אמור: "איש ישראלי"
התורה תובעת התייחסות שוות-ערך של החוק לכל אדם. האדם נשפט, בעולם הזה, בדיני אדם, על פי מעשיו ולא על פי מוצאו. על פי פעולותיו ולא על פי הנסיבות והמניעים הנפשיים הפנימיים שלו. "עדות אופי חיובית" או "רקע משפחתי קשה" אינם סיבה לפטור מעונש, כשם שהיותו "בן איש מצרי" אינה מתירה לאיש לעלוב בו או להכותו. הרב יהודה ברנדס על פרשת אמור
מדוע הדגישה התורה את ייחוסו של המקלל? "והוא בן איש מצרי"? מדוע צריך להזכיר את שם אמו ושבטה? מה פשר ההנגדה בינו לבין "איש הישראלי" שיצא כנגדו?
חז"ל הסבירו, שכאשר התורה מדגישה שם אבותיו של אדם, היא מורה בזאת על השרשים שמהם צמח גידול זה - אם טוב הוא, כך היו השרשים, ואם לאו - אף כאן חפש את השרשים. שלמית בת דברי היתה בבחינת שורש פורה ראש. כפי שמסביר רש"י על פי המדרש: "שהיא לבדה היתה בהן זונה", ומביא סיפור עגום על תולדות הורתו ולידתו של בנה מן הנוגש המצרי.
העובדה שהיה בן לאיש מצרי ושהורתו ולידתו היו שלא בקדושה, נתפסת כגורם משמעותי בחטאו של המקלל. הקללה נבעה בעת ויכוח ומריבה עם אדם אחר, המכונה "איש ישראלי". המקלל היה "בן איש מצרי" והויכוח האישי הועבר לפסים לאומיים ודתיים. במקום לקלל את האיש הפרטי שאיתו היו לו דין ודברים, הוא העביר זאת למישור הכללי.
אצל חז"ל זהו עיקרון ידוע: ניתן לזהות על פי התנהגות מחוצפת ומידות מקולקלות בעיות שמוצאן בהורתו ולידתו של אדם. הגמרא במסכת פסחים מתארת כיצד זיהו על פי סגנון הדיבור כהנים פסולים, גויים שהתחזו ליהודים, ורבי עקיבא זיהה ממזר על פי דרך ההתנהגות החצופה שלו כלפי תלמידי חכמים.
ברור שאסור לקשור את הדברים בקשר מוחלט וחד-ערכי. לא כל חצוף הוא חצוף מבית, לא כל מי שגדל ב"בית טוב" הוא צדיק, ולא כל מי שילדותו עברה עליו בתנאים קשים יגדל להיות מבוגר בעייתי. חז"ל מעתירים בשבחם של בני גרים שהתעלו למעלת מנהיגים גדולים בישראל, בתורה ובקדושה. עם זאת, בהבאת פרשת המקלל בתוך ספר ויקרא, בין פרשת קדושת המועדות לבין פרשת קדושת הארץ, מדגישה התורה ומדגימה אילו בעיות יכולות לצמוח מתוך חיים שאין בהם קדושה, מבית והורים שאינם מספקים לילדם את המעטפת החינוכית ההולמת.
השאלה אם זו בעיה מולדת או חינוכית, היא שאלה משנית לגמרי בהקשר הזה. ודאי שהדברים מצטרפים זה לזה.
במקרה המסוים של פרשת המקלל הדברים ברורים עוד יותר. בן האיש המצרי מוצא את עצמו בעמדת הזר ורואה ביריבו הישראלי מייצג של העם כולו. לכן הוא תוקף את הכלל ולא את האדם הפרטי. אכן, מוצאו הוא גורם מכריע באופן שבו הוא מפרש את המציאות בה הוא נתון, ולדרך ההתנהגות שבה בחר בעת מצוקה ומשבר.
"ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'"
מדוע לא ידע משה ובית דינו מה עונשו של המקלל? אפשר להציע פירוש, שהיו כאן "נסיבות מקילות". דווקא מפני שהוא "בן איש מצרי", היה מקום לחשוב שאין להחמיר בעונשו. הרי ניתן להבין, שמתוך מצוקתו האישית, מתוך חוסר היכולת לעמוד כשווה מול יריבו הישראלי, מתוך רוגז וכעס ותסכול, נפלטה מפיו הקללה.
