"במחלה כמו במלחמה - אני לא נכנע"
"אביהו, יש לך פרקינסון", בישר הרופא למפקד חיה"א לשעבר. היום 13 שנה אחרי, הוא מדבר לראשונה על המחלה ומזהיר: 'במלחמה הבאה אנו עלולים להפסיד'
רק שנתיים קודם לכן, ב-92', פרש מצה"ל והתיישב על כיסא המנכ"ל בחברה לייבוא מכוניות שעמדה בפני פירוק והתמזגה עם חברה נוספת (UMI). הוא עבד אז קשה מאוד. המכירות המריאו, הרווחים נסקו ובן נון הניח שהרעד ביד ימין הוא תוצאה של הלחץ.
חלפו מספר חודשים ונדמה היה לו שהיד רוטטת בקצב מהיר יותר, אבל החיישנים נותרו דוממים. והוא, שתמיד האמין שצריך לחשוב מחוץ לקופסה, לא לקבל שום נתון כמובן מאליו, לבדוק, לוודא, עדיין לא חשד בדבר. גם לא כשהגיע כעבור חצי שנה לרופא, במסגרת בדיקות שגרתיות שנדרש לעבור מטעם חיל האוויר.
"אולי כדאי לך לבדוק את זה", הפטיר הרופא לעבר בן נון כשהבחין ברעד. "אני לא יודע מה זה, אבל כדאי רק לוודא שזה לא סימפטום של פרקינסון". בן נון יצא מהקליניקה וחזר לעבודה. פרקינסון? המילה המוזרה הזו אפילו לא הדהדה במוחו.
חלפה עוד חצי שנה. היד המשיכה לפרפר. הטייס המנוסה הבין שהגיעה העת לשירותיו של מומחה. "ואז הרופא פשוט הסתכל על היד שלי ואמר מיד: 'אביהו, יש לך פרקינסון. זה פרקינסון'", משחזר עתה בן נון בפעם הראשונה. "זה היה רגע מפחיד. הרגשתי כאילו הרופא אמר לי: 'יש לך איידס'. זה היה בשבילי כמו איידס".
שלא תטעו, אין צורך לצקצק בלשון ולרחם על אביהו בן נון. הוא לא זקוק לזה. למרות המחלה, ולא רק בגלל שהוא ממשיך לרכוב בקביעות על סוסו האהוב, האיש עדיין נראה כמו אביר. בלוריתו הכסופה מטופחת, העיניים מלאות חיים, הגב זקוף וחוש ההומור חד כתמיד. עסקים כרגיל - ולראייה, שורת הפרויקטים הכלכליים שבן נון מקדם בימים אלה במרץ.
ובכל זאת, לא בקלות הוא מתרצה. מתקשה להסתגל למחשבה שיחשוף כעת בפומבי את הסוד שהוא נוצר קרוב ללב כבר 13 שנה, מאז אותם סימנים ראשונים למתקפת הפתע שהוכרזה על גופו. במהלך שירותו הצבאי הפיל אביהו בן נון ארבעה מטוסי קרב של המצרים והסורים. במהלך הראיון הזה ינסה ליירט כל
איש צנוע, בן נון. מאופק. טון הדיבור שלו נינוח והוא מפגין כנות רבה. בחמש השעות שהעברנו יחד לא ניסה להסוות את הרעד הבלתי רצוני בידו. היא מונחת על ברכו, רוטטת. לרגעים נדמה שהוא בסך הכל מתופף להנאתו לצלילי מוזיקה שמתנגנת אצלו בראש. וברגעים אחרים, למשל כשהוא ניגש למטבח להביא קנקנן מים ומוזג אותם בקור רוח לכוסות המונחות על השולחן, אין כל עדות למחלה. אבל היא שם. גורמת לידו לרעוד. וגם הרגל לא שקטה.
בהתחלה הדחקת את הפרקינסון?
