הנדיב הלא ידוע
למרות ששמו מוכר בקרב רשויות מקומיות ומוסדות רווחה, הציבור לא נחשף לנער שהגיע מאיראן ללא הורים, חזר לאיראן והפך למיליונר, איבד בן ליל את כל רכושו במהפכה, והתחיל מבראשית בלוס אנג'לס עד שהפך לאחד מהיהודים העשירים בעולם. ראיון ראשון עם יונס נזריאן, מהתורמים הפעילים בישראל
מעטים בינינו שמעו על המיליונר היהודי מלוס אנג'לס, שבא לישראל מעת לעת ותורם כאן לפרויקטים פילנתרופיים בעיקר בנושאים כמו חינוך, חברה ואמנות. מעטים עוד יותר מכירים את סיפור חייו היוצא דופן: הסיפור על הנער היתום מאב שנמלט עם אחיו הבכור ועם אמו מטהרן השמרנית. שני האחים נהגו לעמוד בפינות רחוב ולמכור שם עיתונים ונורות, ולימים היו לאילי הון. בעוד האח יצחק נזריאן קנה לו שם והכרה בתקשורת, יונס התבצר בשתיקתו ומעולם לא התראיין בהרחבה. גם כשקיים קשרי חברות הדוקים עם אנשי הצמרת בשלטון, בצבא ובחברה בישראל, הקפיד להישאר מאחורי הקלעים.
"אני מכיר את כל הלידרים שמגיעים אלינו מירושלים, גם מהליכוד, גם מקדימה וגם ממפלגת העבודה," הוא אומר וזיק שובב נדלק בעיניו. "כולם חברים טובים שלי, משמעון פרס ואהוד אולמרט עד שאול מופז ודן חלוץ. אני עוזר להם ככל יכולתי, אבל לא מוכן להביע דעה פוליטית. אני פשוט מרגיש שאין לי זכות."
לבד מהים, הקיף עצמו נזריאן ,75) נשוי לסוראיה ואב לארבעה,( בתמונות בני משפחתו כולם. בקומה העליונה תלה את תמונת אמו. סוד הצלחתו, כך יעיד. "היא לא היתה פרסייה פחדנית," הוא אומר בגאווה. "לנשים באיראן אין דעה ויוזמה וכוח ביצוע. הן פחות פמיניסטיות. אבל אמא שלי היתה עצמאית מאוד. אחרי שאבי נפטר היא החליטה לוותר על נישואים שניים, כדי לעבוד ולהתמסר לגידול הילדים. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ומה התוכניות שלה, ושום דבר לא עצר אותה מלבצע אותן. היא הודיעה לנו שנצליח בחיים, ולנו לא היתה ברירה אלא להסכים. אפילו כשרצינו להתחתן, אמא אמרה: 'עכשיו מוקדם מדי. אתם עדיין לא מסודרים."'
ושמעתם בקולה?
"ודאי. המילה שלה תמיד היתה האחרונה." בזכות האם הלוחמת ובעלת החלומות, למדו האחים נזריאן להילחם ולהגשים חלומות. במצוותה גם הפכו לשותפים. "תמיד היינו חברים קרובים," מעיד הצעיר על הבכור. "נתתי ליצחק כבוד ושמעתי בקולו, כי אצל הפרסים האח הבכור הוא כביכול האבא, האדון."
ובכל זאת הם יצאו שונים. יצחק תקשורתי יותר. יונס נחבא אל הכלים. יצחק מקדם כאן מרכז דמוקרטי להעצמת האזרח ופועל לשינוי פוליטי מבפנים. יונס מסתפק בסיוע ובתמיכה במדינה. יצחק זהיר ומחושב. יונס נועז ממנו. "אני זוכר את שנינו בחורף הקר באיראן, רבים על הקורסי - שולחן פרימיטיבי שדוחפים לתוכו פחמים בוערים, מכסים בשמיכה, ויושבים תחתיו להתחמם," ממחיש הצעיר.
"היינו גבוהים ורזים, לא היה מקום לשנינו. לכן דחפנו כל אחד רגל ארוכה מתחת השולחן ולא הפסקנו לריב. יום אחד התרגזתי על יצחק, לקחתי את הקורסי אל החצר, הבאתי אש ושמיכה ושרפתי אותו.
