חברים לא השתגעתי
מסביב שואלים אם הוא עבר אירוע מוחי, הקולגות לא מבינים מה יש לו לחפש בפוליטיקה, ועוד במפלגת העבודה המרוסקת. אבל דניאל בן-סימון, עד השבוע עיתונאי ופרשן ומהבוקר מועמד בפריימריז, לא נבהל. הוא מבטיח להילחם. ב"מדינה בתוך מדינה" שהקימה ש"ס, לעצור את הצבעת העניים לנתניהו, ולתקוף את קשרי ההון והשלטון. שיעור אחד הוא כבר למד בדרך הקשה: להיזהר בכבודו של פואד
דווקא באווירת הייאוש הזו, ואולי בגללה, היה האולם במרכז המדע בנס ציונה מלא מפה לפה. עשרות פונקציונרים ופעילי מפלגה ויתרו על משחק חצי גמר ליגת האלופות כדי לשמוע את העיתונאי דניאל בן-סימון. הסקרנות הכריעה אותם. לא בכל יום עוזב איש תקשורת פופולרי את מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונים ומבקש להצטרף לשורה המידלדלת.
בן-סימון נראה נרגש וקצת נבוך. בגיל 54 הוא עוזב משרה בכירה והולך לשקוע בתוך עולם פוליטי יצרי ומתוכך, ועוד במפלגה שעתידה נראה הרחק מאחור, ובכיריה נוטשים ותה בזה אחר זה. מול הפעילים הוא דיבר בסגנון דרמטי, אך לא מוגזם. הוא סיפר להם על רשמיו מהמסע העיתונאי הארוך והמעיק שלו בין עיירות הפיתוח, הרבה בדוגמאות על בתי התמחוי שמצא בקריית מלאכי ועל הילד בן ה-12 מדימונה שמתקשה לקרוא טקסט בסיסי בעברית.
הקהל נשבה. אחדים דמעו. ראיתי את התופעה הזו גם בכנסים אחרים עם בן סימון ברחבי הארץ. לפעמים האירועים דמו לסדנה טיפולית, שבה אנשים מכים על חטא, ומבטיחים להשתפר ולצאת לדרך אחרת בעקבות המדריך החדש. "עשית מעשה אמיץ, אתה צריך לקבל מאיתנו צו שאתה לא עוזב אותנו כל כך מהר", הודיעה לבן סימון זהבה אלימלך, יו"ר נעמ"ת במרחב אשדוד. "אני רואה בנאיביות שלך את רוח הקודש", התפייטה רחל בוחבוט, מורה מיבנה. לא פחות.
בשבוע שעבר עזב בן-סימון את עיתון "הארץ", שבו עבד בעשר השנים האחרונות. "ביד כמעט רועדת אני כותב על רצוני להיפרד מהעיתון", ניסח את מכתב ההתפטרות שלו. "אני מרגיש שהגיע הזמן לתלות את הנעליים ולהגשים יעדים אחרים". החברים במערכת הביעו תמיהה על המפנה הדרמטי, אבל איחלו בהצלחה. המו"ל עמוס שוקן גילה הבנה, ואפילו עודד את בן-סימון לבצע את המהפך האישי. שוקן עצמו נולד לתוך פעילות ציבורית, בן לשני הורים שכיהנו כחברי כנסת.
"עיתון 'הארץ' כתב על האלפיון העליון, אבל אני הבאתי את הקול של האיש מהאלפיון התחתון", מסכם בן-סימון. "בשלב מסוים אדם מתייצב מול עצמו ושואל איפה הוא יכול לפעול כדי לתקן את אווירת ההרס שקיימת בחברה הישראלית. נתתי אמון באנשים שעשו את העבודה הזו. האחרון שבהם היה עמיר פרץ. המשימה העליונה, האסטרטגית, שונה מאשר בעבר. הקמנו מדינה, זו היתה הצלחה כבירה. עכשיו אנחנו בעיצומו של השלב הבא, מבקשים לעצב את החברה הישראלית. בשלב הזה אנחנו נכשלים פעם אחר פעם. לא בנינו יסודות לחברה בריאה".