"היד רעדה. ראיתי את הסימפטומים, אבל חשבתי שזה יעבור. לא טיפלתי בזה. כשזה החמיר הלכתי לרופא, והוא אבחן מיד".
פחדת מהדיאגנוזה?
"כן, זה מפחיד. יש רגעים מפחידים מאוד בחיים והם קורים כאשר שומעים שם של מחלה. אבל זו מחלה שאפשר לחיות איתה הרבה מאוד שנים, ולשמחתי היא לא תורשתית".
לאחר שלקה במחלה נאלץ להשלים לראשונה בחייו עם העובדה שאת האויב הזה לא ניתן להכריע. יותר מכך, צריך ללמוד לחיות איתו.
"בהתחלה היתה לי הרגשה משונה. אמנם הרגשתי קצת פחד", מתוודה בן נון, "אבל אני אדם אופטימי מטבעי. אף פעם לא לקחתי תרופות, אפילו לא כדור נגד כאב ראש, ופתאום אני צריך ללמוד על מחלה משונה, לקחת תרופות. זה לא היה פשוט כי עובר זמן עד שמוצאים את המינון הנכון של הכדורים. הם לא מרפאים את המחלה אבל מפחיתים לרמה סבילה את הרעידות, שהן הבעיה העיקרית של המחלה הזו, ומאזנים אותן".
נפגשת עם חולים אחרים כדי ללמוד מהם על ההתמודדות עם המחלה?
"לא. לא יצרתי קשר עם קבוצות תמיכה או עמותות שקשורות בנושא. מיד אחרי שחליתי חשבתי איך אני מרפא את עצמי מהמחלה ולא הרגשתי לרגע שאני מסכן בכיסא גלגלים. בסך הכל זו מחלה שאפשר לחיות איתה ואין שום מגבלה. בשלב מסוים נסעתי לרופא מומחה בארצות הברית שאמר לי: 'יש לכם בישראל רופא מומחה בינלאומי לפרקינסון', ושלח אותי בחזרה לארץ. אותו מומחה הוא הרופא שאני מטופל אצלו".
המאבק במחלה החזיר אותך למלחמות אחרות שעברת?
"היו הרבה מאוד החלטות קשות שנאלצתי לקבל בקרבות אוויר. אלה החלטות קשות כי הן קשורות לחיים שלי או לחיי הפקודים שלי או לחיים של הטייס מספר 2 במבנה הטיסה, ומבחינתי זה הרבה יותר קריטי. בקרב אווירי אני צריך כל הזמן לשמור על מספר 2 במבנה שלא ייהרג, שלא ייפגע. כל דבר שאני עושה משפיע עליו. זה הרבה יותר קשה מההתמודדות עם המחלה. אבל במחלה, כמו במלחמה, אני לא נכנע".
וזה לא גרם לך, לפחות בהתחלה, להסתגר יותר בבית? להימנע מפגישות מחשש שיבחינו ביד הרועדת?
"מי ששאל, עניתי לו. הסתגלתי מהר מאוד לתנאים החדשים בחיי ולא יצאתי מהשגרה ולו לרגע אחד".
הוא התגייס לחיל האוויר ב-57' והחל לטפס בסולם הדרגות עד שנחת בלשכת מפקד החיל. "תמיד הלכתי במיינסטרים", הוא מזכיר בגאווה. "חתמתי מיד על קבע, לא חיפשתי כסף באל על. היה לי ברור שאני נשאר בצה"ל כי חיפשתי אתגר וזה היה חשוב גם למען המדינה".
במשך שנים רבות, עטוף בסרבל טיסה, תרגל בן נון את חשיבות היסודיות והדיוק בפרטים. כשבאה המחלה ידע כיצד עליו לנהוג. הוא גלש באינטרנט, איתר מחקרים, התייעץ בטלפון וסרק מאמרים. העיקר להישאר עם האצבע על הדופק. להיות מעודכן.