השכנים קפצו להציל את מתקן החימום היקר, ולא הספיקו. אבל אחי עזר לי לנקות את החצר ולהעלים ראיות. החלפנו בגדים, וחזרנו לשיעורי הבית. אמא חזרה ושאלה: 'איפה הקורסי'? אמרתי שאני לא יודע. היא שאלה את אחי, וגם הוא אמר שאינו יודע. שאלה את השכנים ונודע הכל. איזו שערורייה פרצה. כשאמא כעסה עלינו, היא היתה מעמידה אותנו ליד הקיר ברגל אחת ובשתי ידיים למעלה למשך עשר דקות או רבע שעה, תלוי בחומרת העונש. כמה שהיינו בוכים ומבקשים סליחה, לא עזר לנו. בגלל הקורסי קיבלנו שעה. אני זוכר שאחי אמר: 'אמא, זה לא אני, זה יונס.' ואמא אמרה: 'מכיוון שלא עצרת בעדו, הפכת שותף לדבר עבירה."'
אין לדעת כמה שעות קיר צברו האחים אצל אמא נזריאן, עד שהפכו לבעלי ממון ומידות ולאוהבי ישראל כמוה. לאורך השנים נזריאן ורעייתו תומכים בעשרות מוסדות וגופים בישראל. נזריאן כיהן כיושב ראש אגודת הידידים של האגודה למען החייל בלוס אנג'לס, והיה לאחד מתורמיה הגדולים של האגודה בארץ. במשך שנים נמנה עם דירקטוריון קרן תל אביב וקרן חיפה, הקים עם משפחתו את קרן אמא, ובמסגרתן תמך וקידם פרויקטים העוסקים בחינוך, בשיקום ובחברה.
נזריאן היה בן שנתיים כשהתייתם באיראן מאביו. באחד הערבים הגשומים ירד האב אל באר המים שבחצר הבית, מעד במדרגות הרעועות, נפל ונחבט בראשו. "עקב כך הוא חלה," אומר נזריאן, "ואחרי כמה חודשים נפטר."
בטהרן של תחילת המאה יצאו הנשים אל הרחוב כשפניהן מכוסות ברעלה. המוסלמיות לא הרבו לצאת מהבית, היהודיות הסתגרו בבית, ועסקו בעבודות המטבח. "אבל אמא שלי החליטה לפתוח עסק קטן לתפי־רת בגדי נשים," מספר נזריאן. "היא לא יכלה להרשות לעצמה לשבת בבית, כי המשפחה והקהילה היהודית לא עזרו לה. הם רצו שתתחתן שוב, ולא ראו בעין יפה את השאיפה שלה לעצמאות. במיוחד התנגדו לעבודת החייטות שמאלצת אותה לבוא במגע עם גברים, ולמדוד את הבגדים על גופם. אבל לאמא לא היה איכפת מה חשבו עליה. היא פתחה חנות קטנה ותפרה בגדי נשים. בחצי מהחנות עבדה, ובחצי האחר התגוררנו.
"אני זוכר ילדות נעימה וחמה. אמא מילאה את מקומו של אבא, וגידלה אותנו בקשיחות ובאהבה. היא היתה מורה טובה, דרשה מאיתנו ללמוד ולעבוד, אבל תמיד המתינה בבית עם
הימים היו ימי שלטון השאח, שגילה יחס נוח כלפי היהודים. המולות, נציגי הדת הקיצוניים, הוחזקו מאחורי סורג ובריח "או קיבלו משכורת כדי לשבת בשקט." ובכל זאת, האחים נזריאן חטפו מכות בכל בוקר בדרך לבית הספר היהודי "אליאנס."
"הנערים המוסלמים היו מתנפלים עלינו באלות ובמקלות," משחזר נזריאן. "לפעמים אפילו קרעו לנו את המעיל. היינו חוזרים הביתה לאמא שבמקום לכעוס על המוסלמים, כעסה עלינו. היא אף פעם לא הרביצה אבל צעקה הרבה. היא היתה בטוחה שהתגרינו במוסלמים, ולכן הסתבכנו בתגרה. גם בבית הספר הענישו אותנו. המנהל היה שואל: 'למה לא ברחתם'? ונתן לנו מכות.
"פעם אחת נמאס לנו. אמרתי לאחי, בוא ניקח חול דק בידיים ונחכה לנערים המוסלמים בפינה. כשיתקרבו, נזרוק את החול לתוך העיניים שלהם. וכך עשינו. היו צעקות, ההורים של המוסלמים התאספו והגיעו לבית הספר. אבל ההתקפות פסקו כי הנערים המוסלמים הבינו שיש מי שיחזיר."