אתה כותב את הדברים הללו, פה ושם גם משפיע על המהלכים. למה לך פוליטיקה?
"כתבתי את מה שהיה לי לכתוב. התקשורת הישראלית פינקה אותי מעל ומעבר, פתחה בפני כל אפיק אפשרי, אבל הכישלון הוא ביישום ובמעשה. הגעתי למסקנה שאדם צריך להתייצב מול הגורל שלו, האם לשבת ביציע העיתונאים ולסקר את המשחק, מתוך ידיעה שהתוצאה תהיה אפס-אפס, או להיכנס למגרש ולנסות להשפיע על צורת ההתנהלות. הגעתי למסקנה שזה מה שאני רוצה לעשות".
"החלטתי להתמודד לכנסת הבאה בפריימריז במפלגת העבודה, כשאלו ייערכו. ברגע שהראיון הזה יתפרסם אני יוצא רשמית לדרך חדשה. אני עובר באמצעותך מהעיתונות לפוליטיקה. אני מרגיש אחריות ותחושה של שליחות. כדי לחסוך
המחיר לא עלול להיות כבד מדי?
"כולם שואלים אותי. כל היום אני צריך להדוף אמירות כמו 'מה, קיבלת אירוע מוחי?'. יש תחושה כזו שהולכים לפוליטיקה רק אנשים שאין להם מה לחפש במקום אחר. רואים בזה התאבדות. אנשים חושבים שאני משפיע הרבה יותר ברדיו ובטלוויזיה. אבל העוצמה האמיתית היא בכל זאת במעשה הפוליטי. אין לי ביטחון מלא שאחזיק מעמד. אני קם באמצע הלילה עם זיעה קרה וחושב מה צפוי לי. זה אחד המסלולים הקשים בעולם".
בן-סימון מציע את עצמו בנדיבות רבה לציבור המתפקדים. הוא מגיע לכל פינה בארץ, מקדיש שעות למפגשים עם פעילים, מספר להם על הספרים שכתב, מקרין להם סרטים שנעשו עליו. ההחלטה לצאת לדרך נפלה אצלו בינואר השנה. כמה אנשים דחפו אותו לשם כמעט בכוח. אחד מהם היה אבנר אזולאי, שהיה מראשי המוסד באירופה וכעת עומד בראש קרן ריץ'. אזולאי סייע להקמת עמותה לקידום חברתי שמזוהה עם המטרות של בן-סימון. גם בני גאון, לפני מותו, הבטיח לסייע. עו"ד דורון כהן, גיסו לשעבר של אהוד ברק, מעניק לעמותה ייעוץ משפטי.
בן-סימון מלווה בדרך כלל בשלושה חברים טובים: ציון אבו, פעיל בולט בעבודה שהיה ראש המטה של שלמה בן-עמי; דוד איש-שלום, פעיל שלום ותיק, איש עסקים ויועץ אסטרטגי; ודוקטורנטית שמצטרפת למסעות ומעדיפה לשמור על אלמוניות. גם אני הצטרפתי. ראיתי את הדרך שעובר העיתונאי מכתיבה על חברה ופוליטיקה לתוך העיסוק הפוליטי. במסע הארוך מסניף לסניף, מאולם אירועים לחוג בית, גילה בן-סימון את הפער בין האהדה העצומה שבה הוא זוכה למסלול שצריך לעשות כדי להצליח בקלפי.
קחו למשל את אברהם (בבר) אזולאי, חבר מועצת העיר קריית מלאכי ועובד ההסתדרות, שהגיע למפגש עם בן-סימון בצומת קסטינה. בן-סימון רואה בקריית מלאכי ססמוגרף של החברה הישראלית, מקום שהצמיח בשנה האחרונה רק שלושה בעלי תעודת בגרות במתמטיקה, פיזיקה וביולוגיה שלוש יחידות.
