סילבה הולכת הביתה
אחרי שש שנים של מלחמה עיקשת לשימור יערות האמזונס התפטרה השרה לאיכות הסביבה הברזילאית. רז גודלניק מספר על החור הגדול שנפער ועל ההפסד האדיר לברזיל, ליערות הגשם ולכדור הארץ כולו
ביום שישי, 13 במאי 2008, לאחר כשש שנים בתפקיד, הגישה השרה הברזילאית לאיכות הסביבה לנשיא ברזיל לולה את התפטרותה.
במכתב ההתפטרות היא ציינה את הסיבה כ"קושי לבצע את סדר היום הסביבתי הלאומי". מאחורי המילים המנומסות האלה עומדים שורה של איומים משמעותיים על יערות האמזונס, שסילבה לא הצליחה לסכל. את המחיר עלולים לשלם לא רק יערות האמזונס, אלא תושבי הכדור כולו.
ההתפטרות של סילבה עוררה הדים בכל רחבי העולם ולא רק בגלל אישיותה המיוחדת. אמנם ברזיל נחשבת למדינה מתפתחת, אבל החשיבות הסביבתית העצומה של יערות האמזונס הופכים את ברזיליה ללא פחות חשובה מוושינגטון או בריסל מבחינת ההשפעה על גורל הכדור.
סילבה נחשבה במשך שנים כמגן האנושי של יערות האמזונס והעניקה הרבה קרדיט ירוק לממשל הברזילאי. עם לכתה, רבים חוששים מה יהיה הלאה.
הרקע של סילבה הוא יוצא דופן בהשוואה לכל שר ושרה לאיכות הסביבה בעולם (אפילו כאלו שצמחו בשב"כ לא מתחרים בה).
היא נולדה למשפחה ענייה באמזונס ובילתה את ילדותה בהפקת גומי מעצי גומי, צייד ודיג לעזור בפרנסת המשפחה. עד גיל 14 לא ידעה קרוא וכתוב ובגיל 16 עברה לעיר מפאת מחלה. למרות הכל היא הצליחה ללמוד ולסיים לימודים באוניברסיטה.
לאחר מכן החלה לפעול למען זכויות מפיקי הגומי באמזונס וייסדה ביחד עם מנהיג נוסף בשם צ'יקו מנדז, איגוד מסחר עצמאי של מפיקי הגומי. בשנות ה- 80 הייתה סילבה מעורבת בשורה של מאבקים כנגד גורמים אינטרסנטיים שונים שניסו להרחיב
אחד התוצרים של המאבקים הללו היה פיתוח הקונספט של פיתוח בר קיימא ביערות הגשם, המשלב פיתוח כלכלי עם הגנה על משאבי טבע וקהילות מקומיות.
מנדז נרצח ב-1988, אבל סילבה לא נטשה את הפעילות האקטיביסטית והפוליטית. גם בעיות בריאות שנבעו מחשיפה ממושכת בילדותה למתכות כבדות וגרמו לתקופות אשפוז ארוכות לא עצרו אותה.
ב-1994 היא נבחרה לסנאט הברזילאי ושם המשיכה בפעילותה הסביבתית להגן על יערות האמזונס ועל הקהילות החיות שם. ב-2002 כשעלה לולה לשלטון, הוא מינה אותה לשרה לאיכות הסביבה.
להתפטרות עצמה גרמו שורה של החלטות ותהליכים ששברו את קש הגמל. אחד מהן, כפי שדיווח סרג'יו לייטאו מגרינפיס ברזיל, היתה לחץ מסיבי שהופעל עליה מתוך הממשלה להגמיש חוקים, שאוסרים על בנקים להלוות לגורמים שמעורבים בהרס יערות האמזונס.
סיבה נוספת הייתה החלטתו של הנשיא לולה לתת לשר לעניינים אסטרטגיים - ולא לסילבה - את האחריות על יישום מדיניות הממשלה באמזונס.
הכתף הקרה שנתן לה לולה במקרה הזה לא הייתה יוצאת דופן. סילבה כשלה שוב ושוב בניסיונותיה לחסום פרויקטים של תשתיות באזור האמזונס, כגון שני סכרים הידרו-אלקטריים בנהר המדירה ובנייתו של כביש מרכזי חדש.
גם החלטות הממשלה הברזילאית לאשר גידולים מהונדסים גנטית ובנייתו של כור גרעיני חדש היו בניגוד לדעתה של סילבה והיא הבינה את המסר - לולה כבר לא איתה.
החלק האחרון של תקופת כהונתה של סילבה היה קשה במיוחד. הגידול בביקוש הגלובלי למוצרים כמו סויה ובשר גרם לעלייה בהיקף השטחים המבוראים בניגוד למגמת הירידה בקצב כריתת העצים בשנים האחרונות ובחודשים אוגוסט - דצמבר 2007 בוראו באמזונס שטחי יער בהיקף של 7,000 קמ"ר.
סילבה גם ציינה כי מתוך 270 מיליון דונם של יערות, שהיא הצליחה להפוך למוגנים בזמן כהונתה, 3 מיליון דונם בלבד הפכו למוגנים בשנה וחצי האחרונות לכהונה.
ישנם כאלו שמאמינים שהתפטרותה היא רק לטובה.
