בין בטנקור לשליט
אריק בנדר עקב אחרי חטיפתה ושחרורה של בטנקור בשקיקה וכעת הוא מקווה שגורלו של גלעד שליט יהיה זהה
בנטקור היתה "ילדת שמנת", בת למשפחת אצולה קולומביאנית, שגדלה עם כפית זהב בפה אך החליטה להמיר את חיי המותרות והנוחות בפריז במאבק בשחיתות, בבערות, בעוני ובנגע הסמים במדינתה, אף במחיר חרותה.
בטנקור נולדה בבוגוטה. אמה, יולנדה פולסיו, הייתה בעבר מלכת היופי של קולומביה. לימים נבחרה האם לקונגרס של קולומביה וייצגה שם את שכונות העוני של דרום בוגוטה. אביה, גבריאל בטנקור, היה דיפלומט שכיהן במוסדות אונסק"ו בפריז.
אינגריד התחנכה בפריז, בה התגוררה עם משפחתה בדירה מפוארת בשדרות פוש. בין באי הבית היה המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה שנהג להקריא מיצירותיו באוזניה, בהיותה ילדה. אינגריד למדה במכון היוקרתי למדעי המדינה. בין חבריה ללימודים היו רבים שהפכו אחר כך לשרים ולבכירים בממשלה הצרפתית. עם תום לימודיה, היא נישאה לחברה לספסל הלימודים, פאבריס דלואה, צרפתי ששירת בשירות החוץ של ארצו. לזוג נולדו שני ילדים, מלני ולורנצו.
בעקבות נישואיה קיבלה אינגריד אזרחות צרפתית. בני הזוג נדדו במקומות שונים בעולם, אולם בשנת 1989, לאחר הירצחו של לואיס קרלוס גלאן, מועמד לנשיאות
הקמפיין המתוקשר הראשון שלה היה חלוקת קונדומים, תוך שהיא מכריזה כי היא תהיה קונדום, אמצעי מניעה נגד השחיתות, אותה כינתה "האיידס של קולומביה". בטנקור הייתה לחביבת השכבות העניות בבוגוטה, הרבה הודות לפעילותה של אמה בשכונות העוני של העיר.
בטנקור לא היססה להאשים את הנשיא דאז ארנסטו סמפר בכך שמימן באמצעות רווחי סמים את מערכת הבחירות שלו והיא אף פתחה בשביתת רעב במטרה להביא להקמת ועדת חקירה עצמאית שתבדוק את קשריו עם קרטל הסמים קלי רב העוצמה.
בטנקור נחטפה ביחד עם מנהלת הקמפיין שלה, קלרה רוחאס, בפברואר 2002, בעת שעשתה את דרכה לעיר מחוז דרומית, כדי לפגוש בתומכיה.
החוטפים, ממש כמו החיזבאללה, לא גילו במשך שנים מה עלה בגורלה. רק בשנת 2007 הגיעו עדויות על כך שבטנקור עדיין בחיים מפיו של אחד החטופים, ג'ון פינצ'או, שהצליח להימלט לאחר מסע רגלי מפרך בג'ונגל. הוא סיפר כי בטנקור מוחזקת אזוקה בשלשלאות לצווארה, כעונש על ניסיון בריחה.
לאחרונה הגיעו דיווחים על כך שבטנקור חולה מאוד, ובקלטת שנתפסה אצל המורדים היא נראתה חיוורת, מצומקת ומותשת. החוטפים לא נענו לדרישות לאפשר למשלחות בינלאומיות לבקר אצלה במקום השבי, והחזיקו בה כקלף מיקוח אסטרטגי.
בני משפחת בטנקור עשו את מה שכל משפחת חטופים חייבת לעשות. הם לא התייאשו, לא הרימו ידיים, וחרשו את העולם כדי לעורר את דעת הקהל הבינלאומית. בעשרות ארצות הוקמו ועדי פעולה למען אינגריד ובראש המאמצים לשחרורה התייצבו נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ונשיא ונצואלה הוגו צ'אבס.
מול כל הלחצים האלה והפניות הנרגשות וקורעות הלב של משפחות החטופים להגיע לעסקה עם החוטפים, עמד נשיא קולומביה אלברו אוריבה כצוק איתן. הוא הכריז מלחמת חורמה על הגרילה ולא הסכים לנהל אתה משא ומתן. אוריבה הבין כי כניעה לדרישות החוטפים ושחרור אלפים מאנשיהם מבתי הכלא רק תגביר את תופעת החטיפות בארצו ותחזק את הארגון נגדו נלחם.
לאוריבה היה חשבון דמים עם ה-FARC שכן אביו נרצח ב-1998 בעת ניסיון חטיפה. אוריבה הורה לצבאו לפתוח במתקפה מתמשכת על המורדים. הצבא חדר לעומק הג'ונגלים, התיש את המורדים, חסם את נתיבי ההספקה והברחת הסמים שלהם וניהל מצוד אחר ראשי הארגון. בחודשים האחרונים רשם אוריבה הצלחות מזהירות כשצבאו חיסל כמה מראשי הארגון. הוא לא היסס לשלוח את חייליו גם מעבר לגבול ולהסתכן במשבר דיפלומטי וצבאי חריף עם ונצואלה השכנה.
בטנקור, כמו גלעד שליט, הנה אזרחית צרפתית. הלוואי שהקהילה הבינלאומית כולה הייתה מתגייסת למענו של שליט כפי שהתגייסה למענה אבל אם ממשלת ישראל, צה"ל ומערכת הביטחון היו מגלים את אותה תעוזה ונחישות במלחמה בטרור כפי שעשתה קולומביה, אולי התוצאות גם כאן היו אחרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