הוא מכיר את העיר היטב ושולט בנתונים; גם הקדיש לה מקום בספריו. אזולאי חי את המספרים הללו מדי יום. במפגש הוא הזדהה בכל נפשו עם המסרים החברתיים שהעביר בן-סימון. "הוא מאה אחוז. מדבר בלי מסיכות. כל הכבוד. הלוואי שיהיה בכנסת ויעזור לנו", אמר אזולאי. "תבחר בו? ", שאלתי .
"לא יודע", ענה אזולאי.
"במה זה תלוי?".
" במה שמזכיר ההסתדרות עופר עיני יגיד לנו".
המעבר החד בין העולמות גורם לבן-סימון לעשות טעויות של טירון. בסוף החודש שעבר אירח אותו שאול בן-שמחון בביתו באשדוד. בן-שמחון הוא אייקון הסתדרותי בגמלאות, אחד האנשים הפופולריים בעירו, וראשי המפלגה בעיר עשו לו כבוד ובאו לאירוע. בן-סימון דיבר שם על המצוקה שהוא מוצא בכל מקום. בסיום הוא גם התלונן על כך שהוא בא לקדם אג'נדה חברתית, אבל האנשים שואלים אותו "תגיד, פואד תומך בך?".
השומעים לא אהבו את הדברים. מישל סרוסי, יו"ר הסניף ומראשי הוועדים בנמל אשדוד, מיהר להעביר את בן-סימון סדרת חינוך. "אנחנו אוהבים אותך, אבל בלי תמיכה של פואד לא תצליח", הוא גער. "תלמד משלי יחימוביץ'. בפריימריז שלה היא התחבקה עם עמיר פרץ, התחנפה, הפכה למרוקאית ועוד שנייה היתה רוקדת ריקודי בטן. אני מאחל לך שתיבחר לכנסת בזכות פואד, אבל אם תיבחר, אתה לא צריך ללכת בדרך שלו".
"בלי להיות שייך למחנה אתה לא יכול לזוז אצלנו", הוסיפה חיה כהן, מזכירת נעמ"ת לשעבר בעיר. "אנשים מקבלים רשימות בלי היגיון. בפריימריז הקודמים גם מקל שרוף היה נבחר לכנסת, אם עמיר פרץ היה אומר".
מבחינה מסוימת, בן-סימון יוצא היום למסע של חיפוש עצמי, מבקש למצוא את הילד שעלה לארץ ממרוקו ואת חבריו שננטשו בשוליים. הפעם הוא מבקש לחזור אליהם לא רק כחבר או כמדווח, אלא כמי שאחראי לגורלם.
הוא נולד בעיר מקנס במרוקו, שנודעה כמרכז רוחני של יהודי המדינה, בן למשפחה בת 11 נפשות. אביו, חיים, היה חייל בצבא המרוקאי. אמו דניס היתה עקרת בית. כשהיה בן שמונה, עזבה המשפחה לקזבלנקה בעקבות תפקיד חדש שקיבל האב. בן-סימון נשלח ללמוד בפנימייה יוקרתית, שלוחה של בית הספר הצרפתי הנחשב "אקול נורמל סופרייר".
מלחמת ששת הימים ב-67' טילטלה את הקהילה היהודית במדינה. "המלחמה הציתה דליקה בקרב היהודים", נזכר בן?סימון. "יהודי שחי בפחד משכנו המוסלמי הפך בן לילה מאזרח דרגה שנייה לבן של עם וארץ שניצחו את כל מדינות ערב. ישראל, שהיתה מושג מעורפל בשבילנו, הפכה לחוויה מכוננת ועוקרת הרים. בבתי הכנסת היו התפרצויות שמחה. המתפללים תרמו סכומים נכבדים, הנשים השליכו עלינו סוכריות מלמעלה".
