ימי התום
אנחנו כבר יודעים הכול, ומסתכלים על הכול דרך העדשות המסננות ומרככות היופי שלנו, אנחנו כבר לא כל כך שואלים, בעצם. אנחנו אומרים. והתם מצליח לא לדעת, להיות מופתע
הוא לא מגיע עם ידע מסודר על העדות והחוקים והמשפטים; הוא לא מגיע עם אג'נדה נחרצת שיש בה אני ויש בה אתם; והוא אפילו לא יכול להסתתר מאחורי הפריבילגיה של זה שאינו יודע לשאול. הוא כבר יודע לשאול, אבל אל מול בלגאן הסדר, יוצא לו רק 'מה זאת?'.
זה שאינו יודע לשאול הוא התינוק שבחבורה. הוא עוד לא למד לדבר. הוא עוד לא יודע מה עושים בכל הלילות, ולכן לא יודע להבחין בשינויים של הלילה הזה. התם כבר יודע, כבר זוכר. ולמרות שכבר ראה בחייו גם חמץ וגם מצה, הוא מצליח להשתאות, לאבד את הדיבור, להתלהב. וזהו קסמו של התם.
לנו, שכבר יודעים הכול, ושמסתכלים על הכול דרך העדשות המסננות ומרככות היופי שלנו, לנו בטח הייתה יוצאת איזו שאלה נורא שנונה. שאלה שהיא יותר סטייטמנט. אנחנו כבר לא כל כך שואלים, בעצם. אנחנו אומרים. והתם מצליח לא לדעת, להיות מופתע.
לדבר עם הילד שבנו
הדומים ביותר לתם, הילדים, הם הנמענים העיקריים והחשובים של ליל הסדר. החל ממי המלח, דרך ארבע הקושיות, ועד האפיקומן, המצווה היא להגיד לבנים.
אנחנו הרי כבר מכירים את הסיפור. עבודת פרך, משה, פרעה, מטה, והחבר'ה בחוץ. איזו דרך הייתה לחז"לינו לשכנע אותנו לעיין בהגדה כל שנה מחדש באופן שמחפש חידושים? אם לא היינו צריכים לעניין את הילדים, האם היינו מחפשים את האנקדוטות הפיקנטיות, את הפירושים שאיש עוד לא מכיר, תעקשים להמציא חידונים ומשחקים ולשיר שירים?
הפניה לקהל היעד הזערורי גורמת לנו בכל שנה מחדש, לקרוא בהגדה כמו בפעם הראשונה. לרחם על בני ישראל הכורעים תחת נטל העבודה, לדאוג למשה שעומד לפני לפרעה, להתפעל
מעבר לרצון לשתף את דור ההמשך בניסים שקרו לאבותינו, ולהפוך אותם למעורבים ולנושאי הלפיד אחרינו, אפשר לראות בפניה לילדים מסר נוסף: פניה לילד שבתוך כל אחד מאתנו. הדרישה שאנחנו צריכים לדרוש מעצמנו, לשכוח מהשחיקה והציניות ולחזור לתום הילדות. לנסות לקרוא בהגדה כבספר שיש בו גם מתח, גם דרמה, וגם מוסר השכל, ולהצליח לחוש איך כל אלה עודם מאד רלוונטיים.
הציווי 'והגדת לבנך' מזמין אותנו לדבר עם הילד שבנו, ולחפש את התם שהיינו פעם. פסח מלא בסימבולים של התנקות, התנערות, התחדשות. אז בואו נבין את הרמז. נתנער מהציניות, נחזור להתלהב מיופי, לאהוב בפשטות, לשמוח למראה הפריחה.