נזריאן זוכר איראן מתונה, פתוחה להשפעות המערב. "איראן היא אחת המדינות העשירות ביותר בעולם. מה שלא תחפור בה, נפט, זהב, נחושת, בדיל, תמצא ובכמויות עצומות," הוא אומר.
"לכן הגיעו אלינו משקיעים ותיירים מכל העולם, והארץ התקדמה והתפתחה. איראנים ביקרו באירופה ולמדו לעשות סקי. בנות הסתובבו ברחובות בחצאיות קצרות. הרבה צעירים שלמדו בבתי ספר אמריקניים הביאו מנהגים חדשים, ואנחנו חיקינו אותם. לא היו לנו בעיות עם השכנים המוסלמים, אבל תמיד ידענו שזו לא המדינה שלנו. קיווינו ששלטון השאח יימשך, ושמרנו בנאמנות על המנהגים המקומיים. עד היום אנחנו חוגגים את ראש השנה הפרסי. מניחים על השולחן מאכלים שמתחילים באות ס,' שמים כמה דגים קטנים בתוך מים, מטבעות כסף, ממתקים וירקות - סימני פוריות וברכה לשנה החדשה."
"על פי הכללים, תלמידי הרכבת היו צריכים להש תמחות שנתיים בנושא שבחרו, ואחר כך לעבוד עוד שלוש שנים במפעל לתיקון רכבות. בגיל 15 סיימנו בהצטיינות את הדיפלומה, התחלנו בהתמחות ובמקש ביל למדנו להרכיב את נורות הניאון החדשות שרק נכנסו לשוק. היינו קונים אותן בבזאר, במחיר נמוך, ומרכיבים בוויטרינות של מוכרי הבדים בטהרן. על כל ארבע הרכבות הרווחנו חצי משכורת חודשית. זה היה הרבה רווח. לכן אחרי ארבעה חודשי עבודה מפרכים במפעל, החלטתי לעשות מעשה.
"ישבתי וכתבתי מכתב למנכ"ל הרכבת, וביקשתי להיפגש איתו. מכיוון שהייתי יהודי ורק בן ,15 לא טרחו לענות לי. אבל אני לא ויתרתי. הצפתי את לשש כתו של המנכ"ל בעשרות מכתבים, ויום אחד התקשרו אליי מהמזכירות ואמרו לי: 'נו, טוב, תבוא, כבר התש עייפנו מהמכתבים שלך.'
"לקחתי את אחי והלכנו לפגישה עם מנכ"ל הרכש בת. מוסלמי שמן, מלך, הבוס הגדול. ואנחנו יהודים, דקים, קטנים ורזים. המנכ"ל ראה אותי והתנפל עליי: 'מה אתה כותב לי מכתבים'? אמרתי לו: 'אני מודה לך שקיבלת אותנו לפגישה ומבקש לשאול אותך כמה שנים אתה מנהל את הרכבת'? הוא כמעט שבר לי את העצמות. ובכל זאת השיב לי: 20 שנה. אמרתי: 'ועכש שיו, אחרי 20 שנה, אתה יכול להרשות לעצמך לקנות לאשתך מעיל מפרוות צ'ינצ'ילה'? המנכ"ל אמר שלא, וכמעט נחנק מצחוק.
נכנס הסגן שלו, והמנכ"ל אמר לו: 'היהודי המלוכלך הזה שואל אותי שאלות.' ואז הודעתי להם שאחי ואני מבקשים להתפטר. אמרתי: 'אני רוצה להתחתן ולקנות לאשתי מעיל מפרוות צ'ינצ'ילה, ובש משכורת שאני מקבל ממך לא אצליח לקנות את המש עיל גם בעוד 20 שנה. כמוך.'
"הסגן השתולל, ואמר: 'נשלח אותך למשטרה.' אבל המנכ"ל שאל: 'מה אתה מחפש בחוץ'? סיפרתי לו שאחי ואני מרכיבים נורות ניאון, ורק בחוץ אוכל להתקדם ולהתפתח, אולי אפילו לפתוח בעצמי חנות. והמנש כ"ל אמר: 'נזריאן, אעשה איתך עסקה. יש לך שישה חודשים ללכת לאיזה בית קברות שאתה רוצה, שזה סוג של קללה בפרסית, אבל תיתן לי מילה של גבר, שבסיומם תחזור לסיים את ההתמחות במפעל הרכבת.' אחי קפץ מרוב הפתעה. אני רציתי לנשק למנכ"ל את היד. הוא לא הסכים. גירש אותנו ויצאנו."
