להציל את הרימון
את שנטעה הסבתא לפני שנים רבות ייכרתו בקרוב. עכשיו מבקשים הנכדים להציל את העצים המרהיבים בחצר בית ילדותם. סיפור מרגש על כרישי נדל''ן, בית על עץ וילדות נשכחת
בעוד פחות משבוע יעבור השטח לאחריות בעליו החדשים, שמתעתד להקים בו ככל הנראה, עוד מגדל רב קומות, בדומה לרבים שנבנו זה מכבר בכל אזור כפר גנים שבפתח תקווה.
אבל ורד בבאי, אחיה ראובן ואימה תמר, החליטו שלא לעמוד מנגד בעוד עצי המנגו, השסק, האפרסק הרימון וההדרים, שטופחו שנים ארוכות ובאהבה כה רבה, צפויים להיכרת ללא רחמים.
בסיועו של אלון אלירן, שפעיל יחד עימה באתר "עץ בעיר", זומן למקום משה הר-לב, שידוע במומחיותו לביצוע הרכבות בעצי פרי וגפן, כדי שלפחות אפשר יהיה להמשיך וליהנות מפרותיהם המתוקים.
"אלו עצים בני שנים רבות, שניכר עליהם כי טופחו באהבה" מחווה הר-לב את דעתו, תוך שהוא מבצע בזריזות מספר הרכבות, פעולה במהלכה הרכיב ענף שהוסר מעץ הפרי (רוכב), על גזע אחר בעל מערכת שורשים מאותה משפחת עצים (כנה).
פעולה זו נועדה לאחות עת הענף עם הגזע, כך שיהפוך לאחד מענפיו, שילוב שיאפשר להמשיך ולקבל בדיוק את אותו הפרי המקורי, שהניבו עצי הפרי שבחצר.
כך יזכו עצי השסק והמנגו להמשיך את חייהם בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, לשם החליטה ורד לתרום אותם. הרכבה נוספת, של עץ השסק, היא מקווה לטעת בגינת הירק הקטנה אותה היא מטפחת על גג ביתה המשותף בתל אביב. שתי הרכבות של מנגו ושל תפוזי דם הועברו לביתו של אחיה, ראובן, בקדימה.
אך עבור עצי פרי אחרים כמו הרימון, הם כבר איחרו את המועד: העץ כבר מלבלב במלוא עוזו ולדברי הר-לב, ייתכן שאפשר היה להצילו לו רק פעולת ההרכבה הייתה מתבצעת כחודש קודם לכן.
אולם בני המשפחה ממאנים להשלים עם גזר הדין, במיוחד עם זה שמצפה לעץ הרימון. "זהו זן שיובא מפרס ובן למעלה מ- 55 שנים" מספרת תמר ומוסיפה כי חמותה מאוד אהבה את העץ והשקיעה בו שעות רבות של טיפול.
הר-לב מנסה בכל זאת לבצע הרכבה, אך מודיע כי ספק רב אם יצא מכל משהו. כן הוא מבצע ייחורים
"עקרונית, עץ יכול להתפתח מכל רקמותיו השונות", הוא מסביר תוך שהוא קוטע מספר ענפים קטנים. "ניתן להשקות את הענפים, להוסיף להם הורמונים, ולהתפלל שאחד מהם יפתח שורשים ולא יתייבש".
ורד אינה סומכת על סיכויים קלושים אלה ומקווה כי הם יצליחו להעתיק את עץ הרימון בשלמותו. עם זאת נוכח העלות הכספית הגבוהה הכרוכה בכך, לא ברור לה כיצד תעשה זאת, במיוחד עד לתאריך בו עובר הבית לבעליו החדשים: יום חמישי הקרוב.
בית סבתה המנוחה של ורד ממוקם באזור המושבה הותיקה בעיר. אם מצליחים להתעלם מקירות וגגות בניני המגורים, שמבליחים מבעד לצמרות עצי הפרי, נראה שבחצר הבית החד קומתי הזמן כמו עצר מלכת. הבית נבנה בשנת 1946 והיום הוא אחד מתוך שלושה ותיקים אחרונים, שנותרו ברחוב (שבקרוב יהפכו לשניים).
הבתים מוקפי החצרות הירוקות והפרדסים, שאפיינו את נוף האזור בעבר, נעלמו ברמות השנים ובמקומם, כמה מפתיע, קמו בנייני בטון.
