אז למה לי פוליטיקה עכשיו
אם להודות על האמת, מעולם לא חלמנו להיות פוליטיקאים. הפוליטיקה היא לא בדיוק המקום לחבר'ה הטובים. חינכו אותנו להיות מפקדים בצבא, מחנכים, להקים יישובים, לחזק את הפריפריה, ואפילו לעסוק בתקשורת, אבל הפוליטיקה נותרה מחוץ למגרש האידיאולוגי. ציפי חוטובלי מכריזה: הטובים לכנסת!
תקופת הדמדומים הקשה והמייגעת שעוברת עלינו בצל הממשלה הנוכחית תסתיים בסוף, אבל השבר שמותירה אחריה הקדנציה הזו, על שלל פרשיותיה וחקירותיה, עולה באופן ברור מפרסומי מדד הדמוקרטיה השבוע
מהנתונים עולה באופן מאוד לא מפתיע, שרוב העם היושב בציון הולך ומאבד את האמון במערכת הפוליטית ו 90% סבורים שישראל נגועה בשחיתות.
וחמור מכך: רוב הציבור בישראל, מעריך כי נבחריו פועלים בראש ובראשונה למען קידום ענייניהם הפרטיים והאינטרס הציבורי הוא משני בעיניהם.
זה תיאור של פוליטיקה צינית, שבה גם שלום וגם מלחמה נתפסים כתרגילים פוליטיים אינטרסנטיים, במקום כמהלכים מדיניים או ביטחוניים למען קידום טובת המדינה. וזה הדבר החמור באמת שקרה לנו בממשלה הנוכחית, אף אחד כבר לא מאמין להנהגה.
צבא לא יכול להילחם ככה, ממשלה לא יכולה להכניס חיילים לעזה כשאין אמון בסיסי בטוהר כוונותיה וביושרה של העומדים בראשה. הלגיטימציה המוסרית אבדה.
מי שירצה לנסות לראות את חצי הכוס המלאה יכול לומר שהגענו לתחתית, ומכאן אפשר רק לעלות, אבל האמת היא שהפוליטיקה הישראלית זקוקה לניעור הרבה יותר עמוק מהחלפת ראש ממשלה. נדרש גיוס מחודש של אנשים מוכשרים, ישרים וחדורי אידיאולוגיה למערכת ששכחה מזמן את משמעות המילה הזו.
אלא שהטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית היא שאנשים בעלי חוט שדרה אידיאולוגי מדירים את רגליהם מהמערכת, או נפלטים ממנה במהירות.
השם הרע שהוציאו חלק מהפוליטיקאים למקצוע בשנים האחרונות מפחיד אנשים טובים מלהצטרף למערכת כפוית הטובה הזו. לא חינכנו לטיפוח הנהגה ראויה
אם להודות על האמת, מעולם לא חלמנו להיות פוליטיקאים. הפוליטיקה היא לא בדיוק המקום לחבר'ה הטובים. חינכו אותנו להיות מפקדים בצבא, מחנכים, להקים יישובים, לחזק את הפריפריה, ואפילו לעסוק בתקשורת, אבל הפוליטיקה נותרה מחוץ למגרש האידיאולוגי.
הפוליטיקה נותרה התחום המלוכלך שיש להותירו לידיהם של העסקנים. כך קיבלנו עסקן על כראש ממשלה וסוף הסיפור כבר ידוע.
אבל אפשר לשנות את הגישה ביחס לתחום הפוליטי, כמו שינוי הגישה שהתרחש בציונות הדתית ביחסה לשני תחומים חשובים אחרים: הצבא והתקשורת.
שני תחומים שנתפסו אף הם כתחומים בעייתיים, מעוזים חילוניים, שמשחיתים את הנפש הרוחנית של בן הישיבה, ולכן עדיף להתרחק מהם.
הרב אלי סדן והרב יגאל לווינשטיין, מקימי המכינה הקדם צבאית בעלי, הובילו לפני עשרים שנה את המהפכה ביחס לצבא, והפכו את השרות הצבאי של צעירים דתיים משרות חלקי במסגרת ישיבות ההסדר לשרות מלא שמכוון לקצונה ולתפקידי פיקוד בכירים.
היום אין יחידת עלית או תפקיד בצבא שנראים לצעיר דתי מחוץ לתחום, ושדרת הפיקוד הבכיר בצה"ל מתחילה
המניפסט המיתולוגי של אורי אורבך "הטובים לתקשורת" שקרא לשמיניסטים שמוכשרים לכך, להתגייס לגלי צה"ל, הפך את העיסוק בתקשורת מעיסוק מוקצה, לעיסוק בעל ערך.
וגם אם הילת הסיירת במגזר עדיין עולה על הילת גלי צה"ל, הנוכחות של כתבים דתיים במהדורות החדשות המרכזיות מורגשת. גם ביחס לפוליטיקה צריך להתרחש שינוי דומה, אבל הוא צריך לבוא מכל שורות החברה הישראלית, האליטה הערכית שנוטה לזלזל בפוליטיקה חייבת לחזור אליה.
השבוע הודיע העיתונאי דניאל בן סימון מעיתון "הארץ", על הצטרפותו למפלגת העבודה, צעד מפתיע עבור עיתונאי ותיק שיכול היה להמשיך ולהשפיע מלמעלה על דפי העיתון במקום ללכלך את הידיים בעיסוק הפוליטי.
האמת היא שבין העיתונות לפוליטיקה לא תמיד ברור מי באמת מנהל כאן את המדינה, לעיתונאים יש כוח השפעה עצום במדינת ישראל, הם בעלי מעמד ציבורי חשוב, ותקופת כהונתם יכולה להימשך כל החיים, ולא להיפסק אחרי קדנציה של שנתיים.
הבחירה להצטרף למערכת הכי לא מוערכת במדינת ישראל היא מעשה ראוי להערכה, כי הרבה יותר נוח להיות עיתונאי במדינת ישראל, תמיד יש עבודה, ולבקר קל יותר מאשר לעשות
בכל זאת, כמו שלי יחימוביץ' לפניו, כנראה שגם דניאל בן סימון מרגיש כי יש זמנים בהם השבר כה גדול שצריך לפעול מהשטח. כי בסופו של דבר, זו הזירה בה מתקבלות ההחלטות המשפיעות ביותר על חיינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