נציגי המדינה ניצלו את פרץ ההתלהבות כדי לפתות את היהודים לעקור לישראל. "בראשית 69' התחלנו את כיתה ט' עם 24 תלמידים", תיאר בן?סימון את התקופה באחת מכתבותיו. "באמצע השנה ירדנו ל-16. התלמידים נעלמו כהרף עין, ללא אזהרה מוקדמת. זה נודע לנו במקרה, בכניסה לכיתה, מול הכיסאות הריקים. הקרחות בכיתה הותירו בתוכנו עצבות עמוקה. כך, בלי הסבר ובלי דברי פרידה נטשו אותנו חברינו הטובים ביותר".
בקיץ 69' עזב גם בן-סימון לישראל. הוא עלה לבדו, לא ידע מילה בעברית, ומשבר הקליטה מלווה אותו מאז כל חייו. כמעט בכל שיחה עימו, הוא חוזר לימים הקשים ההם. משדה התעופה בלוד, כך סיפר, עלו הנערים על משאיות שאמורות היו להוביל אותם לביתם החדש. האנגלוסקסים נשלחו למרכז הארץ, האירופים נשלחו לבתי ספר בירושלים ונצרת, שקיימו תוכנית לימודים בצרפתית. הדרום אמריקנים שוגרו לקיבוצים. הנערים ממרוקו נותרו ללא שיבוץ. למחרת הם הועלו על משאית ונפלטו בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים ליד חיפה. ההלם היה עצום.
"מנהל הפנימייה הסביר לנו שעלינו לנהוג כמנהג המקום, לחבוש כיפה, לבקר בבית הכנסת שלוש פעמים ביום ולשמור בקפדנות על האווירה הדתית", נזכר בן?סימון. "מר כהן דאג להזכיר לנו שבגלל שהגענו בתקופת הימים הנוראים עלינו להימנע משמיעת מוזיקה, הנאות ומעשי שובבות. הוא הסביר לנו שסדרי הלימוד שונים מאשר במרוקו. היום מתחלק לשניים. 'חצי יום תלמדו בכיתה וחצי יום תעבדו בחקלאות. אנחנו נלמד אתם להיות חקלאים טובים'".
לבן-סימון לא נמצאה מיטה בימים הראשונים. הנער הרזה והממושקף נדד מחדר לחדר בפנימייה, שרוב תלמידיה הגיעו מערי פיתוח ומשכונות מצוקה, עד שנמצאה לו מיטה תחתית ישנה וחורקת, עליה ישן במשך חודשים. הוא התחנן לחזור למרוקו, אבל בקשתו נדחתה. "לא רדפתי אחרי דת ולא אחרי עבודת האדמה. לא הבנתי את דרישתו של מנהל הפנימייה שעליי לחבוש כיפה ולהתפלל שלוש פעמים ביום. לא הבנתי מדוע איני יכול להיות דתי וחילוני כאחד, כמו במרוקו".
שנה שלמה הסתובב בן-סימון בכפר חסידים בחוסר מעש עם חברו משה איבגי, שהגיע לפנימייה ממגדל העמק והפך כעבור שנים לשחקן מפורסם. הוא לא היה דתי ולא חילוני, לא למד ולא עבד בשדה. הסיוט הגדול חיכה לו בחדר האוכל. "לא אשכח לעולם איך תוך דקה השולחן התרוקן. הנערים חטפו הכל מיד. רק מי שחזק אכל. אני הגעתי בתור נער תרבותי, מנומס ועדין כזה. במשך חודשים לא אכלתי כלום חוץ מאשר את הלחם שנשאר על השולחנות". ימי הטראומה בכפר חסידים, מרגיש בן-סימון, חישלו אותו לקראת המבחנים שהגיעו, וגם לאלו שעוד נכונו לו בקריירה החדשה. "
מי שעבר את חוויית ההגירה, נטש או נפרד מבני משפחתו בגיל ההתבגרות, ניתק את עצמו מכל הוויית חייו במשך 16 שנה כדי להגיע לארץ קשה ומחוספסת שלא ידע את שפתה, יכול לעבור כל מכשול אפשרי. בפנימייה אתה מוצא תכונות שלא ידעת שיש לך".