עד שנת 1949 הצליחו האחים נזריאן להקים עסק קטן להתקנת נורות ניאון, ולצבור סכום כסף נאה שסייע להם לעלות לארץ ישראל. "אחי בכלל רצה להגיע לאיטליה להשלים לימודי השכלה גבוהה," אומר נזריאן, "אבל באיטליה עלה לאונייה, ובא לארץ ישראל ושירת בצבא במשמר הגבול, ואחרי שנה וחצי העלה גם אותי."
והשארתם את אמכם לבד בטהרן?
"היה קשה, אבל לא היתה בריש רה. אילולא עלינו לארץ, היה הצבא האיראני מגייס אותנו למלחמת איראן-עיראק. נפרדתי מאמא והבטחתי לה שכאשר אסתדר, נעלה גם אותה לישראל".
יומיים לאחר שהגיע לארץ לבש נזריאן חליפה מכוש בדת ויצא להסתובב ברחובות תל אביב. "פתאום, באמצע שום מקום, ראיתי מחרטה גדולה, אוטומטית, שלש מדתי לעבוד בה באיראן. עמדתי נטוע מולה, היחיד שלא לבוש חאקי. בא בעל המפעל והתחיל לצעוק עליי. הוא אמר לי: 'לך מכאן, במה אתה לוטש עיניים'? הצבעתי על המחרטה ואמרתי: 'אני יודע לעבוד בה.' הוא אמר לי: 'בוא,' לקח אותי למשרד, והציג אותי בפני הפועלים: 'הנה מר פרסי שיודע לעבוד במחרטה.'
נזריאן מעיד שמהר מאוד הרגיש בישראל כמעט כמו בבית. "הרגשנו פה טוב מאוד. למדנו מהר את השפה, ידענו עברית, טורקית, רוסית, פרסית ואנגלית. היתה לי עבודה נעימה, ובעל בית שאהב אותי וקידם אותי. אחי עבד כחשמלאי, וגם הוא הצליח והתקדם. הרווחנו כסף וקנינו בית. בראשית שנות ה-50 הבאנו את אמא לישראל שתגור איתנו ותדאג לנו."
כשהגיע לגיל גיוס, התגייס נזריאן למשמר הגבול. "הגעתי דרך הסוכנות לבסיס אימונים בשפרעם. שם שיפרתי את העברית שלי ולמדתי להחזיק נשק. היו אימונים מפרכים ומשמעת קשה מאוד," אבל יונס נזריאן שכבר היה רגיל למשמעת ברזל, נהנה מכל רגע וסיים תקופת שירות מלאה.
איך התייחסו אליכם הישראלים הוותיקים?
"היתה אז מין רוח כזו של קליטה ועזרה לעולים חדשים. אני זוכר שערב אחד חזרתי מחיפה לתל אביב באוטובוס. בתחנה האחרונה ראיתי ארנק גדול מונח על המושב לידי. פתחתי אותו ומצאתי שטרות רבים של כסף, צ'קים ומטבעות. שאלתי איפה פוליס ונכנסתי עם התיק. השוטרים בדקו בניירות וגילו שהארנק שייך לגובה הכספים של קיבוץ גבעת ברנר. כנראה היו איתו כמה תיקים, והוא שכח אחד. את זה שאני מצאתי. ביקשו ממני להמתין שלוש שעות עד שיאתרו אותו. הסבירו לי שאם לא ימצאו את הבעלים, אקבל על פי החוק חצי מהמציאה. אבל נציגי הקיבוץ מיהרו להגיע למשטרה. הם חיבקו אותי ונישקו אותי, והזמינו אותי ואת אחי ואת אמי להתארח אצלם. מאז בכל שנה היינו מגיעים לקיבוץ ומתקבלים שם בכבוד מלכים."
בסוף שנות ה-50 חזרו האחים נזריאן לאיראן. "העצים התחדשו, העונות התחלפו, הים הכספי היה עמוק ויפה, והדרום ייצר נפט בכמות שהציבה את איראן כיצואנית הנפט השנייה בגודלה בעולם. עושרה ויופייה של איראן משכו אליה חצי מיליון ישראלים שבאו לעבוד בה ברפואה, בנשק, בהנדסה ובבניין. וגם אחי החליט לנסות שם את מזלו. הוא רצה להיות מיליונר.