"ככל שתוחלת החיים עלתה, התגלו מחלות שלא היה ידוע עליהן קודם לכן. פרקינסון היא מחלה עצבית שפורצת בגיל מאוחר יחסית, והיא אינה מידבקת. מה שקורה בעצם זה שיש נוזל שנקרא דופמין, שבאמצעותו התאים מעבירים פקודות מהמוח לגוף והמחלה נגרמת, למעשה, כשחלק מהתאים האלה מתנוונים. נכון להיום, לא יודעים למה זה קורה. יש תרופה שמבטלת את הסימפטומים של הרעידות - כדורי דופא, וצריך לקחת אותם בהתאם למינון שנקבע".
הכדורים של בן נון לא משבשים את סדר יומו. גם לא משפיעים, לטענתו, על תפקודו או ערנותו. "אני לוקח אותם ובנוסף נוטל גם ויטמינים שעוזרים לקלוט את כדורי הדופא. יש חולים שמתגברים על המחלה, וגם אני אעשה הכל כדי להתגבר עליה. לרגע לא ראיתי את עצמי כנתמך, גם לא לפני שהצלחנו למצוא את המינון הנכון של התרופות, כשהרעידות הקשו על כל מיני פעילויות".
על אף הקשיים, בן נון לא הפסיק להיות פעיל לכל אורך תקופת המחלה. מדי שנה הוא לקח חלק מרכזי בארגון מסע הג'יפים "איסוזו צ'אלנג'" וכן את מסע "איסוזו דרך הלב" למען ילדים חולים ובמצבי סיכון. "מדובר בילדים במצב קשה שלא יצאו אף פעם מבית החולים או השכונה שבה הם מתגוררים", הוא מסביר, "ופתאום היה להם אור בעיניים".
הוא עצמו, אגב, הפגין ביצועי שטח מרשימים בארבעה מסעות. "עשיתי אומגה לתוך מערה בגואטמלה בשנת 2001", נזכר בן נון בחיוך. "טיפסתי על הרים, ביצעתי משימות, סייעתי בהקמת המחנה בכל מקום שאליו הגענו, כשלפעמים הקמנו אוהלים תחת גשם כבד. נהגתי בדרכים קשות ועשיתי כל מה שכרוך במסעות האלה, כמו כל אחד. לא ישבתי שם כמו שק קמח. אם לא הייתי יכול, לא הייתי יוצא למסעות. לצערי, בשלוש השנים האחרונות המסעות לא התקיימו".
ואם היום היה מתקיים מסע איסוזו צ'אלנג', היית מצטרף?
"לא".
על מסעות השטח היבשתיים הוא אולי מוכן לוותר, אבל מזמן האיכות בשחקים אין לו כרגע שום כוונה להיפרד. "לפני שנתיים הטסתי אף-15 ולפני שנה טסתי עם חבר במטוס הפרטי שלו", אומר בן נון, שמאז פרישתו מצה"ל מקפיד לשמור על כושר טיסה.
"אני לא טס לבד אלא במטוס דו מושבי, אבל זה לא בגלל המחלה. זה בגלל שאחרי שהשתחררתי הפסקתי לטוס באופן סדיר. החלטתי שאני לא מבזבז שעות טיסה של חיל האוויר כי הן עולות הרבה מאוד כסף. עדיף שטייסים אחרים שמשרתים בחיל יוכלו לעשות יותר אימונים".
את החלופה הקרקעית מספקת לו בימים אלה מכונית הסאאב שבה הוא נוהג לבד, לדבריו, ללא כל מאמץ ("אני מאוד אוהב את המכונית השוודית הזו. מבחינת הנוחות - מושב הנהג, לוח השעונים - היא מזכירה לי מטוסים"). בין שיוטים על הכביש, דהירות על הסוס וריצות יומיות למרחק של ארבעה קילומטרים, משחיל בן נון גם אימוני כושר ביתיים שנמשכים שעה וחצי. על הדרך הוא לא פוסח גם על עבודות הגינון בביתו שבמושב שדמה.