באוגוסט 72' התגייס בן-סימון לצבא יחד עם ילדי הפנימייה, שנשלחו כאיש אחד לגולני. בצבא הוא גילה עולם חדש. "זה היה המפגש הראשון שלי עם ילידי הארץ", הוא אומר. "אני לא אשכח את ההתנהגות והמראה של אלה שיועדו לסיירת גולני. הם נראו אחרת, דיברו אחרת וחלמו לגובה. זו היתה כת בפני עצמה. לא עולים חדשים, לא בנים של עולים, לא נוער מצוקה. אלה היו האנשים שעליהם קראתי ושאותם דמיינתי לפני שעליתי לארץ".
בן-סימון נשלח לטירונות קשה יחד עם גבי אשכנזי, לימים הרמטכ"ל. "אני הייתי שונה מכולם, נראיתי אחר ודיברתי במבטא צרפתי כבד, אבל מבחינתי זה היה מעבר טבעי, משהו שחיכיתי לו. הרגשתי חיבור אל הבנים של המייסדים. הם הצטיירו כגיבורים בעיניי. לפני שנה הייתי במטולה. פגשתי שם חבר שהיה איתי בטירונות והפך לקצין בגולני. הוא אמר לי 'היום אתה פרשן חשוב, מדבר כמו בעל הבית. לא האמנתי שייצא ממך משהו. אפילו ההורים שלי רואים בך בר-סמכא'. אז הבנתי שנקלטתי כאן סופית".
אחרי הצבא החל בן-סימון ללמוד באוניברסיטת חיפה בחוג למדע המדינה וסוציולוגיה. שם גם נבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים ("הפעילות הציבורית הראשונה שלי"), במסגרת תא סטודנטים א-פוליטי, עם זיקה למפלגת העבודה. העמיתים שלו באוניברסיטה בירושלים היו צחי הנגבי וישראל כ"ץ. הוא זוכר עד היום מפגש של ראשי התאחדות הסטודנטים עם ראש הממשלה מנחם בגיןב-78 "באמצע הפגישה ראשו של בגין נפל והוא נרדם לנו".
ביוני 81' התחתן עם אשתו הראשונה, ענת. שבועיים לאחר מכן נסע ללמוד לתואר שני באוניברסיטת הארוורד, בעזרת מלגה מאיס"ף, ארגון שמחלק מלגות לסטודנטים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. את התקופה בבוסטון הוא מתאר כקשה במיוחד. "בשנה הראשונה נשארתי בלי כסף. אכלנו רק שימורים וירדתי שוב לתת משקל. בשנה השנייה קיבלתי תפקיד של עוזר הוראה והרווחתי קצת כסף". בבוסטון נולדו לבן-סימון שני בניו הראשונים, יואב (26) ושירה (24). היום הוא חי עם אשת הפרסום אוריאלה בן-צבי. לבני הזוג תינוק בן חמישה חודשים, שמו גיא.
בן-סימון חזר לארץ ב-84 אז גם החלה הקריירה העיתונאית שלו. הוא הצטרף לעיתון ההסתדרותי "דבר", ונשאר שם עד ליום סגירתו, 12 שנים מאוחר יותר. ביוזמת העורכת חנה זמר, דילג בן-סימון על שלב הרפורטר היומי ועסק בכתבות עומק ובמאמרי מערכת. "הבעיה היחידה ב'דבר' היתה המשכורת. אם גזבר ההסתדרות היה כועס על משהו שכתבו עליו, לא בטוח שהיתה לנו משכורת. מדי פעם שלחו אותי אליו להביא צ'ק לכולם. מעולם לא הייתי נחמד כל כך כמו מול יושב ראש ההסתדרות באותם ימים ישראל קיסר והגזבר שלו ארתור ישראלוביץ".
