הרומן שלי עם אסי
יהונתן גפן בכתב אישום נגד התקשורת שהורגת את אסי דיין ברכות ובאקסטרים קלוז אפ של נחיר שמאל
הטור הזה נכתב אחרי שבוע שבו נחשף אסי-פעם בעירום מלא בעיתון של המדינה, פעם נוספת בכתבה של חיים אתגר בערוץ 10 שבא לאסי כדי להראות באילו תנאים הוא חי, ושוב בתיק תקשורת שבה ראיין חיים זיסוביץ' את אתגר ושאל אותו אם הוא תופש שלראיין אדם בלתי צלול זה אולי מעשה לא אתי שמשפיל את המרואיין ונעשה למען תאוות ההצצה בלבד.
תאמינו לי שאין לי שום חשק לכתוב על אסי. גם ככה קשה לי. אבל כשחיכיתי שבוע וראיתי שאיש אינו מרים צעקה, החלטתי שתפקידי כאיש תקשורת ודאגתי האמיתית לאסי, אינם מרשים לשתוק.
אסי ואני היינו חברים בלתי פרידים 30 שנה ויותר, עד שמשהו השתבש בנפשו של אסי, ואולי גם בנפשי, אבל עדיין אני אוהב אותו אהבת נפש, חושב שהוא סופר ותסריטאי מוכשר ושחקן הורס, כמו שאומרות הבנות בעירנו. למעשה, אחרי שאסי קרע אותי ופגע בי בכל אמצעי תקשורת ששילם לו 500 דולר, אני רשאי לגמרי לקרוע לו את הצורה, אבל לימים הבנתי אותו. הכרתי כמה אנשים התאבדותיים, ואני יודע שכשהם עסוקים במשרה מלאה בלפגוע בעצמם - הם לא יהססו לפגוע גם בכל אלה שאוהבים אותם.
באמא, בנשים, בבני דודים. "כל אחד רוצח את מי שהוא אוהב", כתב אוסקר וויילד, נרקיסיסט גאוני אחר שהתקשורת הרגה אותו, "הפחדן עושה זאת בנשיקת קטיפה, האמיץ בחרב שלופה". אני מאשים את כלי התקשורת בניתוק אסי מכל אוהביו וההפך. כשאתה מכור לסמים (וכאמור, אני מדבר מניסיון רחוק בעברי), תעשה הכל כדי להשיג את המנה הבאה.
ב-91 כשהתחפשתי לכתבנו בלונדון, כתבתי רומן בשם "כורסת השיש". הספר יצא בהיעדרי, ואני חיכיתי בבדידות ובמתח לביקורות. בשעת לילה קשה הטלפון צילצל, עורך עיתון תל אביב אמנון רבי היה על הקו. אמנון אמר שהוא בחר את אסי בתור המבקר של הספר החדש שלי והקריא לי את הטקסט. זה היה כתב שטנה מעליב, מלא בחרפות ועלבונות, גידופים אישיים והשפלות.
אמנון, שבעבר היה העורך שלי, שאל אותי אם אני רוצה להגיב על "הביקורת" הזאת. גרוני נחנק מדמעות. לא הגבתי. אחרי אירוע הדמים הזה, אסי ניסה שוב ושוב להשלים איתי. הוא הסביר לי, כמו שיסביר לי פעמים רבות בעתיד אחרי שיירד עליי רצח באיזו תוכנית אירוח נידחת או מוסף צהבהב, שהוא מתנצל, שזה לא היה אישי, שהוא היה מסומם והיה צריך כסף וכן הלאה.
גם לי היו אירועים שכאלה, אבל לא בפומבי. בתקופות השכרות הכבדה שלי, הייתי מתעצבן על ידידה קרובה אליי באיזה בר ואומר לה משהו כמו: "את זונה ואמא שלך מוצצת לדוסים בתל ברוך". למחרת בבוקר טלפנתי אליה ואמרתי "אני מצטער, הייתי שיכור. את לא זונה ואמא שלך לא. . .". היא טרקה לי בפרצוף לפני שהצלחתי להרחיב את הדיבור על אמא שלה. אלא שאני מעולם לא הוצאתי את ביבי הסמים והאלכוהול לכלי התקשורת.
הסיבה? שלא כמו לאסי, יש לי כמה חברים נבונים וסוכן אישי עצבני ששמרו עליי מפני השפלות כאלה. הרבה אנשים אוהבים את אסי ולא יכולים להתקרב אליו. ההגנה היחידה שניסיתי לספק לו בשנה האחרונה היא להגיד לו שוב ושוב לא להיחשף במצבו בטלוויזיה או בעיתונות, לא להביך את עצמו כדי למכור עיתונים למוזס.
