פוליטיקאי מהסס, אז מה?
אולי זה לא מוצדק לשחרר את סמיר קונטאר תמורת גופות? אולי צודקים ראשי השב"כ והמוסד שמתנגדים לעסקה? אולי אסור לפעול אך ורק בהשפעת הכאב של המשפחות?
השבוע הגענו לשיאים חדשים. כן, היה היסוס. אבל מה כל כך נורא בהיסוס? אולי זה לא מוצדק לשחרר את סמיר קונטאר תמורת גופות? אולי צודקים ראשי השב"כ והמוסד שמתנגדים לעסקה? ואולי אסור לרקוד רק, ואך ורק, לפי חליל הכאב - האמיתי - של המשפחות? ואולי עמדה של רמטכ"ל לשעבר חשובה לא פחות מהמכתב של תמי ארד?
מותר להסס, יענו לי המשתלחים המקצועיים, אבל זה קרה בגלל שיקולים פוליטיים. ספינים. סליחה? אילו שיקולים פוליטיים? מי בכלל מרוויח מהיסוס כזה? דווקא הניסיון לחשוב מחדש הוא הבלתי פופולרי.
אבל במעשה פלאים, של משפחות כואבות ותקשורת היסטרית, ההיסוס הזה הפך לספין פוליטי. הרי מראש היה ברור שצעד כזה יגרור זעם. מי שנקט אותו רק פגע בעצמו. אבל את מי מעניינות העובדות כשאפשר לנעוץ עוד סכין בגבו של פוליטיקאי. היום אולמרט או ברק, מחר לבני או נתניהו. הרי זה העיקר. הרי מהסכינאות הזאת רבים בינינו מפיקים הנאה. הנה, רמסנו אותם. גיבורים אנחנו.
אנדרה גלוקסמן, מזרם "הפילוסופים החדשים" בצרפת (שחברים בו גם אלן פינקלקראוט וברנר אנרי-לוי), הגיע לביקור בישראל, לכבוד הוצאת ספרו "שיח השנאה" (בתרגומו המצוין, כולל הערות הבהרה, של אבנר להב). גלוקסמן וחבריו מצויים היום תחת ביקורת נוקבת. הם נחשבים לפרו-אמריקנים וכמעט, רחמנא ליצלן, לציונים. זו כמובן השטחה של הטענות שלהם. הם פשוט מסרבים להצטרף לעדר שמדקלם שארצות הברית היא השטן הגדול וישראל היא השטן הקטן.
גלוקסמן מתעקש להביט בעובדות. לפני שנים, כאשר הגיע מידע על הזוועות בברית המועצות של פעם, חרג מהשורה והשמיע קול מחאה. עכשיו הוא
פעם, סיפר לי גלוקסמן, הקדיש לו מישל פוקו מאמר - "זעם העובדות". זו כותרת ראויה להגותו של גלוקסמן. עברו שנים. גלוקסמן עדיין זועם, בשם העובדות. ד"ר דניס שרביט כתב "אחרית דבר" לספרו של גלוקסמן, שעושה קצת סדר בדברים. למי שלא מצוי בנבכי ההגות הצרפתית בת ימינו, מומלץ לקרוא קודם כל את שרביט. רק אחר כך את הספר. בתוך ים הספרים העוינים, מדובר בספר מומלץ.
בבית מורשת רבין התקיים השבוע כנס של חסידי שחרורו של יגאל עמיר. דווקא בבית רבין? התקשרתי לבדוק. "חופש הביטוי", ענו.
זאת לא בדיחה, זה קרה אבל מהצד האחר של המפה. השבוע התקיים בבית ציוני אמריקה כנס של עמותה שדוגלת בחיסול ישראל לטובת הקמת פלסטין הגדולה. זו לא טעות: כנס להשמדת הציונות, בבית ציוני אמריקה.
העמותה, שדוגלת בזכות השיבה וב"מדינה אחת", כלומר פלסטין, רק פלסטין, כבר השתתפה בעבר באירוע דומה. לגיטימציה לחסידי החיסול, כדי להכשיר את הדה-לגיטימציה של ישראל. אחד המרצים בכנס היה האדריכל אמנון בר-אור. הוא דיבר על "עקרונות של שימור לבנייה מחדש של יישובים פלסטיניים".
השם שלו נשמע מוכר. התקשרתי לדובר העירייה, שאישר: "בר-אור מועסק זה כשנה וחצי על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה כיועץ השימור להכנת תוכנית בניין עיר". שפשפתי את העיניים. האיש שמטיף לשימור לצורך שיבה פלסטינית אחראי לשימור אתרים על חשבון משלמי המסים? האם הוא מכין את התשתית לשיבה הפלסטינית ליפו?
"שלטון החוק" הגלובלי, כלומר קפיטליסטי ואמריקני, גרם לכך שישראל, גם ישראל, השתמשה במכשיר האימתני הזה כדי לגזול את הפלסטינים. וכך, ישראל גם גירשה אותם, גם חוקקה את "חוק נכסי נפקדים", וגם גזלה אותם. בחסות "שלטון החוק". הדברים הללו הם פרי מוחו היוצר של משפטן אמריקני, פרופ' אוגו מאטיי, שהתראיין לפני שבוע למוסף השבועי של "דה-מרקר".
