"בשם כל הכאבים"
יותר מ-30 שנה אחרי שבנם רון אדלר שם קץ לחייו בעת שהיה חייל, לא מצליחים הוריו להתנתק מרגשי האשמה. נחמתם היחידה - השירים שהשאיר אחריו
"אחרי זה התחלתי לחשוב שלמחרת אני חוזר, ומבטיח שאשלם לה, בתנאי שתשב איתי בבית קפה ונדבר. אני אגיד לה שאסור לה להמשיך, שהיא יצירה אלוהית, ושאסור לה לתת לחיים להתייחס אליה ככה. אסור שגברים יעברו ויסתכלו עליה, וכעבור חמש דקות ישפכו את כל החרא שיש להם על הנשמה לתוך הגוף שלה, אסור שהיא תספוג לתוכה את כל הזוהמה שאנשים רוצים להיפטר ממנה. זוהמה נפשית כמובן, זוהמה במובן הרוחני".
אדלר ומבטו הייחודי על העולם נכחו בעולמנו 19 שנה בלבד, עד שבחר לשים קץ לחייו. כמורשת הותיר אחריו כ-175 שירים שכתב במשך שנה וחצי: מאותו טיול באירופה בגיל 17 ועד גיוסו לצבא בשנת 1975. עם מותו החליטו הוריו לפרסם את שיריו. בעזרתו של המשורר המנוח נתן יונתן יצאו לאור ספריו "בשם כל הכאבים" ו"ממחר אקטוף ענן", שהודפסו עד כה ב-18 מהדורות. לאחרונה גם הלחין את שירו "ואז" המוזיקאי הצעיר ניר שריג.
"כששמעתי את הלחן, זה היה בדיוק ברוחו של רון", אומרת אמו ארלט אדלר, "הרגשתי שאני שומעת את רון". אדלר התגייס לסיירת צנחנים באוגוסט 1975, והמשיך לקורס חובשים צבאיים. בליל סערה אחד לקראת סיום הקורס, בין 12 ל-13 בינואר 1976, התאבד ביריית אקדח. "אני מעז לומר שלשירה העברית אבד משורר אמיתי", אמר עליו חיים גורי בשעתו. הוא הותיר אחריו הורים, ארלט וג'ו, ואח בכור, אליק.
שיר מאת רון אדלר; לחן וביצוע: ניר שריג, עיבוד והפקה: רונית רולנד
הוריו מספרים כי מעולם לא חשבו על אפשרות מעין זו בהקשר בנם. "לרון היתה ילדות מאושרת", אומרת ארלט, "הוא תמיד היה מרכז העניינים, בלגניסט ציניקן. אנשים לא האמינו שהוא התאבד, ואנחנו לא האמנו שהוא יכול לעשות דבר כזה. הוא היה מלא חיים כל כך". מנגד, ארלט מתארת צדדים קשים ותובעניים באישיותו של בנה. "הוא היה פרפקציוניסט שסלד מבינוניות. הכל אצלו היה שחור או לבן, ברגע שהיה חסר מעט, זה כבר היה לא טוב".
אדלר אמנם היה עלם צעיר ורגיש מאוד, אך הוריו טוענים כי לצבא היה חלק גדול בתהליך שהוביל אותו למעשה הנורא שביצע. "השירות הצבאי היה הקש ששבר את גב הגמל, את רון שלנו", אומרת ארלט, "אז לא חשבו לרגע לא ללכת לצבא".
חרף
לאחר שלושה חודשי טירונות התחיל אדלר קורס חובשים, אשר במהלכו שם קץ לחייו. "בטירונות, גם כשהיה לו קשה מאוד פיזית ונפשית, כמו שקשה לכל חייל, הוא לא חשב להתאבד", מספר ג'ו, "דווקא בקורס חובשים כשהעומס פחת, הוא בחר בכך, כנראה אז היה לו זמן לחשוב".
בערב שבו התאבד, הגיע אדלר לביתו ופגש אחת מחברותיו. בדיעבד סיפרה כי הבחינה בדבר מה שונה בהתנהגותו. לאחר הפגישה הלך לבית גיסתו, וביקש ממנה את האקדח של אחיו הבכור, בטענה שהוא וחברים הולכים להתאמן במטווח. באותו לילה התחוללה בחיפה סערה שהחשיכה את העיר כולה, ואדלר נסע לקצה העיר, "סוף העולם" בפי החיפאים, והביא על עצמו את סוף העולם האישי שלו.