ורד גרה בילדותה עם בני משפחתה ברחוב סמוך. ''עם הזמן נפטרו עוד ועוד אנשים, בתיהם נמכרו ובמקומם בנו בנייני מגורים לגובה'', היא מספרת.
סבתה המנוחה של ורד, היא זו שנטעה את תריסר עצי הפרי במו ידיה ודאגה לשתול סוגים שונים של עצי פרי כך שיהיו להם פירות לאורך כל השנה. על עצים אלה טיפסו ילדיה ונכדיה בעיניים עצומות, בנו בתי עץ, תלו נדנדות וכמובן, קטפו פירות.
בעבר היו בחזית הבית שני עצי פרי נוספים, אבל לפני מספר שנים הם נכרתו באדיבות עיריית פתח-תקווה, לטובת הרחבת הכביש. "והעירייה עוד העזה לדרוש ממנה כסף על זה, קראו לזה דמי פיתוח", נזכרת ורד בזעם.
סבתה עלתה לישראל טרם העלייה הגדולה מעיראק בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה. בני המשפחה מתארים אישה עצמאית, בעלת יוזמה ורבת פעלים, שהשכימה קום מידי יום, בין השאר כדי לטפל בגינת הירק המפוארת אותה שתלה בחצר הבית, בתרנגולות שגידלה וכמובן, בשלל עצי הפרי.
אמצעים אלה אפשרו לה לא רק לכלכל את בני ביתה בתקופת משטר הצנע, אלא גם עשרות עולים חדשים מעיראק, ששוכנו בביתה באותן השנים.
לפני כשנתיים וחצי היא נפטרה, זמן מה לאחר שחצתה את גיל 100. מאז עמד הבית שומם, למעט ביקורי בני משפחה אחדים, שהמשיכו להגיע למקום כדי לטפל בעצים ולהשקותם.
כן החליטה המשפחה להמשיך ולחגוג את החגים במקום ואפילו בליל הסדר האחרון מלאה החצר בבני המשפחה, מוקפים באותם עצי הפרי ששתלה סבתם.
אבל בסופו של דבר, על אף קובלנותיהם של "הכלות והנכדים", החליטו שלושת בניה למכור את המקום. הקונים החדשים ביקשו לפנות את כל מה שיש בבית ובחצר מלבד עץ המנגו, אותו בכוונתם להעתיק.
בני המשפחה הבינו כי שאר העצים נדונו לכליה. "את רואה את הקיר הלבן הזה?" שואלת אותי ורד ומצביעה על הקיר האימתני והמתקלף של הבניין הצמוד, שמתנשא מעל לצמרות העצים. "את רואה שאין בו אף חלון? מאז שבנו את הבניין הזה, ברור לנו שזה רק עניין של זמן עד שידביקו לו עוד בית, על השטח הזה".
ניכר כי בני המשפחה חשים קשר עז למקום והם מאוד מתקשים להיפרד ממנו. "זה נורא עצוב", אומרת ורד, "אני כמו לא מעכלת, אבל החלטתי פשוט לנקוט בגישה מעשית ולברר איך אפשר להעביר את העצים.
''ניסיתי להיכנס לראש של סבתי ולחשוב מה הייתה עושה במקומי, כי הבנתי שאם אני לא אעשה כלום, שום דבר לא יקרה והכל יעלם לעד".
ורד מסבירה שמשום העלות הגבוהה הכרוכה בהעתקת העצים, היא החליטה לבצע את ההרכבות. "אנו מקווים שהן יצליחו, כי רק כך אוכל להעביר משהו מהעצים למקום חדש.
''זה מחמם לנו את הלב ונותן לנו אור של תקווה להמשכיות" היא אומרת ומסיימת בתקווה, כי יהיה מי שיחלץ לעזרתם על מנת שאת עץ הרימון הם בכל זאת יצליחו להעביר למקום חדש בו יוכל להמשיך את חייו.
המעוניינים לעזור בהצלת עץ הרימון והעברתו תל-אביבה מוזמנים להיכנס לבלוג של ורדבאתר ''עץ בעיר'' וליצור קשר. או פשוט לשלוח מייל ל: veredbabai@gmail.com.
נא להמתין לטעינת התגובות