הכל נכון. ישראל גירשה. ישראל השתלטה. ישראל חוקקה. אלא שחצי אמת גרוע משקר. משום שגירוש המוני של אוכלוסיות כדי לפתור קונפליקטים לאומיים, היה הנורמה המקובלת באותן שנים. קרוב ל-40 מיליון איש עברו חוויה דומה. והם כבר לא פליטים. מה איתם, פרופ' מאטיי?
ובכלל, בדיוק כמו ש כ-700 אלף פלסטינים נאלצו לעזוב את ישראל - רובם ברחו, חלקם גורשו - גם היהודים מארצות ערב, למעלה מ-800 אלף, נאלצו לעזוב. חלקם גורשו, חלקם ברחו. רוב רכושם הופקע. הם הגיעו לישראל כפליטים.
פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים של קנדה, חשף לפני חודשים אחדים טיוטת הצעת חוק של הליגה הערבית, הכוללת אמצעי ענישה מיוחדים נגד יהודים, ובכלל זה התייחסות אליהם כאל אזרחי ישראל, כלומר אויב ציוני, החרמת רכוש ועוד. זה קרה מיד לאחר החלטת החלוקה. עם או בלי חוקים, זו הפכה למדיניות בפועל של רוב ארצות ערב. המחקר של קוטלר עדיין לא זכה לחשיפה הנדרשת. עוד נעסוק בו.
לפי מחקר של הכלכלן האמריקני סידני זבלודוף, בערכים של שנת 2007, ערכו של הרכוש הערבי שהושאר כאן עמד על 3.9 מיליארד דולר, וערכו של הרכוש היהודי שהושאר בארצות ערב עמד על 6 מיליארד דולר. גם ללא מחקר אפשר להתייחס לשתי עובדות: מספר היהודים שנאלצו לנטוש את רכושם היה יותר גדול, והרכוש הפרטי של כל משפחה היה הרבה יותר גדול. משום מה, יש לי הרגשה שכל זה לא מעניין את פרופ' מאטיי. וגם לא את חבריו, שקיימו כנס אנטי-ציוני בבית ציוני אמריקה.
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על גלגולי פרשת מוחמד א-דורה בצרפת - וניצחונו המשפטי של פיליפ קרסנטי על הכתב ועל הערוץ שהפיצו את ההטעיה על אשמת ישראל.
רבים וטובים ביקשו להודות אישית לקרסנטי. הנה האימייל שלו: kp@m-r.fr. עבודת התחקיר הגדולה שחשפה את השקר שמאחורי האשמת ישראל בוצעה על ידי הפיזיקאי נחום שחף. חלקו החשוב עוד יסופר.
כתבתי על העצומה האנטי-ישראלית שעוררה שוב את הפרשה, ועל אחת החותמות, שרה דניאל, שפרסמה בעבר מאמר המאשים את חיילי צה"ל באונס פלסטיניות. מי שפרסם את הדברים בישראל, לפני שנים, היה דן מרגלית. יש לי איתו ויכוחים נוקבים בעניינים אחרים. בעניין הזה, הקרדיט כולו שלו.
התנועה לאיכות השלטון היא עותרת ציבורית. היא תלויה בשופטי בג"ץ. והנה, מתברר שחלק ניכר מבוגרי בג"ץ מקבלים פרסים מהתנועה. הם זוכים לתואר היוקרתי (בעיני הנותנים והמקבלים) של "אביר איכות השלטון." כדי שזה ייראה טוב יש להם גם קטגוריה מיוחדת: "הרשות השופטת."
ביום שלישי השבוע הוענק תואר האביר לאהרן ברק. זה אותו ברק שדן עשרות פעמים בעתירות התנועה. זה אותו ברק שעמדותיו ואנשיו שולטים בבית המשפט העליון. ואלה אותם שופטים שדנים, אתמול, היום ומחר, בעתירות התנועה. באובייקטיביות, צריך לומר. ומי עמד בראשות הוועדה שתעניק את הפרס לברק? מישאל חשין, שהיה המשנה שלו בעליון. ומי היה חתן הפרס בשנה שעברה? חשין.
הכל נעשה כמובן בליווי נאומים גדולים (שידור ישיר וארוך בערוץ הממלכתי,( שבהם הנואמים מספרים איש בשבחי רעהו, ובשבחי התנועה שגם עותרת לבג"ץ, וגם מחלקת פרסים לבוגרי בג"ץ, לעומת כל האחרים, המושחתים, שמשום מה לא מחלקים פרסים זה לזה.
בשנת 2004 היה יצחק זמיר, בוגר בג"ץ, חתן הפרס. מגיע לו. בשנת 2005 זכתה בתואר בוגרת נוספת של בג"ץ, דליה דורנר. גם לה מגיע. ומי עמד בראש ועדת הפרס? זמיר. עברה שנה. דורנר עמדה בראש ועדה לפרס אחר, הפעם בתחום של "שקיפות השלטון." ומי הזוכה? זמיר.
מעניין מה היתה אומרת התנועה לאיכות השלטון על עמותה שגם נזקקת לשירותי פקידי משרד הבריאות, וגם ממהרת לתגמל אותם בפרסים יוקרתיים, מיד עם פרישתם מהתפקיד. הם בטח היו רצים לבג"ץ, היו טוענים שזה שוחד, דברים כאלה.
לפני שנים רבות פניתי לאנשי התנועה בשאלה: מדוע הם שותקים לנוכח מינויי בנים של שופטים לתפקידים נחשקים בבית המשפט העליון. עברו שנים. אני כנראה לעולם לא אזכה לתשובה. השופטים ימשיכו לזכות בפרסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