התקשורת הצבועה מעמידה פעמים שבאמת אכפת לה ממנו. למשל, חיים אתגר שהזמין אותנו למלונה של אסי "כדי לעזור לו". הצופים נחשפו לכרס של אסי, השוכב על מזרן שורץ פשפשים, עם זום ישיר לנחיר שנוטפת ממנו אבקה לבנה. "תראו כיצד חי אמן חשוב בישראל", אומר חיים אתגר שבא לעזור לו. אתה לא עוזר לאף אחד כשאתה מצלם את השערות של האף שלו. למחרת, בתוכנית אחרת, שאל זיסוביץ' את אתגר "למה המשפחה לא עוזרת לו? ", או משהו כזה.
אם שני העיתונאים האלה היו עושים תחקיר קצר, כפי שאני עשיתי לפני כתיבת הטור הזה, הם היו חושפים את הפרטים המדויקים הבאים: לפני כחמישה שבועות אסי חש ברע ואמא שלו, דודתי רות דיין האהובה והנערצת, קיבלה אותו בפעם האלף לביתה המרווח והמטופח.
הילד החולה חי שם כמו מלך, האמא טיפלה בו במסירות, החליפה לו סדינים פעמיים ביום, האכילה אותו במזון האהוב עליו. לפי דבריה זאת גם היתה תקופה של כתיבה פורייה בשבילו. יום אחד, ללא כל התראה מוקדמת, אסי ארז ועזב שוב את הבית. למחרת הוא נשכב במלונה הכי מטונפת שמצא וטלפן קולקט לחיים אתגר שהגיע להנציח את עליבותו. אחרי יומיים זיסוביץ' כבר טען שהמשפחה לא מטפלת בו.
המשפחה לא מפסיקה לטפל בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל היא לא יכולה לשמור עליו. תקשורת עם אתיקה מזערית היתה יכולה לעשות זאת, אבל במקום זה היא מתעללת ומשפילה אותו שוב ושוב, ואין זה משנה, לצורך העניין, אם זה לבקשתו או לא לבקשתו.
תאמינו
החלטתי להרים טלפון לסגנית היועצת המשפטית של מועצת העיתונות יעל גרוסמן, ושאלתי אותה אם אני יכול להגיש תלונה נגד חיים אתגר. גרוסמן אמרה לי ש"אם המרואיין במצב נפשי קשה ולא אחראי למעשיו, המראיין חייב לפי החוק לפנות לבן משפחה או מקורב שפוי אחר כדי לקבל את רשותו". אתגר לא טלפן לאף אחד. הוא רץ לצלם את השערות של האף של אסי, "ואת השיניים התותבות שלך אפשר קצת ימינה? . . . תודה ".
אם זה חופש העיתונות, כדאי מאוד להכניס אותה לכמה חודשים לאיזה מוסד סגור לטיפול ממושך. ואם היא תתנהג יפה נשלח את חיים אתגר ואת בוצ' צ'ו שיצלמו לה את הנחיר השמאלי באקסטרים קלוז אפ.
"בשבוע שעבר התקשר אליי אסי דיין. אני מנהל איתו קשר סדיר כבר שנים. אסי נשמע שבור ואמר שהוא מרגיש שסופו קרב ושחייו הפכו בלתי ראויים. שמעתי אותו מתלונן רבות במהלך השנים, אבל תמיד שמר על נימה הומוריסטית. הפעם זו היתה קריאה לעזרה. דיין ביקש שנגיע עם מצלמה. הוא הסביר שהוא לא מצליח לצאת לבד מהתסבוכת הנפשית והפיזית שנקלע אליה. אלו דברים של אדם שפוי.
"כשהגעתי לדירה של דיין חשכו עיניי. האיש ישב מכורבל במיטה מוזנחת, במצב נורא. את השאר הנציחה המצלמה. בחדר העריכה הלבטים היו אפילו יותר מורכבים. צלצלתי שוב לאסי. הסברתי לו שהתמונות קשות. הוא היה צלול וביקש שנעשה עם זה משהו. שלא ייגנז. ערכנו בעדינות וחלקים קשים הרבה יותר מאלה ששודרו נשארו בחוץ.
"אחרי שידור הכתבה יצרו איתי קשר גורמים רבים. לשכת שר התרבות הרימה כפפה, באמ"י נזדעקו ועוד גופים גדולים נרתמו. במסגרת תפקידי התפתחה אפשרות שאסייע לאדם שהוא נכס תרבותי ייחודי במדינה. לצורך זה, כנראה הייתי חייב לשדר את הקטעים הללו. זה קשה, זה לא נעים, אבל הנה, זה עורר ריאקציה שאולי תאפשר לאיש לחיות בתנאים קצת יותר טובים. ובסופו של דבר, זה העיקר".
נא להמתין לטעינת התגובות