"אני קם ומאכיל את חמשת הכלבים", הוא מתאר את שגרת יומו. "אחר כך אני לוקח את הנכד בן השנה, שם אותו על הכתפיים, ויוצא איתו לפרדס שלנו שמכיל עצי אשכולית אדומה, אשכולית צהובה, אפרסק, מנדרינות, אגוזי פקאן ו-20 דונם עצי זית. הבת שלנו מתגוררת עם בעלה ושני הילדים שלה בסמוך אלינו, במושב. הילדים שלה גדלים ממש אצלנו בבית. וככה, כשהנכד על הכתפיים, אני עושה לו דיג-דן דיג-דן, ורק לראות את החיוך שלו שווה כל מגבלה שנכפתה עליי".
לא רק על הנכד מרעיף בן נון את החום הזה. גם לשם עזיזה, למשל, הוא מגיב בחיוך רחב שמתפשט על הפנים. "עזיזה היא קשישה מרוקאית שצריכה להיות היום בת 90, אבל היא ערנית וצלולה. לפני 25 שנה היא הגיעה לבסיס חיל האוויר בחצור לעבוד במסגרת 'המשקם'.
היא היתה אופה ומבשלת כל הלילה בביתה, ללא שכר, ללא החזר כספי על ההוצאות שלה, ולמחרת היתה מגיעה לבסיס, נשארת שם כל היום ומאכילה את כל הטייסים בכוח. אומרת להם: 'תאכל, נו תאכל, למה אתה לא אוכל?'. בערב היינו מחזירים אותה הביתה לקריית מלאכי. מאז, בכל ראש השנה ופסח היא מצלצלת אליי כדי להגיד חג שמח ותמיד פותחת את השיחה במילים: 'כפרה, כפרה', ועוד כמה מילים במרוקאית שאני לא בדיוק מבין. היא תמיד תשאל מה שלומי, מה שלום האישה, מה שלום הילדים".
לפני מספר שנים הוענק לבן נון אות יקיר קריית מלאכי הודות למספר פרויקטים חברתיים ועסקיים שיזם לטובת בני העיר. הוא ביקש מעזיזה לעלות עימו לבמה והעניק לה את הפרס שקיבל. כמו בקריירה הצבאית שלו, גם על פעילותו העסקית של בן נון מוטבעת חותמת של סיפור הצלחה.
"אחרי שהשתחררתי מצה"ל היה לי ברור שאני לא הולך לפוליטיקה ולא מצטרף לחברה שעוסקת בסחר בנשק", הוא נזכר. "הלכתי לעולם העסקים וחיפשתי אתגר. כך הגעתי לחברת ייבוא מכוניות. הנהגתי בחברה דרך ניהולית חדשה לגמרי. אני אוהב מאוד אתגרים, וזה היה אתגר גדול להבריא את החברה הזו. כדי להצליח בכל תחום אתה חייב לתת דוגמה אישית, ללמוד באופן מעמיק את התחום שעליו אתה מופקד, לדאוג לאנשיך ולחנך למצוינות".
לפני שנה התפטר מתפקידו כיו"ר מועצת המנהלים של UMI וכיום הוא משמש דירקטור בחברה ומעורב בשורת פרויקטים עסקיים אחרים. על הקיר במשרדו שבפארק המדע ברחובות תלוי פוסטר הנושא את דיוקנו, לצד דברי שבח שכתבו עשרות עובדיו: "למדתי ממך רבות", " אין כמוך", " אתה דוגמה ומופת".
אחד מאלה שרואים בו דוגמה ומופת הוא חברו הטוב, רב אלוף (מיל') דן חלוץ, שהגיח לאחרונה אף הוא לעסקי המכוניות. הרמטכ"ל הפורש פנה לבן נון על מנת לקבל ממנו כמה עצות טובות. מה אסור לעשות, כיצד לשפר את סיכויי ההצלחה והכי חשוב - איך לא להתרסק.