המסגרת הרעיונית ב"דבר" תאמה את ראיית העולם של בן-סימון. "הערכים הסוציאליסטיים דיברו אליי. ההזדהות עם החלש ועם הדפוק, הסולידריות, הערבות ההדדית. אני למדתי על בשרי בפנימייה שהמדינה צריכה להעניק משענת לחלש, אחרת הוא חשוב כמת. ההכרה הזו התחדדה אצלי אחרי המהפך הפוליטי ב-96 הסתובבתי במקומות הכי נידחים במדינה. אז גם כתבתי את הספר הראשון שלי,'ארץ אחרת', על המהפך של העניים במדינה, הקואליציה השבטית של החרדים, תושבי עיירות הפיתוח והעולים החדשים, שדווקא העלו את הקפיטליזם לשלטון".
אחרי הבחירות ב-96' החל בן-סימון לעבוד ב"הארץ". הוא אמנם החליף עיתון, אבל המסע שלו לתוך נבכי החברה נמשך, במקביל לגיחות אינסופיות לצרפת (אחד מספריו עוסק בחיי היהודים במדינה). "המהפך של בנימין נתניהו היה נקודת ציון בחיי. הלכתי לעשות חשבון נפש. איפה טעיתי, איפה טעינו. אז הבנתי שאיבדתי מגע עם קולות העם ועם התחושות של הציבור הרחב. סיקרתי את תהליך אוסלו והלכתי עם המנהיגים מארמון לארמון, על שטיחים אדומים. נשביתי בקסם של עשיית השלום. עבר זמן והבנתי שהשלום לא מדבר אל רוב העם בצורה שבו הוא נעשה. הציבור חשב שזה שלום של אליטיסטים, והעלה את הליכוד לשלטון".
בשנותיו ב"הארץ" כתב בן-סימון עוד שני ספרים על החברה הישראלית. "קסם על שפתי מלך", שתיעד את שלוש שנות שלטונו של נתניהו, ו"עסקה אפלה בדרום", על ההזנחה המכוונת של יישובי הנגב בידי הממשלות לדורותיהן.
עכשיו הוא שוב בסביבה, יוצא מביתו היפה ביפו, שהיה שייך לעיתונאי אורי דן, וחורש את הארץ לקראת הבחירות המתקרבות. התגובות מצוינות, ולא רק בגלל הקמפיין של המועמד. "המפלגה היא חפצת חיים", מסביר החבר ציון אבו. "החברים מבינים שעם גלריה איכותית של אנשים בעלי משנה חברתית סדורה אפשר להשיג עוד תמיכה ציבורית ועוד מנדטים".
היום (שישי) בצהריים אמורים ראשי מפלגת העבודה לציין את הצטרפותו של בן-סימון לשורותיה. יו"ר המפלגה ברק עומד מאחורי האירוע שיתקיים בבית המפלגה בשכונת התקווה, ואף ישתתף בו. לא כל מועמד זוכה לברכת דרך כזו, והמסר הפוליטי הזה אמור לחלחל לבעלי הכוח בשטח של ברק, ובעיקר לשרים פואד בן?אליעזר ושלום שמחון.
בן-סימון, מצדו, כבר מגבה את מהלכיו האחרונים של יושב ראש המפלגה מול ראש הממשלה אהוד אולמרט. "מהיום שבו נודע לנו על אופיו ומעשיו של אולמרט נכנסנו לחלל פוליטי נוראי, ריקנות חסרה תכלית", הוא אומר. "כל מי שנותן יד מסיבות כאלה או אחרות להמשך כהונתו של אולמרט שותף לדבר עבירה".
בכלל זה שרי המפלגה שהצטרפת אליה?
"לאו דווקא. אהוד ברק נתן אולטימטום, ואנחנו צריכים לממש אותו באופן מיידי כדי להוציא את האיש החוצה וללכת לבחירות מוקדמות. הציבור הוא היחידי שראוי לשבת כבית דין עליון במשפט הציבורי של אולמרט. שום ערכאה אחרת לא רלוונטית במקרה הזה".