לדוגמא, רוברטו סמרלדי, מנהל המשרד הברזילאי של ארגון ידידי כדור הארץ, שאמר כי המורשת החשובה ביותר של סילבה היא ההחלטה שלה לעזוב.
"המלך הוא עירום עכשיו", הוא אמר, "ללולה אין יותר מסך עשן להראות מדיניות וליישם את ההיפך המוחלט מכך. עכשיו תהיה לו בעיה כי מרינה הייתה מושלמת בשבילו – היא קיבלה כל דבר שהוא כפה עליה ובו זמנית המשיכה לפעול כחותמת הכשר ירוקה עבור הממשלה הברזילאית".
ומה יהיה הלאה? לא עברו אלא מספר ימים מאז התפטרותה של סילבה ולתפקיד מונה קרלוס מינק. מינק הוא פרופסור לגיאוגרפיה, ממייסדי מפלגת הירוקים הברזילאית, שאף כיהן בתפקיד השר לענייני הסביבה במדינת ריו דה ז'נרו.
נראה, שנסיון והבנה באיכות הסביבה לא חסרים לו (למרות שהוא הודה שאינו מומחה לאמזונס), אבל מה לגבי יכולת פוליטית שהיא כנראה לא פחות ואולי אף יותר חשובה בממשל הברזילאי? האם הוא יוכל להצליח במקום שסילבה נכשלה?
כאן התשובה לא ברורה. על פניו, מינק זוכה לאמונו של הנשיא לולה, אבל לא ברור עד כמה לולה אכן יעמוד לצידו כשעל הפרק יעמדו סוגיות של פיתוח כלכלי מול שימור באזור האמזונס.
בינתיים משתדל מינק להרגיע את כל הארגונים הסביבתיים בברזיל, ששקעו במרה שחורה עם עזיבתה של סילבה, והוא כבר הודיע שהוא מתכוון להמשיך את דרכה.
הוא הכריז במסיבת עיתונאים שהוא מתכונן לחזק את תוכנית ההגנה על שטחי האמזונס ולגייס יותר מ-150 מיליון אירו מארגונים לא ממשלתיים ומהקהילה הבינלאומית לטובת ההגנה על היערות.
מי שיעקוב אחרי תפקודו של מינק בדאגה רבה הם לא רק הארגונים הסביבתיים בברזיל אלא גם הקהילה הבינלאומית.
התפטרותה של סילבה, ביחד עם הנתונים המדאיגים על עלייה בקצב בירוא היערות, מביאים לידי כך שיותר ויותר גורמים שואלים האם אפשר לסמוך בכלל על ברזיל שתשמור על יערות האמזונס והאם לא מדובר במשימה חשובה מדי מכדי להשאיר אותה בידי ברזיל.
לולה אמנם מדבר בזכות שימור יערות האמזונס אבל לא מסוגל לייצר שיווי משקל של פיתוח בר קיימא, כזה שגם ייתן פרנסה לאנשים ולעסקים ויכניס כסף למדינה, אבל גם יגן על המשאב הטבעי העצום הזה וימנע שימוש בלתי מבוקר בו. צריך שמישהו יעזור לו והמישהו הזה הוא הקהילה הבינלאומית.
כפי שציינו בעבר נדרשת החלטה בינלאומית על חבילת תמריצים כלכלית, שתיתן ערך רב יותר לעץ חי על פני עץ כרות ותפצה את הכלכלה הברזילאית בעבור שימור היערות. באותו יום שבו הוכרז על מינויו של מינק אמר הנסיך צ'ארלס בראיון כי "זה לא נורמלי שיערות גשם שווים יותר כמתים מאשר כחיים" והוא בהחלט צודק – זה באמת לא נורמלי.
אי לכך, ובעקבות הנסיון הרע של סילבה, נראה שהפוקוס של מינק צריך להיות החוצה ולא פנימה – במקום להילחם מלחמות, שממילא אין לו סיכוי לנצח בהן עם גורמים כלכליים חזקים שרוצים לנצל את האמזונס לטובתם, הוא צריך להתרכז ביצירת פלטפורמה בינלאומית שתיתן לו את הכסף הדרוש כדי להגן על היערות.
ההכרזה שלו על גיוס 150 מיליון אירו היא בכיוון הנכון, אבל זה עדיין כסף קטן לעומת מה שנדרש כדי להציל את היערות ואת הכדור מכליה, אשר מוערך בסדר גודל של מיליארדי דולרים בשנה.
סילבה השאירה למינק ירושה מאד בעייתית, אפשר לומר אפילו פצצה מתקתקת. את הפצצה הזו אפשר לנטרל לדעתי רק באמצעות הקומבינציה של פיתוח בר קיימא משולב בתשלום לשימור היערות.
אם מינק ידע לעשות זאת הוא יירשם בספרי ההיסטוריה כאחד האנשים החשובים ביותר במאבק בהתחממות הגלובלית. אם הוא ייכשל, כולנו נצטער על כך.
נותר לקוות שהקהילה הבינלאומית לא תשאיר אותו לבד במאבק. בכדי להשאיר את יערות האמזונס בחיים דרושה קואליציה חזקה ולא דון קישוט בודד אחד, כפי שלימדה אותנו מרינה סילבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