"אמרתי לו מה שאני אומר לכל איש צבא שמצטרף לעולם העסקי: אסור להסתכל אחורנית ולהשוות נתונים ומצבים מתקופת הצבא. הכל שונה באזרחות. צריך לסגור חלון ולפתוח חלון חדש. מי שעושה השוואות, לא יצליח בעולם העסקים האזרחי".
"נכון, עמדנו בראש מערכת, קיבלנו החלטות כלכליות, אבל זה לגמרי שונה. בצבא אתה קודם כל חושב על חיי אדם. כל החלטה בענייני רכש נובעת קודם כל מהרצון למנוע פגיעה בחיי אדם. אם לא תאשר רכישה של משקפות לילה למשל, כדי לחסוך כסף, החיילים יכולים להיפגע כי לא יהיה להם ציוד חיוני. באזרחות ההחלטות הן עסקיות, השיקולים כלכליים".
בוא נחזור לרגע לתקופה שבה עוד לא דיברתם על ביזנס. סברת שחלוץ היה צריך להתפטר מכהונתו כרמטכ"ל בעקבות המלחמה?
"כן. חלוץ איש ערכי, מצפוני, שונה לגמרי מהתדמית שנוצרה לו כשחצן. הוא היה חייב לשמש מופת ולהציל את הצבא מפני מתקפות התקשורת. לו היה נשאר בצבא, המתקפות לא היו פוסקות, וזה היה פוגע במערכת מבחינה מורלית יותר ויותר. זה היה בלתי נמנע".
ומה לגבי אחריות ישירה שלו לכשלים בלחימה?
"הבעיה של חלוץ הייתה שבמהלך המלחמה הוא לא הצליח ליצור במטה שלו, במיוחד מקרב כוחות היבשה, צוות מהימן, לויאלי, שיעדכן אותו בשעת אמת. חלוץ בא מחיל האוויר ודרך קבלת ההחלטות שם שונה מזו שבחיל היבשה. חיל האוויר לא מסתפק בכך שנתנו לו הוראה והוא צריך לבצע אותה, אלא בודק שאין בעיות שלא נלקחו בחשבון. במקרה הזה, אם הנחו את החיילים בשטח באופן שונה ממה שהוחלט, לא הכניסו את חלוץ לתמונה. וזה דבר שאסור שיקרה".
הביקורת הנוקבת שמשמיע בן נון חורגת מגזרת הרמטכ"ל. "אסור לשכוח שהיו בעיות נוספות במלחמה הזו: לא היו הוראות לחימה מספיק ברורות והחיילים נכנסו ללבנון כאילו מדובר בבט"ש (ביטחון שוטף - ד.ג.). כשיש משימה צריך לבצע אותה ולא לעצור ולפנות פצועים שנפגעו כי אז יש יותר נפגעים. במלחמה מסתערים ולא צוברים אבידות. צריך לשים לב שמקבלי הצל"שים במלחמה הזו היו כאלה שחירפו נפשם למען פינוי פצועים וגופות, ולא כאלה שביצעו משימות בהצלחה".
"בעיה נוספת", הוא ממשיך, "הייתה התקשורת: מצלמים הכל בשעת אמת והאויב שלנו רואה איפה נופל טיל, כמה נפצעו, ויודע לכוון מדויק יותר למטרה. מראיינים חיילים לקראת הכניסה ללבנון והיציאה לקרב, מראים איפה הם עומדים, מפרסמים מספרי הרוגים, שמות, וזה פוגע מורלית בלוחמים".
"לו התקשורת במלחמת ששת הימים או יום הכיפורים היתה מתנהלת כך, לא היינו מנצחים. במלחמת ששת הימים איבדנו במטס הראשון 20 מטוסים מתוך 200. אם היו מדווחים על שמות ההרוגים ברדיו כל היום לא היינו מנצחים. בשום פנים ואופן אסור שזה יקרה. במלחמה צריכה להיות צנזורה קשה על כלי התקשורת, ואם התקשורת תפעל במלחמה הבאה כפי שפעלה במלחמת לבנון השנייה, לא ננצח. הפסדנו את המלחמה מראש".