נציגי הצבא הגיעו לבית ההורים ביום המחרת על מנת לבשר על מות בנם. הם באו להודיע לנו את הבשורה המרה, ובזה נגמר הקשר שלנו עם צה"ל", אומרת ארלט, "לא רצינו שום דבר איתם, לא פנינו אליהם, והם לא פנו אלינו".
רק לאחר 20 שנה, בעקבות שיחה עם אם שכולה, החליטה המשפחה לפנות לצה"ל. "חברה הסבירה לי שלא מדובר בטובה שעושים לנו", מסבירה ארלט, "מה שקרה לרון, קרה בצבא. פניתי אליהם, וקיבלנו תשובה של 'נבדוק'. אלו היו זמנים אחרים, לא היו מדברים על חיילים שהתאבדו".
אחרי 20 שנה ובדיקה נוספת הוחלט בצה"ל להכיר באירוע, ולהגדיר את המשפחה כמשפחה שכולה, על כל המשמעויות הסמליות והכר לכליות הנובעות מכך.
שירים שכתב בצר לו, יישארו עדות נצח לנפתולי נפשו שלא ידעה מנוחה. אתה שומע בהם את כל סולם הצלילים של הנפש: מן הרך, העדין, הלירי, המתגעגע ועד לצלילי סופה ומרי", כתב נתן יונתן בהקדמה לספר "בשם כל הכאבים" של אדלר.
ההורים חלוקים עד היום בשאלה אם היה אפשר למנוע מאדלר לבצע את המעשה. "אנחנו לא מסכימים בינינו אם רון היה יכול לעבור את המשבר, וללמוד שהחיים מורכבים מפשרות, זה מה שג'ו חושב", אומרת ארלט. "אני לא בדעה הזו, אני מאמינה שאילולא התאבד בצבא, היה מתאבד שנה אחרי, שנתיים אחרי, יש דברים שהם פשוט שם".
כך או כך, ייסורי המצפון לא מרפים מההורים, שיציינו השנה 60 שנות נישואים. "הייסורים מלווים אותנו וילוו אותנו עד קץ הימים", מצהירה ארלט. "רבים אומרים לי שזו יומרנות לחשוב שהורים אחראים במאת האחוזים למעשים של ילדיהם. אומרים שרון היה בוגר, אדון לחייו, אבל עד סוף חיינו נשאל את עצמנו אם אנחנו הענקנו לו תפיסת עולם כזו, אם עשינו טעויות."
הנחמה היחידה לג'ו ולארלט היא אסופת השירים שהותיר אחריו רון. "למזלנו, כל הרגישות של רון הוסבה לכיוונים עמוקים של כתיבת שירים", אומר ג'ו, "מדי פעם, כשהיינו מגיעים מאוחר הביתה, היינו רואים דפים עם שירים שכתב, שאולי השאיר בכוונה כדי שנעיין בהם".
"ההורים שראו בבנם ציניקן חסר תקנה, הופתעו לגלות בו צד חדש. "שמחנו לגלות את הפן האחר, הרגיש, שרואה את הדברים בצורה עמוקה מעין כמותה". התרגשות רבה אחזה בג'ו כשקיבל את אותו מכתב מפריז, שכבר הצביע על השינוי שחל ברון. "נדיר שבחור בן 17 וחצי כותב לאבא שלו דברים כמו 'הייתי רוצה ללכת איתך יד ביד ברחובות פריז'. זה מסמן שינוי גדול שחל בו".
ספרו הראשון של רון יצא לאור בשנת 1976, כשנה לאחר מותו. "כשההוצאה הדפיסה את הספר", מספר ג'ו, "היה שם אדם מבוגר שעבד בהפצה, וביקש להזהיר אותנו: 'בכל שנה מוציאים ספר אחד או שניים של משוררים צעירים. אם נצליח למכור עשרה עותקים, זו תהיה הצלחה עצומה'".
שבוע אחרי יציאת הספר הוא בישר לנו שכבר מדפיסים מהדורה שנייה. אנשים ראו ברון פה לתחושותיהם, וזה מחזק אותנו. אולי בקריאת השירים הם מרגישים שיש מישהו כמוהם, מישהו שהרגיש ככה, שהם לא לבד".
"רון נגס ביס אחד יותר מדי מפרי עץ הדעת, וכנראה יש גבול לשאלות שעלינו לשאול", אומרת ארלט. "אני מתנחמת בכך שאמרו לי שיש אנשים שמגיעים לעומק כזה בגיל 80, אם בכלל. רון הספיק ב-19 שנותיו כל כך הרבה מבחינת התעמקות ומחשבה, שיש בכך נחמה למרות הסוף הטרגי. לפחות הוא הותיר אחריו מורשת שעוברת לאלפי אנשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