הוא גייס כמה חברים וחזר לאיראן. אחרי כמה שבועות הודיע לי שקיבל עבודת כבישים בקבלנות, והוא מבקש ממני שאצטרף להזדמנות העסקית שנפלה בידיו. לא רציתי לעזוב את ישראל, וגם אמא כבר הסתגלה לחיים החדש שים, היא עבדה בבית החולים בילינסון בתור מתנדבת של ויצ"ו. אבל לא יכולנו להיפרד מאחי, התייעצתי עם אמא והחלטנו שאצטרף אליו."
באיראן התבררו ההזדמנויות העסקיות של האח כמכרה של זהב. האחים נזריאן עבדו ביגע ובהתמדה, ובתוך זמן לא רב הפכו לשניים מאנשי העסקים המצליחים ביותר באיראן. לחברת הציוד הקבלני שהקימו היו קשרים עם אירופה, עם ארצות הברית ואפילו ישירות עם השאח.
"התפתחנו בתחום אספקת המים, גדלנו והתרחבנו לעסקים של ציוד, בטון ומכשירי בנייה. היינו החברה הגדולה ביותר באיראן לציוד בנייה. היו לנו 1,000 עובדים בתקופה שהיתה דרישה אינסופית לעבודה קבלנית. בתוך כמה שנים הגשים אחי את החלום שלו, ונהיה מיליונר. ועל הדרך, בלי שהתכוונתי בכלל, הפכתי גם אני למיליונר."
הימים היפים נמשכו עד ,1979 אז התחוללה המה־פכה שהפילה את משטרו של השאח, והעלתה את חומייני לשלטון. "הרגשתי שהכל טוב מדי כדי להיות אמיתי," נזכר נזריאן בעצב. "התחילו בעיות במפעל. שרפו גומי בכבישים. התקיימו הפגנות נגד השאח ושביתות נגד המערביים. השאח עזב את איראן, המהפכה פרצה, ואחי ואני השארנו את כל המפעל, את הרכוש ואת הבתים, ועזבנו את איראן. הפסדנו יותר מ-50 מיליון דולר בלילה אחד."
אאוץ,' כואב
"זו היתה הרגשה נוראה. היה קשה לעכל ששנים רבות של עבודה קשה ירדו לטמיון. אבל אנחנו למדנו לעמוד תמיד על הרגליים. לא לסמוך על אף אחד, רק על הידיים ועל המוח שלנו. הרבה פרסים שברחו מאיראן לארצות הברית ולישראל ישבו וחיכו שמשהו ישתנה, ואולי יוכלו לחזור לאיראן ולהציל את הרכוש. אבל אחי ואני מחקנו את העבר. עקרנו לארצות הברית, שבה התגוררו בני משפחתה של אשתי וידידיי מאנשי הקהילה הפרסית, ובתוך חודש וחצי שכרנו משרד והתחלנו לעבוד. ידענו שצריך לבנות הכל מהתחלה, ופתחנו דף חדש."
נאמנים לקונספט הקבלני שהצליח באיראן, רכשו האחים נזריאן מפעל כושל למחרטות שהתמחה בציוד למסוקים. "היו בו מחרטות גדולות שיצרו ציוד למסוקים, שיקמנו את המפעל, והתחלנו לייצר ולהרוויח. אחר כך נכנסנו לעסקי הטכנולוגיה, והתחברנו עם ענקית התקשורת 'קוואלקום.' זה היה צעד עסקי גדול אפילו בקנה מידה שלנו, אבל התוצאות קידמו אותנו בתנופה גדולה. לאט לאט נכנסנו לעסקים בתחומים נוספים כמו נדל"ן ובתי מלון, והצלחנו מאוד. בתוך כמה שנים," מחייך נזריאן והזיק השובב שוב נדלק בעיניו, "אפשר היה להפסיק להצטער על מה שהפסדנו באיראן."
האחים המיליארדרים נזריאן נחשבים לאחת המשפחות העשירות מבין היהודים יוצאי איראן. הונם מושקע בתחומים תעשייה, תשתיות ונדל"ן, למשפחה יש השקעות רבות בחברות סטארט-אפ בעיקר בתחום התקשורת, אבל הונה העיקרי הוא ממניותיה בענק התקשורת "קוואלקום," המפתחת את טכנולוגיית השידור הסלולרית CDMA ובעלת הזכויות עליה. טכנולוגיה זו הופכת דיבור לאינפורמציה דיגיטלית.
פעמיים התחלתם מאפס והגעתם רחוק. מה הסוד?
