תיק רון ארד: המדינה הפכה כל אבן
עשרות מיליוני דולרים, מאות אנשים ומיטב המוחות - כבר 20 שנה שהמדינה מחפשת אחר רון ארד. כמה זה עלה לנו והאם כדאי להמשיך
"אני לא יודע מה עושות מדינות אחרות כשהן מחפשות נעדרים, אבל רון ארד וגורלו העסיקו הרבה מאוד אנשים כאן. מדובר בעולם ומלואו, במאמץ גדול. מאוד גדול. עסקו בזה כמעט כל הזרועות שעוסקות בביטחון, משרד החוץ שהפעיל כמעט כל רשת אפשרית, שרים וחברי כנסת. זה מפעל חיים", אמר סלונים.
אבל יש פינה אחת קטנה בים המאמצים שבכל זאת ניתנת לכימות. עמותת לחופש נולד, שהוקמה לפני שבע שנים, מציעה פרס של עשרה מיליון דולר עבור מה שמכונה במערכת הביטחון ידיעת הזהב שתביא לגילוי מידע אמיתי על רון ארד. את הפרס, אגב, תשלם המדינה.
אף על פי שבין חברי מועצת המנהלים של העמותה אפשר למצוא אנשי עסקים כמו אבי ורטהיים, מודי בן ש"ך ואורני פטרושקה, תקציב העמותה, כעשרה מיליון שקלים בשנה, מגיע אף הוא מקופת המדינה. יותר מ-70 מיליון שקל שילמה המדינה רק עבור פעילות העמותה, שמתרכזת בפרסום מודעות ומכתבים בכל רחבי העולם הערבי הקוראים לכל מי שיודע על רון ארד להתקשר למספרי טלפון בישראל ובבריטניה. וזה הכסף הקטן. עיקר המשאבים הושקעו בעבודת איתור ישירה.
ב-1992 הוקם צוות שו"ן, שבויים ונעדרים, במשרד ראש הממשלה, שנועד לעסוק בחיפוש מידע הקשור לרון ארד. בראש הצוות עמדו במהלך השנים יוסי גינוסר, יעקב עמידרור ויעקב פרי. היום עומד בראשו אילן בירן. בצוות משתתפים אנשי מוסד, שב"כ ואמ"ן, שכל אחד מהם עוסק בארגונו באיתור מידע על רון ארד.
דני לימור, בעברו איש מוסד, היה נציגו של שר הביטחון בצוות שו"ן בין 1996 ל-1999. "בעניין של רון ארד נעשה כל מה שאפשר לעשות", אמר לימור. "כל הזמן נעשתה פעילות. לא חסכו גרוש. תקציב בכלל לא היה בעיה. אם היה צריך לנסוע לאיזשהו מקום או לשלם למישהו עבור ידיעה, עשו את זה".
לימור הוסיף כי "במקרה של רון ארד בדקו כל דבר שהגיע, גם ממצאים שבזמנים נורמלים לא בודקים ולא משלמים עבורם. אם בא אדם ואמר שהוא יודע משהו, שילמו
אלוף יעקב עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומפקד המכללות, היה חבר בצוות שו"ן במשך כשמונה שנים. "נעשו מאמצים יוצאי דופן להגיע למידע על רון ארד", הוא אמר. "במשך שנים אנשים בקהילת המודיעין עשו מאמצים אדירים ומבצעים שונים, לא אחת תוך סיכון חייהם, כדי להגיע למידע. אנשים עבדו על זה יום ולילה.
לדבריו, לפרשה של רון ארד היתה עדיפות עליונה. "אנשים הסתובבו בכל העולם כדי למצוא מידע ושילמו לא מעט כסף למקורות.בתחום המודיעין אין דבר כזה לקבל מידע בלי לשלם כסף. "כל מי שדיברו איתו קיבל טובת הנאה. אף אחד לא חסך בכסף או במאמצים".
הנכונות הישראלית לשלם כמעט כל מחיר עבור מידע שקשור לארד היא עובדה ידועה בעולם, שלא מעטים מנצלים אותה. לפני שש שנים טען ואדים טודור, לאומן ימני רומני, כי הצליח להשיג דגימת דם של ארד מהאיראנים. את הקשר בין טודור למדינת ישראל יצר נתי מאיר, איש עסקים ישראלי שמתגורר ברומניה.
