לא פרץ
עמיר פרץ הוא האחרון שיכול לומר לברק שאין לו אג'נדה, למרות שבאמת אין לו
פרץ נכנס בברק כזרוע אחת במסע החזרה הדו-שלבי שלו לקדמת הבמה הפוליטית. הזרוע האחרת, שבבסיסה הנחה מרחיקת לכת לגבי זיכרונו הקצר של הציבור, מגולמת בטענה ש"ועדת וינוגרד הוכיחה את צדקתי". האיש שהוועדה אמרה עליו ש"כהונתו ותפקודו החלישו את יכולת הממשלה להתמודד עם אתגריה", מציג בכך גרסה מחוצפת במיוחד של טענת הרהביליטיציה, שגם אהוד אולמרט השתמש בה כשתיארה הוועדה את ההחלטה לצאת למבצע האחרון של המלחמה כ"סבירה".
לא נעים להזכיר לפרץ מי היה האיש שטען שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים הוא הופך לאמת. מספיק לומר לו שבמקום שיש בו בושה, אדם שהתגלה עליו מה שהתגלה לגבי תפקודו של פרץ כשר ביטחון היה נעלם מן הבמה הציבורית להרבה זמן.
לכן לא מיותר להזכיר איזה שר ביטחון היה עמיר פרץ. לא מיותר, אפילו בלי להיגרר לסיפורים הקטנים שכבר סופרו על פרץ בהרחבה בספרים ובתחקירים, להזכיר שנשא בתפקיד עמוס האחריות הזה ללא כל שמץ של מושג מה הוא רוצה לעשות ומה זה שר ביטחון. לא צריך להיות מעריץ של אהוד ברק, לא כמועמד לראשות הממשלה ולא כשר ביטחון מכהן, כדי לחוש עבורו עלבון על כך שעמיר פרץ, הוא מכל האנשים, מעז פנים נגדו.
בימים שלפני שנכנס לתפקידו נפגש פרץ עם אנשים לא מעטים, ושוחח איתם על התפקיד המחכה לו. מרבים מהם שמע שיתרונו הגדול הוא דווקא בכך שאיננו יודע: איש איננו מצפה ממנו לעסוק בפרטים המבצעיים הקטנים, ששרי ביטחון לפניו, רובם ככולם יוצאי צבא, כה נהנו לשקוע בהם בעודם מזניחים לגמרי את משמעותו האמיתית של התפקיד.
מאז שנות השמונים, שבהן כיהנו בתפקיד משה ארנס ויצחק רבין-שכל אחד מהם מכיוון אחר קיבל החלטות מרחיקות לכת על מבנה הצבא, על תקציבו ועל הכיוונים שבהם יתקדם-לא היה לישראל שר ביטחון שכזה. פרץ בחר במקום זאת לנסות להיראות יודע.
פרשת המשקפת, שהפכה לסמל של הגיחוך שבעצם היומרה שלו להיות שר ביטחון, אכן מעידה עליו: נפילת מכסה על העינית היא דבר שקרה לכל קצין שהרים אי פעם משקפת לעיניים, כולל לברק עצמו. מה שהראה מיהו פרץ לא היה העובדה שהעינית היתה מכוסה, אלא התנהגותו לאחר מכן: במקום לבקש ממישהו מאלה שעמדו לידו שיסדר לו את העניין, הוא חזר והרים את המשקפת לעיניים פעם אחר פעם, ואף הינהן כשהרמטכ"ל התייחס למשהו שקורה בשטח.
ההתנהגות הזו מסמלת בדיוק את כישלונו: הכישלון להיעזר באחרים ולמנף את חוסר הידע שלו למינויים ראויים (את מינוי גבי אשכנזי למנכ"ל מסמס במשך חודשים בשל חשדנות וסביבה מלאת תככים) ולהטמעת חותם אמיתי של אזרח, כפי שעשה משה ארנס לפניו. הוא עסק ללא הפסקה בעניינים פוליטיים. לא אחת עצר פגישות חשובות לצורך שיחה עם פעיל שטח, בכיר או לא. גם לפניו היו שרי ביטחון שעסקו בפוליטיקה, זה הכרח בל יגונה עבור כל שר, אבל היה נדמה שמעולם לא חדר העיסוק הפוליטי בעוצמה שכזו לתוך אחת הלשכות העסוקות ביותר בממשל הישראלי.
