חלב בקרטון: יקר ולא מתמחזר
חוץ מהנזק לכיס, לחלב בקרטון יש גם מחיר סביבתי: הוא מסובך למיחזור ותופס יותר מקום באתרי ההטמנה
אבל חוץ מהנזק לכיס, לקרטון יש גם מחיר סביבתי: משקלו של קרטון חלב 34 גרם, כמעט פי שישה מהשקית (שישה גרם), והנפח שהוא תופס באתרי ההטמנה בהתאם. בעוד השקית עשויה מחומר אחד שניתן למיחזור, הקרטון עשוי מכמה חומרים (חוץ מהקרטון ישנו גם הפקק, וחומר ציפוי שנמצא בתוך שכבות הקרטון), ולכן הרבה יותר מסובך למחזר אותו.
אבל למי אכפת: כיום גם השקיות וגם הקרטונים, כמו רוב אריזות המזון בישראל, אינם מגיעים למיחזור. כאילו יש בישראל שטחי קרקע לא מוגבלים, הטמנת האשפה היא עדיין החלופה הזולה והמובנת מאליה. על פי הערכות, אריזות המזון מהוות 50% (!) מנפח הפסולת בישראל, וכ-20% מהמשקל.
עכשיו, בשעה טובה, זה אולי הולך להשתנות. ח"כ אופיר פינס הפקיד בלשכה המשפטית של הכנסת הצעת חוק להפחתת פסולת אריזות ומיחזורה, שגובשה על ידי "אדם טבע ודין". העיקרון העומד בבסיס החוק: כל מי שמשווק, מפיץ או מייבא מזון לישראל, יהיה אחראי לאיסוף ולמיחזור האריזות. האיסוף והמיחזור יבוצעו באמצעות תאגיד שיוקם על ידי חברות המזון, אבל בניגוד לתאגיד שאוסף את בקבוקי הפלסטיק (אל"ה), הוא לא יהיה ישות עצמאית, ולחברות המזון תהיה אחריות ישירה על הביצועים שלו.
כמו רוב החוקים הסביבתיים שמנסים לאחרונה לפלס את דרכם בישראל, גם החוק החיוני הזה מגיע באיחור קל שלכ 15 שנה אחרי אירופה. תושבי היבשת כבר מזמן מפרידים אשפה ומשגרים אותה למיחזור, כחלק משיגרת היומיום. אין סיבה שזה לא יעבוד גם אצלנו. זו גם שעת המבחן הגדולה של תאגידי המזון, שבכל פעם שהנושא עולה על
חוץ מהקמת מערך של הפרדת אשפה, איסוף ומיחזור, חוק כזה גם יגרום ליצרני המזון לחשוב פעמיים בעת עיצוב האריזה. בשנים האחרונות צץ ערב רב של מפלצות מארזים על מדפי רשתות השיווק: מעדני חלב שחוץ מקופסת הפלסטיק שבתוכה הם כלואים, גם מחוברים זה לזה בקרטונים מנקרי עיניים; ארוחות בוקר לילדים בתוך קרטון גדול שבו לכל פריט קופסה משלו, סך הכל ארבע-חמש אריזות למוצר אחד, ועוד ועוד.
עד עכשיו שיטת האריזה הצעקנית, שכרוכה בבזבוז סביבתי משווע, היתה כדאית מבחינה כלכלית; חוק האריזות יגבה מהיצרנים את המחיר הסביבתי הריאלי על כל החלטה, מה שאולי יביא איתו יתרון נוסף, לא צפוי, השיטוט בחנויות מזון יהפוך לחוויה קצת יותר נעימה גם מבחינה אסתטית.