנסון לפני שמקבלים מקדמה ומסכמים עם הסוכן על "אחוזים ותמלוגים מהורדות". מת האמן המיוסר ונולד הטאלנט המאושר. מאיר לא היה עסקן. מאיר גם לא ידע ליחצן את עצמו וכמו בשיר שלו "נרקומן ציבור" - אחרי שמנה את ההתמכר רויות השונות שלנו: נשים, נושים, הטיפה המרה ו"אני עצמי מכור לחתיכת חשיש" - הפזמון החוזר היה על "עוד סוג של טיפוס אחד מכור, מכור-מכור / נקרא לו בקיצור - נרקומן ציבור".
מאיר היה נרקומן של מילים ומשמעויות, וזה לא רווחי. תשאלו את כל המשוררים שמתו עם נכס רוחני ענק, אבל בלי גרוש על התחת. בגילי, אני מאבד פה ושם את היקרים בחבריי, ואני קצת מתבייש שאני לא מתגעגע לכולם באותה מידה. אם נתגעגע לכל מת לא יישאר לנו זמן לנינט. אבל אליך, מאיר'קה, אני מתגעגע כל הזמן.
בכל מה שאני כותב או מהרהר, נכנס לי פתאום: מה מאיר היה כותב? מה מאיר היה אומר? בפגישות מעושנות, עם קוניאק גרוע וקטלני ששתינו רק בגלל שאמרו לנו ש"אלתרמן היה שותה את זה", היינו מדברים, לפעמים לילות שלמים, על מילים וכתיבה. ותמיד הרגשנו שיש במקצוע הזה שבחר אותנו משהו נרקיסיסטי, ושהמילים חשובות לנו לפעמים יותר מהחיים עצמם.
לשנינו היתה אותה הרגשת בגידה כשהיינו לפעמים שקועים במילים ובמשמעויות יותר מאשר באנשים ובנשים שאהבנו יותר מכל. באחת ההקדשות ללקט השירים שלו כתב מאיר לתרצה, אשתו המיתולוגית ששם החיבה שלה היה "צוק", והיא אכן היתה הסלע שאליו הוא נקשר כל חייו: "לרעייתי היפה תרצה אהובתי, אהובתי היפה והנדגלת/ אני מקדיש אוסף זה/ של ילדים לא חוקיים/ בפיצוי מה על שעות גנובות".
אח מאיר'קה, מאיר'קה, שיר כאב אני שר עכשיו. איפה אתה? למה לא רואים אותך? למה השארת אותי לבד עם כל כך הרבה נרקומני ציבור? שנינו היינו מה שנקרא "זמרי חתונות". בשמחות ובלוויות היינו מחברים שירים לזוג המאושר או למנוח הטרי. כעת נשארתי לבד, ואני מסרב להספיד אותך או לחרוט על מצבתך או להשתתף בימי הזיכרון. בעיניי אתה חי. ואל תתווכח איתי.
בשנות התשעים המוקדמות לא היו אינטרנט ואי-מיילים ואס-אם-אסים. אבל היה כבוד גדול למילים. בקופסת פח של תה רוסי שקיבלתי מאינה מאוקראינה אני שומר את המכתבים שכתבת לי ללונדון כדי לעדכן אותי על המצב, פעם בשבוע. זאת תיבת האוצר שלי. אני קורא מכתב שלך, על ניירות קטנים וצהבהבים שבטח נשארו לך מתפקידך כמזכיר קיבוץ משמרות, ואתה קם לתחייה ואחר כך חוזר לקופסה הרוסית.
בכל מכתב כזה רואים את הדיוק בבחירת המילים ואת חדוות הכתיבה: "שלום לידידי יהונתן. נו, איך? ירד קצת גשם. בשביל צרכים נפשיים בעיקר. וגם, לא מספיק. בשביל רענון אני צריך יותר. אבל גם בו שמחתי. היה בו משהו שובר מועקה, אפילו מדומה, כי אחרי רוני ליבוביץ' (שודד האופנוע שנתפס לצערי) אין לכוחותינו עניין להיתלות בו ולתלות שמץ של חמימות מחתרתית, אנטי ממסדית, מובהקת, שאר פשר גם אחרת. . ."
מאיר היה והוא עדיין אחד האנשים המצחיקים ביותר שהכרתי, שהרי אין תבונה אמיתית בלי הומור עצמי משובח. בתקופת הסקאדים וההיסטריה של תחילת שנות התשעים, מאיר דחק בי לחזור לארץ
"עד אחרי המלחמה או מה שזה לא יהיה", והסביר לי למה הוא סרבן מסיכות אב"כ: "מהסיבה הטיפשית לחלוטין שלא מצאתי פתרון לשאלה איפה לשים את הערכות. הרי לא אלך איתן לכל מקום. יש גבול. אם כן נשים אותה בבית, וגם איפה בבית זאת שאלה, אבל נניח שמצאנו מקום בבית, מי יתקע לי שהגז לא יתפוס
אותי בדרך לבנק, או למכולת. אולי לשים ערכות בבנק, במכולת, אצל החברים, ספריית הווידאו וכן הלאה, ולעבור את המרחק בריצה היסטרית??? בכל יום?? ".
אח מאיר'קה, מאיר'קה! איפה אתה? מה זה לא רואים אותך? אני כותב לך ביום ההסתלקות המיותרת שלך וביום הגעגוע למילים שלך. הערב נשב על החוף, עם הגב לים כמובן, מתחת לשמים, נעשן איזה נשל נחש, נשיר לך משפטי מפתח ולקינוח אני מבטיח לך גם לכופף בננה או שתיים. אני חושב שהגלים יאהבו את זה. וגם שרה'לה אולי.
נא להמתין לטעינת התגובות