עם השנים התרחבה משפחת נזריאן וליונס נולדו נכדים ונכדות. אמו שנשארה בארץ נישאה כאן מחדש, "להונגרי נחמד. בנינו להם בית יפה ברמת גן, והיו לה 14 שנים טובות." אחר כך היא לקתה באלצהיימר, טו־פלה בלוס אנג'לס אצל טובי הרופאים, ואחרי שלוש שנים הלכה לעולמה.
בנו הבכור הוא דוקטור, הבת השנייה אדריכלית, השלישי איש עסקים והרביעית מרצה באוניברסיטה. "הילדים שלי לא מתרגשים מכך שאבא שלהם עשיר," מחייך נזריאן בנחת, "ככה חינכתי אותם. אמרתי להם תמיד, אני אעזור, אבל אתם צריכים ללמוד לפרנס את עצמכם. והם למדו, כמוני. והיום הם כבר עושים את זה הרבה יותר טוב."
סדר יומו של יונס נזריאן בביקוריו התכופים למדי בארץ עמוס לעייפה, מרשים ביכולתו המודולרית להכיל אינספור פגישות ואירועים ביממה קצרה אחת. לבד מעסקיו המשגשגים ופעילויותיו הפילנתרופיות שבהן הוא מעורב עד הפרט האחרון, נזריאן הוא פעיל בולט לצד אחיו בקרב הקהילה הפרסית הקטנה בלוס אנג'לס. הקהילה מקיימת קשר הדוק עם 35 אלף היהודים שנותרו באיראן.
"אנחנו מודאגים מאוד מפני העתיד הצפוי להם," אומר נזריאן. "בינתיים המשטר לא פוגע בהם, כי היהודים שנשארו שם אינם קשורים לפוליטיקה. רובם שלחו את הבנים לישראל או לארצות הברית כדי שלא יצטרכו להתגייס לצבא, אבל אנחנו יודעים בוודאות שאם תפרוץ מלחמה בארץ, היהודים באיראן ישלמו את המחיר."
איזה מחיר?
"הם יהפכו לבני ערובה. המשטר באיראן מחזיק רשימות מעודכנות של מקומות המגורים. אחת לכמה חודשים באים הנציגים שלהם לבדוק מי החליף את מקום מגוריו ולאן, כדי שכשתגיע השעה יהיה אפשר לשים עליהם יד."
וכשהוא בישראל, בין בדיקת פרויקט לחנוכת בניין, נזריאן מתרוצץ במרץ עלומים בקרב בני משפחתו וחבריו הקרובים. אתמול היה בקונצרט ופגש את צמרת האלפיון העליון, מחר ייפגש ללאנץ' עם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. "הוא אדם מיוחד, אני מעריך אותו מאוד," אומר עליו נזריאן.
ואהוד אולמרט?
"אני מכיר אותו אישית. אני מעריך אותו מאוד, אבל אני לא רוצה להיכנס לבעיות שלו."
כשחושבים עליך ועל אהוד אולמרט, אי אפשר שלא להיזכר בטלנסקי ובתורמים מחו"ל.
"את תמימה. התרומות שלנו עוזרות מאוד, אבל אנחנו עוזרים ישירות לאנשים בשטח. לא לראשי עיר ובוודאי לא לראשי ממשלה. שאול מופז, חבר קרוב שלי, התקשר אליי בזמן המלחמה וסיפר לי שיש צורך בעזרה למקלטים בצפון. עזרתי ישירות ובלי מתווכים. בתוך עשרה ימים הרכיבו האנשים שלי מזגנים בעשר ערים בצפון. המזגנים הותקנו ישירות על פי הזמנתנו, בלי מתווכים ובלי מעורבות של פוליטיקאים. הקרן שהקמתי עם משפחתי עוזרת למשפחות במצוקה, אך עיקר התרומות לפרויקטים גדולים לחינוך ולהשכלה בישראל. אני מרגיש סיפוק אדיר לתרום להשכלה, במיוחד להשכלה. כי אני מאמין שהחינוך הוא עתיד המדינה. אני תורם בשמחה, אבל ישר למי שצריך. ביד. פנים אל פנים. בלי ועדות ואנשי קשר-אמצע. אפילו כשמדובר בפרויקטים אני מחליט על תקציב, עובר על התוכניות, מתקן אותן, מאשר אותן, ומגיע אחר כך למקום לבדוק במו עיניי שכל מה שהובטח לי נעשה. זה הכלל הקשיח אצלנו, ישירות למוסדות ההשכלה. בלי טלנסקי ובלי מתווכים."
נא להמתין לטעינת התגובות
