היומנים הגנוזים של ילדי אקסודוס נחשפים
באחת מעגינותיה של אוניית המעפילים ביקש מדריך מחניכיו לכתוב על יום משמעותי שחוו. nrg מספק חלון לעולמם של נערים שהזוועות היו נוף ילדותם
"היום הכי עצוב בחיי, כאשר נפרדתי מאבי", כותבת ציפורה ציפר. "ביום הפרידה השכמנו משנתנו עם שחר ועזרנו לאמא להכין את תרמילו של אבא היקר. אני, ילדה קטנה, עוד לא הבנתי את פירוש הפרידה, אבל בראותי את הדמעות על פניה של אמי, גם אני פרצתי בבכי. לא ידענו מ ה קורה, רק הבטנו את הפלא אשר עוד לא ראינו בחיינו: כי גם אבא בכה".
במכתבים נוספים, שבראשם מתנוסס התאריך ה-1 בפברואר 1948, מתוארים הרגעים בהם נלקחו הילדים עצמם מהבית בכוח, למסע שסופו לא היה ידוע. "הרעש שהאנשים התחילו לארוז העיר אותי", מתאר אלתר פינשטין בן ה-12. "קפצתי ממיטתי והתחלתי לחפש בגדיי. לבשתי ויצאתי החוצה, שם עמדו כיתות כיתות אנשים, ודברו שהגטו מוקף מכל הצדדים ובעוד שעה יתחיל הגירוש האחרון... הובילו אותנו לתחנת הרכבת, עכשיו הכל ברור לנו שניסע מכאן, אולם לאן?... ופתאום הרכבת זזה ממקומה ומפעם לפעם התחילה יותר מהר לנסוע על פסי הברזל. בזיכרוני עלו מחשבות שונות ונזכרתי שהיום יום הולדתי וגמרתי 12 שנים. לו אמי ואבי היו בחיים, אז הייתי מקבל מתנות...".
סיפורה של אקסודוס טבוע בזיכרון הלאומי בשל האכזריות בה נתקלו נוסעיה, ניצולי השואה, בעת שהגיעו לחופי ישראל. על סיפון האונייה שהו 4,554 נוסעים שיצאו מצרפת, מהם כאלף נערים וכ-600 ילדים, שלא הורשו להיכנס לתחומי הארץ והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.
ניסיון הבריטים לגרש את המעפילים לדרום צרפת נכשל מאחר שהמעפילים התבצרו במשך שלושה שבועות, במהלכם ניהלו חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים. לאחר מכן גורשו הנוסעים בחזרה לנמל המבורג בגרמניה. הם אולצו בכוח לרדת מהספינה ונעשה ניסיון להחזירם למחנות העקורים מהם הגיעו.
העברת היהודים לגרמניה הובילה לביקורת ציבורית בבריטניה וברחבי העולם. ביקורת זו היוותה גורם מרכזי בהחלטתה
קבוצת הנערים של גנוז, "גורדוניה", היתה בין נוסעי האקסודוס אך התהוותה עוד בפולין. המדריך ששימש כדמות אב לעשרות נערים וילדים חצה איתם את גבולות אירופה, וביחד עם אמו, אחותו ואחיו עבר את כל שלבי המסע. בין היתר לימד אותם עברית לקראת הגעתם לישראל.
היומן שביקש מהם לכתוב, נועד להקל את שהותם המייגעת על הסיפון ולאפשר להם לפרוק את החוויות שאדם רגיל מתקשה לשאת – על אחת כמה וכמה ילדים שרבים מהם נותרו ללא משפחה.
גנוז ואחד מחניכיו, מרדכי להב, הוזמנו להדליק הערב משואה. להב, היום כבר בן 77, זוכר את היום בו ביקש המדריך לתאר בכתב את קורותיהם. "אני זוכר כמעט את הכל", מספר להב בקול נרגש. "זה חיבור שכתבתי עוד כשבקושי ידעתי עברית. כתבתי על איך שהגרמנים נכנסו לעיירה שלנו".
להב מספר כיצד לאחר המלחמה, עם שובו לפולין מגלות בסיביר, ארגנה הסוכנות היהודית את קבוצת הנוער. "יצחק המדריך שלנו הצליח ללמד אותנו עד כדי כך שידעתי לכתוב את החיבור הזה הודות לו", נזכר להב.
הרגע בו נסגרו שערי הארץ בפניהם, בעודם על סיפון האונייה, היה מפח נפש עבור חניכיו של גנוז. רחל לובשבסקה כתבה ביומנה: "הרגשתי שהאונייה הזדעזעה. מחשבותיי נפסקו. הרגשתי שאבן קשה נפלה על לבי. הר הכרמל נתרחק ממני ואלפי אורותיו ליוו אותי בדרכו. שוב מראה הים הגדול המים השחורים שהשתרעו בלי קץ. לבי היה קשה עלי. אך בכל זאת הייתי מלאת תקווה ואמרתי בלבי: עוד נשובה אליך מולדת".
אחרים כתבו עד כמה גברה סלידתם מהמקום שהיה להם לבית, עד שהגיעו הנאצים. הנער שמואל רייך תיאר: "אחרי שנים ארוכות, אחרי נהרות דם, הצלחנו לעזוב את החושך הזה. אירופה! איך שמחים אנחנו שהשעה הזאת באה. בכמה דם ודמעות השקנו את אדמתך עד שמצאנו את הדרך הזאת, ואנחנו יכולים להיות גאים שהלכנו בדרך הזאת ונהיה דוגמה ומראה – דרך לאחרים. לא רוצים אנו להיות עוד אצל נוכרים, למדנו כבר את הכנסת האורחים שלך. מיליונים של אחינו הושמדו בארצותייך והפכו אותך לבית קברות".
אך יותר מכל, אפיינה כתיבתם של הנערים את התקווה. כילדים שבגרו אל תוך עולם של זוועות, הם למדו להעריך את חשיבותם של החיים בכל מחיר. דבריה של דורה שלזינגר, שאת חיבורה עיטרה הכותרת "היום האחרון באושוויץ", מספרים זאת יותר מכל:
"אנשי האס-אס התהלכו כמשוגעים, הם חששו בליבם כי קצם הגיע כי קצם מתקרב. החזית הלכה והתקרב אליהם והם מיהרו והעביר אותנו לגרמניה. הדרך הזו הייתה קשה, הרבה אנשים נפלו בדרכם ולא זכו לגאולה, אבל היו עוד כמה מאושרים שנצלו מידי הרוצחים, גם אני הייתי ביניהם".
מכון "משואה" ללימודי השואה הוא מכון בינלאומי להוראת השואה, הרואה בפעילות חינוכית את דרך ההנצחה המשמעותית ביותר של זכר אירועי השואה וקורבנותיה. "משואה" מתמקדת בפעילות חינוכית בקרב צעירים, אנשי כוחות הביטחון ואנשי הוראה מישראל ומהעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