150 אלף דולר ניתנו לנאמן מטעם המדינה. מבחנות ובהן דגימות דם הועברו למשרד הביטחון, שקבע כי הדם אינו שייך לארד. במקרה אחר שילמה המדינה 70 אלף דולר עבור קלטת ובה דמות של גבר שמלמל שהוא רון ארד. בבדיקה התברר שהקלטת מזויפת.
בינואר 1998 הביא איש צד"ל קלטת וידיאו וטען כי יש בקלטת צילום של רון ארד. הוא נפגש עם הממונים עליו בשער פאטמה הסמוך למטולה. על פי הוראות השב"כ, היתה הקלטת צריכה לעבור במכונת השיקוף. המכונה היתה מקולקלת.
העיתונאי רונן ברגמן כתב בספרו "נקודת האל חזור" כי רכזי השב"כ בכל זאת רצו לפתוח את החבילה, בגלל גודל העניין. חבלן הצטרף ללבנוני שפתח את החבילה. הקלטת היתה ממולכדת. איש הצד"ל והחבלן נפצעו קשה, שני רכזי השב"כ שעמדו מחוץ לחדר והציצו פנימה איבדו כל אחד עין.
עורך דין אמנון זכרוני היה אחד המתווכים הישראלים שניסו לפתור את תעלומת ארד, והוא זה שסייע להביא את המכתבים ממנו. "המדינה השקיעה בלי סוף משאבים בניסיון לגלות מה עלה בגורלו של ארד", אמר זכרוני. "קרה שאני נסעתי 40 פעם בשנה למקומות שונים בעולם כדי להיפגש עם אנשי קשר שונים וסביבי פעלו עוד אנשים שארגנו את הנסיעות האלה. השקענו גם הרבה מאוד מאמצים באיתור מידע בכל מיני ערוצים".
זכרוני סיפר כי "במערב אפריקה ניסינו להגיע לאנשי קשר כדי להגיע באמצעותם לארגון אמל, שהחזיק ברון ארד. הם סייעו לנו להגיע לאיש קשר מסוים שגרם לכך שנקבל ב-1987 את התצלום והמכתב. והיו לנו עוד קשרים. נפגשתי בקרמלין עם יבגני פרימקוב, שהיה הממונה על הביטחון הלאומי בברית המועצות לשעבר, והוא ניסה לעזור לנו. גם ארגוני זכויות אדם עזרו. הגענו לערוצים שונים. נעשו מאמצים אדירים".
רמי איגרא, שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, אמר כי "אין אבן שמדינת ישראל לא הפכה בחיפושים אחרי מידע שייתן מושג על גורלו של רון ארד". הוא טען כי "מדינת ישראל שמה את הנושא בדרגה עליונה כמו הגרעין האיראני והצבא הסורי. האנשים הטובים ביותר במערכות השונות הוקצו למשימות האלה, עד כדי כך שבתוך מערכת הביטחון התעוררה ביקורת".
איגרא הוסיף כי "היו כאלה שחשבו שהחיפוש אחרי מידע על רון ארד לא כל כך חשוב כמו הנושא האיראני, למשל, אבל זה היה חשוב ליצחק רבין. אפשר להגיד שמדינת ישראל רובה ככולה התגייסה לעניין הזה".
אפשר לכמת את המאמצים בכסף?
"הרבה מאוד. עשרות מיליוני דולרים הוצאו על איתור מידע, ייתכן שמאות מיליונים".
אתה יכול להבין את משפחות הנעדרים האחרים, כמו רינה חבר, אמו של גיא חבר, שחשות מופלות לעומת המאמצים האדירים באיתור רון ארד?
"גיא חבר הוא תעלומה. אין שום עדות לכלום, הוא נעדר ללא עקבות".
אמו משוכנעת שהוא נמצא בסוריה.
"ואמא שלי חושבת שאני יושב בוושינגטון. לרון ארד יש נימה מיוחדת כי היו ממנו מכתבים עד מאי1988, זה מה שמייחד אותו".