אבל ברק העביר מסר דו משמעי לאולמרט, לקדימה ולאנשי העבודה.
"ברק דווקא עומד בדיבורו. אני שומע שה-18 בחודש הוא תאריך היעד שבו העבודה תגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת. נדמה לי שמי שמעכב את העניין הם מרצ, הגמלאים, הערבים וכמובן אנשי קדימה. כל אלה מזהמים לצערי עוד יותר את האקלים הפוליטי".
אולי ברק והעבודה חוששים מבחירות מוקדמות?
"אולי, אבל זה לא חשוב ולא רלוונטי. זה הזמן להתייצב מול הציבור. היו לנו כמעט שלוש שנים אבודות. חוץ מהיחסים הכמעט ארוטיים בין בוש ואולמרט לא קרה כאן כלום בשנתיים וחצי האחרונות".
דיברת עם ברק על העניינים הללו?
"לא פגשתי בו או בכל מנהיג בכיר בעבודה בכל מסע הגישושים שלי עם הפעילים. אנחנו במשבר איום, מנהיגותי ורעיוני, ואני בא לתרום את חלקי. אנחנו חייבים חשבון נפש על כך שהיחסים בינינו ובין הציבור הרחב עלו על שרטון. מדוע מי שמצטרף לעבודה חייב להציג תעודת שפיות? הרי פעם היינו מקור לגאווה".
אתה נושא את קול המצוקה. העושר של אהוד ברק, המגורים במגדלי אקירוב, החיבור עם בעלי ההון לא מפריעים לך?
"אני לא רוצה לפסול בעלי הון. עבדתי בעיתון שייצג את ההון, אבל תמיד שחיתי במים הטריטוריאליים שלי, בתוך האוכלוסיות שזקוקות לפוליטיקה ותקשורת יותר מאשר אחרים. אילו נשיא המדינה פרס, ראש הממשלה אולמרט וגם ברק, לבני ואנשי מרצ היו מפנים מבט מטה, הם היו מגלים ישראל אחרת. זו המטרה של הכניסה שלי.
"החטא הנוראי ביותר זו הסימביוזה שנוצרה בין אנשי השלטון ובין אנשי ההון. היא סימאה את הפוליטיקאים והפילה קורבנות, והאחרון שבהם הוא אולמרט, שהוא סמל העירוב המסוכן הזה. הרי שלושה מיליון איש נשארו כאן בלי כתובת ובלי מדינה, גם אם יש להם דרכון ישראלי".
עמיר פרץ היה אמור לייצג את האוכלוסייה הזו.
"נכון. התגייסתי למענו מעבר לכל פרופורציה. שברתי כמעט את כל הכללים העיתונאיים כדי להביע בו תמיכה. הייתי מאושר כאשר 'הארץ' התגייס למטרה, למרות ששני הצדדים ייצגו השקפות עולם מקוטבות. מבחינתי פרץ סימל את המהפכה האזרחית ואת שינוי סדרי העדיפויות.
"גם כשפרץ מונה לשר הביטחון לא התאכזבתי. חשבתי שאולי משם הוא יבצע את המהפכה הזו. המלחמה יחד עם ההתנכרות המוחלטת שלו לאג'נדה שבשמה הוא נבחר גרמו לי לעוגמת נפש שקשה לי לתאר. בכל פינת רחוב הטיחו בי את האכזבה מפרץ. האשימו אותי שעזרתי לו להגיע לאן שהגיע. לא עבר יום בלי שקיבלתי אי-מיילים כמעט של שטנה, כאילו הייתי האשם העיקרי בהתנהלות שלו. שישה חודשים אחרי שפרץ מונה, באוקטובר 2006, כתבתי מאמר פרידה קשה ממנו בעמוד הראשון של העיתון. נפרדתי ממנו באותה העוצמה שבה התגייסתי למענו".
זה עלול לשרוף אותך מול המחנה שלו בפריימריז.