ועוד לפני שתפרוץ המלחמה הבאה, אתה חושב שצריך לשחרר מחבלים עם דם על הידיים כדי להשיב לארץ את השבויים והנעדרים?
"בנוגע לאהוד גולדווסר ואלדד רגב - כשרואים את שאריות הקומנדקרים, מבינים שנותרו שם רק גוויות ושהשניים לא בחיים. ראו בתיעוד החטיפה את כתמי הדם, איך גררו את אחד החיילים, ומהמצב הזה, כפי שהוא נראה בצילומים, לא יוצאים בחיים".
"הם לבטח לא הובאו לבית חולים אלא למרתף באיזה מקום. לא היו להם תנאי הישרדות. גם הדרך שבה החיזבאללה מתנהג מעידה שהם אינם בחיים. החיזבאללה דורש מחיר גבוה מאוד תמורת מידע, אם הם בחיים או לא. לו הם היו בחיים, החיזבאללה היה דורש את התמורה עבור שחרורם".
הסוגיה הטעונה והמורכבת של החיילים השבויים מוכרת היטב לבן נון. במשך שנתיים הוא עמד בראש עמותת "לחופש נולד" שהציעה פרס בסך עשרה מיליון דולרים לכל מי שימסור מידע חיוני בדבר גורלו של רון ארד. משלא התקבל מידע כזה, החליט לסיים את דרכו בעמותה.
"על אף שאני סבור שרון כבר אינו בחיים, חשבתי שלא נוכל להגיד שעשינו הכל כדי לקבל מידע עליו אם לא היינו מציעים את הפרס הכספי. כסף מעודד אנשים למסור מידע. היינו חייבים למצות את השיטה הזו שלא השתמשו בה עד אז".
"פרסמנו את דבר הפרס בתקשורת הבינלאומית ופנו אלינו יותר מ-20 אלף איש באמצעות אינטרנט, מכתבים, טלפונים מרחבי העולם, כולל איראן, סוריה, לבנון, והפזורה האיראנית באירופה וארצות הברית. לצערנו, לא התקבל מידע אמין".
"פרשתי כי האמנתי שהשיטה מיצתה את עצמה. מי שלא התפתה עד עכשיו בגלל הכסף, כבר לא יתפתה למסור מידע. בדיעבד ייתכן שיכולנו לשחרר את רון ארד כשהמחיר היה נמוך יותר ממה שנדרשנו לשלם אחר כך".
"הם דרשו שנשלם עשרה מיליון דולר, ניתן להם נשק, ניסוג מלבנון, נשחרר אסירים. אלו דרישות מקוממות שמראות שאתה חלש מאוד, ואתה לא יכול להיכנע ללחצים האלה בגלל אדם בודד. מצד שני, לא יכול להיות שטייסים יחצו את הגבול, ייפלו בשבי, ולא נעשה למענם מאמץ. צריך לעשות הכל כדי להחזיר את רון ארד ".
ומה עם גלעד שליט? בעבר צה"ל נכשל בניסיון לחלץ את נחשון וקסמן ז"ל. יש בכלל ברירה אחרת חוץ מעסקת חילופי שבויים?
"חייבים להפסיק פעם אחת ולתמיד עם הכניעה המוחלטת הזו לדרישות לשחרר עצירים או מחבלים עם דם על הידיים, תמורת חילופי שבויים. זה נעשה ללא פרופורציה ולכן הבעיה הזו חוזרת על עצמה. אנחנו נותנים כל מה שהם דורשים ולא מבהירים להם, לחיזבאללה, לחמאס, שאם הם ימשיכו בדרך של חטיפת חיילים הם ישלמו מחיר יקר מאוד".