ההבדל בין ארד לנעדרים האחרים, אמר קצין מודיעין שעסק בנושא, "הוא שבמקרה של ארד ידוע שהוא נתפס ואחרי שנתיים התאדה. זה מקרה יוצא דופן, ולמקבלי ההחלטות היתה לאורך השנים תחושה שאפשר היה למצוא אותו והם הפסידו את ההזדמנות ולכן הם אולי מרגישים מחויבות. יש פה גם הקשר איראני בינלאומי מסובך שגרם כפי הנראה למבצעי איסוף נרחבים".
גם גיא חבר התאדה.
"הוא יצא מהבסיס בכוחותיו הוא ולא כחלק מאיזו לחימה וזה ההבדל העיקרי ביניהם. רון ארד הוא מקרה מדהים, מסתורי, נדיר מאוד שאדם נעלם בצורה כזו".
מקורבים למשפחת ארד סבורים שגם אם הושקעו מאמצים, הרי שלא די בהם. "אנחנו מוכרחים להגיע אל האיש עם המידע, בטוח שיש אדם כזה, ולשכנע אותו לתת לנו את המידע. בדיוק בשביל זה אנחנו עובדים בכל העולם, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה", אמר אייל בן ראובן, מנכ"ל עמותת לחופש נולד. "אכן נעשו מאמצים אדירים בשביל למצוא פתרון לסוגיית רון ארד, אבל אנחנו נמשיך עד שרון ארד יחזור, חי או מת".
"אני בודק את העניין על פי התוצאות, אמר נסים יוגב, שהיה חבר קרוב של ארד, ולדבריו, "והתוצאות לא מזהירות".
"המדינה לא היתה צריכה לשחרר את מוסטפא דיראני והיא לא צריכה לשחרר את סמיר קונטאר. אני מקווה שעכשיו לא יפסיקו לחפש, ולא ייתלו בדוח של החיזבאללה שאני משוכנע שלא יהיה אמין".
לא הגיוני יותר להכריז שהתיק סגור?
"את בכוונה פרובוקטיבית איתי? יש מקרים שבהם הזמן יכול להיות פקטור רציני, אבל במקרה הזה הזמן הוא לא הפקטור היחיד. אם אדם נעדר בקרב אתה לא יכול לדעת מה קרה איתו ואתה מעריך שהוא נהרג. רון ארד היה שבוי והעדות האחרונה ממנו היתה שהוא חי".
זו עדות מלפני 20 שנה.
"הזמן הוא לא המדד היחיד במקרים כאלה. אנחנו חיים בשכונה קשה ולשכנים שלנו יש תוכנה אחרת. שם אפשר להעלים בני אדם במשך 20 שנה".
אחרי כל המאמצים שהושקעו לא הגיע הזמן להודות שבתיק הזה אין יותר מה לעשות?
"אז שאדון אולמרט החביב והנכבד, ואת מבינה שאני לא חושב שהוא כזה, יגיד שאנחנו מרימים ידיים. ששני האהודים יגידו: נכנענו, אנחנו מרימים ידיים. זה יכאב לי, אבל לפחות זו תהיה האמת וזה טוב יותר מאשר להיתלות בדוח לא אמין ולהשתמש בו ככסות".
אתה מאמין שרון חי?
"אני לא יודע להגיד את זה. אני לא מצליח לנתק בין הלב לשכל. יהיה לי נוח להגיד שהפרשה נסגרה, לפעמים זה נוח יותר מאשר אי ודאות, אבל זה לא ככה. אין הוכחה חד משמעית שהוא מת. אני רק מבקש שימשיכו לנסות לאתר מה קרה לו".
ניסו, השקיעו בזה הרבה משאבים אנושיים וכלכליים ולא הצליחו.
"למה לעשות להם הנחות? אולי עשו מעל ומעבר, אני לא יודע, אבל למה לשחרר אותם מהמטלה הזאת?".
גם תמי ארד שותפה לדעה שלך?
"מהשיחות שלי איתה אני יודע שהיא חושבת שהדוח לא מספיק כדי לקבוע שהוא מת".
נא להמתין לטעינת התגובות