"לא חשבתי על זה אפילו לשנייה. תמכתי בו, חזרתי בי וזה המצב. אין לי מילה לומר על מה שיקרה בינינו ברגע שניתקל במפלגה. האם הוא ידבר איתי, האם ילחץ לי יד. אני את שלי אמרתי".
הכתובת האמיתית של הציבור שאתה מדבר עליו היא כרגע ש"ס.
"המדינה מינתה את ש"ס לקבלן מצוקה, הפקידה בידיו את ההון וכך את האפשרות להתחבר אל ההמונים. כוחה הפוליטי של ש"ס התעצם על חשבונה של המדינה, בלי שום קשר לזיקה הרוחנית למפלגה הזו. למעלה מ-40 אחוז מתושבי הדרום מצביעים לש"ס, למרות שאין כמעט חרדים בדרום.
"כל מי שנקלע למצוקה רואה בש"ס את קרש ההצלה שלו. יש להם מפעלי הזנה, שיעורי עזר והכל במימון המדינה. זו מדינה ממומנת בתוך מדינה. מבחינתי זה קשר מושחת. בשום מדינת רווחה מודרנית זה לא היה קורה. צריך לאחד את כל אמצעי הרווחה לכל האוכלוסייה. מה שמגיע לילד מש"ס מגיע לילד מקריית גת, או מקלנסווה, בלי שום קשר לזיקה הדתית והפוליטית של בני משפחתו".
"הסיפור של נתניהו יוצא דופן בחיים הפוליטיים. הוא איש שלטון, אבל באותה מידה אתגר לשלטון. הוא איש ההון, אבל גם איש מחאה. הוא מצליח להיות אדון אבל גם קורבן. עם התכונות הללו ועם הכריזמה הוא מצליח להתחבר עם שכבות המצוקה. זו תופעה אלכימאית יוצאת דופן. האיש שנמצא הכי קרוב להון, מי שהשית עלינו קפיטליזם וריסק מאות אלפים בדרכו לחולל כלכלה חדשה, מחובר כך לאנשים שאותם הוא דופק. זו תסמונת ישראלית. אדם מצביע נגד טובתו האישית".
מי שחצתה לפניך את הקווים מהתקשורת לפוליטיקה היתה שלי יחימוביץ'. התייעצת איתה?
"כן. היא אמרה לי 'תמשיך, אל תוותר'. היא אמרה לי שהעיתונות והפוליטיקה הם שני מקצועות בעלי השפעה, אבל בפוליטיקה אתה משפיע פי אלף. היעד הפוליטי, בקיצור, הוא יעד נכון עבור עיתונאי מעורב".
למרות העידוד, בן-סימון עדיין חושש מהעתיד. הרגליים שלו רועדות, הוא מודה, בכל פעם שהוא נכנס למכונית בדרך למפגש נוסף. "בחרת לעצמך בית פוליטי שמתמוטט על יושביו", אני עוד מקשה עליו באחת ההזדמנויות, מול פניהם המיוסרות של חברי המפלגה.
"המפלגה הזו הקימה מדינה, וזה עדיין עומד לזכותה", הוא עונה. "מפלגת העבודה המציאה את מדינת הרווחה, את מנגנוני העזרה ואת הסיוע לחלשים. אני מתקשה להאמין עד כמה היא נמאסה בעיני הציבור. גם בעיני פעיליה. הם שואלים אותי 'לא חבל על בן אדם נחמד כמוך שנכנס למקום כזה'. אני לא חושב שיש כאן עניין רציונלי. העבודה דיברה אליי תמיד. מצבה הנוכחי חייב להיות זמני. אם המפלגה הזו תימחק חלילה, יימחק איתה פרק מפואר בתולדות המדינה. אני נכנס למפלגה הזו בנקודת שפל כדי להשתתף בשיקום ההריסות".
ואם זה לא ילך?
"אז ייצא מזה עוד ספר טוב. גם זו נחמה קטנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