אנחנו צריכים לפעול נגדם באותה שיטה: לחטוף מנהיגים שלהם, לקחת יותר בני ערובה ושבויים מקרבם. לא לוותר להם. אבל אנחנו לא יוצרים מערכת איומים ואסור לאפשר להם להכתיב לנו תנאים כי אז הם ידרשו יותר ויותר. בפעמים הקודמות ויתרנו מהר מדי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכנע לדרישות שלהם, לשחרר רוצחים, אפילו אם המשמעות של זה היא שגלעד שליט יישב בשבי עוד כמה שנים. אני מעריך שאם היינו יודעים איפה הוא במדויק, היינו מנסים להוציא אותו".
למרות האפשרות שבסופו של דבר גורלו יהיה זהה לזה של רון ארד?
"זה חשש שבהחלט קיים. אי אפשר להסתפק במשא ומתן באמצעות גורמי תיווך. צריך לעשות כל מיני פעולות במטרה לפגוע בשובים, ואם צריך לקחת בני ערובה מקרב בכירי החמאס שצה"ל יעשה את זה. שייכנסו פנימה, יסתכנו במוות ויחטפו את איסמאעיל הנייה. אף שמבחינת סדר עדיפויות, יש עניין חשוב יותר משחרורו של גלעד שליט - להפסיק את הקסאמים על שדרות".
"הנושא הזה צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו נורים עליה טילים כל יום. אנחנו לא פועלים מספיק, וצריך לעשות את זה בכל מחיר. אובדן חיי אזרח אחד בשדרות חמור הרבה יותר מחייל שנהרג בפעילות בעזה".
הוא נשוי, אב לחמישה ילדים (שניים מהם טייסים) וסב לעשרה נכדים. משפחה מלוכדת, גאוות יחידה. כשהיה סגן מפקד חיל האוויר התגייסו שתיים מבנותיו לצבא וביקשו להצטרף לקורס טיס. הן פנו במכתב לשר הביטחון דאז, אריאל שרון, ולמי שכיהן כרמטכ"ל, רפאל איתן ז"ל.
שרון ואיתן הפנו את השתיים לבן נון, בלי לדעת שמדובר בבנותיו. אלא שהוא סירב אז באופן עקרוני לגייס בנות לקורס טיס, ודחה את הבקשות. שתי הבנות מצאו את עצמן בשריון. השלישית שירתה כפקידת מבצעים בטייסת מסוקים.
לפני עשר שנים איבד בן נון את אביו חיים ("אבא היה קבלן ועבד עבודה פיזית קשה. בילדותי סייעתי לו בעבודות הבניין וגם יישרתי מסמרים מעוקמים"). בימים אלה סועדים הוא ובני משפחתו את אמו חיה, כמעט בת 90. " אין יום שמישהו לא מבקר אותה", הוא מצהיר בסיפוק וממהר להפליג בשבחה.
"לאחר מות אבי, המשיכה אמי להתנדב במקומות שבהם הוא התנדב בחייו. היא היתה אישה אופטימית מאוד. בגיל 80 פלוס היא עדיין נהגה לטפל בחבר'ה בני פחות מ-70 במועדון בבית האבות. כשהייתי מתקשר אליה לשאול מה שלומה, היא היתה אומרת לי: 'אני ממהרת, אני הולכת לעזור להם'. אמרתי לה: 'אמא, את בת 80, את יכולה להיות בגיל של אמא שלהם'. והיא נהגה להשיב: 'מה אני יכולה לעשות שהם מרגישים את עצמם קשישים?'. קשה לי לראות אותה היום במצבה. היא בוהה, לא מזהה אותנו".
לפני 13 שנה כשחלית סיפרת לה על המחלה?
"לא".
וכשנפגשתם היא לא הבחינה ברעידות?
"אם היא ראתה, היא לא אמרה לי דבר. היא אישה חכמה מאוד. היא הייתה שואלת: 'נו, מה נשמע, איך אתה מרגיש?', אני לא יודע אם זה בגלל שהיא חשדה או ידעה משהו. אולי היא ידעה ולא הסגירה דבר. בכל מקרה, לא סיפרתי לה על המחלה שלי. לא רציתי לצער אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