פרץ לא רק ויתר
אבל פרץ, לפני המלחמה ואחריה, היה נחוש להראות לבכירי הצבא החשדניים והמזלזלים מעט שהוא ראש ועד העובדים המוצלח ביותר שהיה להם. היתה לכך השפעה הרסנית על תפקודו בימי המלחמה: פרץ אמנם שאל שאלות נבונות, כפי שאמרה גם ועדת וינוגרד; אבל מרגע שהרמטכ"ל התעקש, לא רק שלפרץ לא היה בסיס להתווכח איתו, אלא שהוא הפך מיד לנושא ונותן לוחמני למען עמדת הצבא מול ראש הממשלה והקבינט.
אחרי המלחמה מיהר לקנות כל תירוץ שנתן המטכ"ל ליכולת הירודה של הכוחות, ובראשה המחסור בכסף. האיש שמאשים עכשיו את אהוד ברק בהיעדר אג'נדה לא בדק לעומק אפילו נתון אחד, לא ערער אפילו על הנחה אחת: מפקדי הצבא אמרו לו שהיה חסר כסף, תירוץ ללא רגליים לפיקוד ההרסני על הכוחות, לשימוש המופרז בכוח חסר תוחלת ושאר המחדלים שלהם בימי המלחמה. הוא הניד בראש בהתלהבות והלך להשיג להם עוד כסף, ויהיה המחיר החברתי אשר יהיה.
שר הביטחון האזרחי לא בדק את איכות התחקירים בצבא, שחלק גדול מהם לא היו אלא הסוואה לשמה. הוא לא חקר אפילו לרגע מדוע המטכ"ל של ימי דן חלוץ היה כה אפור, כה פוליטי, כה כנוע בפני הרמטכ"ל. הוא פעל בתחום אחד בלבד-מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל. אשכנזי היה מינוי מוצלח וראוי, אבל הדרך שבה דחף אותו פרץ, אישית ונעלבת כמעט, צבעה גם את המינוי הזה בצבעים פוליטיים מיותרים ומזיקים.
הדבר העצוב ביותר הוא שאת רוב הדברים האלה אפשר לומר גם על שר הביטחון אהוד ברק. כתבתי כאן בשבוע שעבר שברק בעצם אינו שר ביטחון: כמו רוב קודמיו הוא יועץ חיצוני, מאשר פעולות וראש ועד העובדים של הצבא. גם הוא אינו מקבל כל החלטה של ממש בעניינים תקציביים, במה שנוגע לאופיו של השירות בסדיר ומילואים ובשאר הנושאים ששר ביטחון אמור לעסוק בהם.
גם הוא מסתפק בשאלות מבצעיות ובאישור תוכניות האימון והמבצעים שמתווה אשכנזי. במובן הזה ברק, שהולך עם הצבא כנגד כל הרפורמות במבנה השירות שהציעו ועדות מומחים בעבר, ראוי לכך שפרץ מביס אותו בהצעה פופוליסטית וחסרת שחר כמו קביעת שכר מינימום לכל חייל חובה.
לאהוד ברק אכן אין אג'נדה, אף על פי שעמיר פרץ הוא האיש האחרון שמותר לו לומר זאת. מפלגת העבודה, שבעלי האינטרסים הגדולים שלה-פואד בן-אליעזר, שלום שמחון, בוז'י הרצוג-נהנים לראות את ראשיה מוטחים זה בזה, בעוד הם שומרים על טובת ההנאה של השלטון ולא רוצים בכלל לקחת אותו לידיים, מקבלת את ההנהגה הראויה לה. ורק אנחנו, לנו אין לא שר ביטחון ולא מפלגה אמיתית שתייצג סדר יום כלשהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