יש נטיה להקל בדינו של אדם כזה, משולי החברה, בעל רקע בעייתי, ואולי אפילו להבין אותו ואת מעשהו, אף כי לא להצדיק אותו. תגובת ה' מוכיחה שאכן זו היתה הבעיה. לא השאלה המשפטית הכללית, מה דין מקלל שם ה', אלא השאלה של המקרה המסוים הזה ונסיבותיו המיוחדות. הקב"ה גוזר את דינו למיתה, אולם בתורה נוספת בהמשך הדברים סדרת פסוקים המבהירה את השויון לפני החוק, לגר ולאזרח:
"וידבר ה' אל משה לאמר: הוצא את המקלל... ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו... כגר כאזרח בנקבו שם יומת"
גם המשכה של הפרשיה, מדגיש את השוויון בפני החוק בין הגר ובין האזרח, בהלכות אחרות:
"ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, ... ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלקיכם".
המקרה הפרטי של המקלל, שהתקוטט עם אדם מישראל, משמש רקע להבהרת ההלכות הנוגעות לפגיעה באדם וברכושו, מתוך הדגשה על השויון: אין יתרון לישראלי על פני בן המצרי, בין אם הוא המכה ובין אם הוא מוכה. אין ביחוס שלו כדי להקנות לו חסינות כלשהי בפני החוק, וכן להפך, אין בעמדת החולשה של הגר יתרון המקנה לו הגנה. המשפט אינו מתייחס לרקע האישי, אלא למעשה גופו. ובזה דין הגר כדין האזרח.
למדנו מכאן כמה דברים:
האחד, יש לאופן הורתו וגידולו של האדם משמעות לגבי מצבו הנפשי והרוחני בבגרותו. פגמים יסודיים בקדושת המשפחה יכולים לגרום לפגם בעולמו הרוחני ובמידותיו של הבוגר. הדבר ניתן לתיקון, אולם חייבת להיות מודעות ורגישות לבעיה ולקשיים הכרוכים בה.
השני, שלמרות הרגישות למצבו האישי הקשה של המקלל, התורה תובעת התייחסות שוות-ערך של החוק לכל אדם. האדם נשפט, בעולם הזה, בדיני אדם, על פי מעשיו ולא על פי מוצאו. על פי פעולותיו ולא על פי הנסיבות והמניעים הנפשיים הפנימיים שלו. "עדות אופי חיובית" או "רקע משפחתי קשה" אינם סיבה לפטור מעונש, כשם שהיותו "בן איש מצרי" אינה מתירה לאיש לעלוב בו או
וענין שלישי, שיש לו חשיבות מיוחדת בימים האלה. מוסר השכל מחטאו ועונשו של המקלל: אדם חייב לדעת להפריד בין הקשיים האישיים שלו, ייסורים פרטיים ואפילו עוולות שנגרמו לו, בין על ידי יחידים ובין על ידי גופים ציבורים, לבין יחסו אל אלקי ישראל, אמונת ישראל, ועם ישראל.
קיימת לפעמים נטיה פסולה, להאשים את "כל העולם" בעוול פרטי שנגרם לאדם. לפעמים העוול נגרם בשגגה, לפעמים מתוך שרירותיות המערכת הביורוקרטית, לפעמים הוא נובע גם מאי-צדק, חוסר הגינות ואפילו רשעות. אבל עדיין אין בכך היתר לצאת בתוך המחנה ולקלל את אלקיו. "קללת אלקים" שבתורה מופנית ישירות כלפי בורא עולם, אבל יש לה גם גילויים במישורים נמוכים יותר: מקללים את כלל המדינה, מקללים את כלל הישראלים ואת אופיים ודרך ההתנהגות שלהם, מקללים את הדת ואת הדתיים, את השלטון ואת מערכות השלטון.
צריך אדם לבדוק עצמו אם הוא לא מאמץ לעצמו דפוסי התנהגות ותגובה של "בן איש מצרי", כשהוא בא לשפוט את הכלל מתוך קשיים פרטיים שלו או של הקהילה, המפלגה או הזרם שאליו או משתייך.
בימי מועד וזכרון אלו שאנו מצויים בתוכם, בערב יום העצמאות הששים של מדינת ישראל, ראוי מאד להזהר לא להצטרף לחוג "מקללים" זה או אחר, ולהשאר מקושר אל כלל העם, אמונותיו ואלקיו. זה הזמן לכל אחד ואחד מן הישראלים, להבהיר לעצמם את רצונם הכן והמלא להיות בבחינת "איש הישראלי".
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
