רטטוי בסלון
כשהם נשארים על מסך הקולנוע זה נחמד מאוד, אבל כשעכברים וחולדות מופיעים בבית שלנו, אנחנו בדרך כלל מתלהבים פחות. למה אנחנו כל כך חרדים מיצורים כל כך קטנים וסימפתיים? מה הופך את החולדות לדומות כל כך לבני אנוש? ואיפה אפשר להשיג אחת כזו עם נקודות. כל מה שרציתם לדעת (או העדפתם שלא)
פיסות קלקר, שהתעופפו ממעל וזנב שחור ודק שהשתלשל מהרווח שבין המזגן לקיר, הבהירו לי ולבן זוגי, שהתעורר מזעקותיי, שיש עכבר מאחורי המזגן, ושהוא מכרסם כנראה את לוח הקלקר שנמצא שם (ומחרבן מלמעלה את מה שלא התעכל, כפי שהתברר בבוקר).
לאחר, שתוכניתו של הבעל לרסס מאחורי המזגן בקוטל חרקים נדחתה על ידיי בשאט נפש, נאלצנו להזיז את המיטה מטווח רסיסי הקלקר וההפרשות ולשוב לישון מצוידים באטמי אוזניים, עד שמיקי המאוס יסיים את סעודתו הלילית, ייצא מהחור שדרכו נכנס ויניח לנו לנפשנו.
כחובבת כל חי, שאלתי את עצמי עם שחר למה נחרדתי כל כך מנוכחותו של יצור קטן ודי חינני בסך הכל, שכל פגיעתו, במקרה זה, היתה השחתת פיסת קלקר.
בירור קצר העלה שלפחד מעכברים, מעבר לצד הפולקלוריסטי שלו, המעלה בדמיון אישה מצווחת עומדת על כיסא, יש הגדרה בלקסיקון הפסיכיאטרי, ואפילו שם: "מוסופוביה".
ד"ר אורית צוקר, יועצת טיפולית המטפלת בהפרעות חרדה, מסבירה שגם אם בעכברים עצמם אין שום דבר מפחיד במיוחד, הרי שפחדים הם אף פעם לא רציונליים.
"כשמדובר בעכברים וחולדות, הפחד בא מהקונוטציה ללכלוך, ביוב, משהו אפל. מיוחסת להם העברת מחלות ויש סיפורים על חולדות שנשכו תינוקות". מכיוון, שרובנו לא פוגשים עכברים בתדירות גבוהה, הפוביה בדרך כלל לא פוגעת במהלך החיים התקין, בניגוד לפחד ממעליות
"מפגש עם עכבר הוא משהו מאוד רגעי ואקראי, אבל מה שמפחיד הוא גורם ההפתעה", אומרת ד"ר צוקר. "אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה העכבר יצוץ. התנועה המהירה של העכברים והעובדה שהם מאוד חמקניים יוצרות חוויה של איבוד שליטה.
''יש פחד שהוא יטפס עליי, יתקרב אליי, ייכנס לחולצה או לשיער, שייגע באוכל. עכבר בתוך הבית יכול להיות חוויה מאוד מאיימת, חוויה של פלישה לטריטוריה שלנו".
"הטיפול ברוב הפוביות, בעיקר אלה שקשורות לבעלי חיים, נעשה על ידי חשיפה למושא הפחד. בשלב הראשון החשיפה נעשית באמצעות תמונה, אחר כך בובת פרווה ובסופו של דבר מגיעים לדבר האמיתי, בעל החיים עצמו.
''ברוב המקרים הפחדים הם מכלבים, הרבה פעמים על רקע של טראומה. אני אישית עובדת עם המטופל גם דרך הגוף. אני משקפת לו את דרך התגובה שלו כשהוא פוחד, ומלמדת אותו להגיב אחרת, באמצעות נשימה נכונה והחזקה אחרת של הגוף".
העכבר, אם תהיתם, הוא יונק קטן ממשפחת המכרסמים. הוא חי בסביבת האדם ואוכל כמעט כל מה שנקרה בדרכו - חלקם אף נוגסים בזנבם שלהם בשעת הדחק. עכבר יכול לשרוד ללא מים ולהפיק אותם מכל מזון, לחיות בטמפרטורות קיצוניות, לכרסם כמעט כל דבר, לטפס על קירות אנכיים, לרוץ על חוטי תיל ולהידחק לחרכים ברוחב חצי ס"מ.
חושיהם של העכברים מחודדים והם פעילי לילה. תוחלת חייהם עומדת על שנתיים או שלוש, אם לא יפגשו קודם באחד מאויביהם: בני אדם, עופות דורסים, נחשים או חתולים. האחרונים, אגב, חבים לעכברים את תהליך הביות שעברו: אנשים השתכנעו בשעתו שיש צורך בחתול בבית לאו דווקא כדי שיגרגר בחיקם בלילות חורף, אלא בעיקר כדי שיצוד עכברים וחולדות.
עד היום פוגש כמעט כל בעל חתול (בעיקר אם הוא מתגורר בכפר) בעכברים רק כשהם מוטלים ערופי ראש על מפתן דלתו.
למרות הסלידה ההיסטורית וההיסטרית מעכברים, בספרות ובקולנוע הם מצטיירים כחביבים ואף פיקחיים ורבי תושייה.
מיקי מאוס, ספידי גונזלס, סטיוארט ליטל וג'רי (הרבה יותר מאשר אויבו, החתול תום), התחבבו על ילדים רבים. גם החולדות זכו לייצוג משלהן: בורש, עכברוש המים הסימפתי מ"הרוח בערבי הנחל" ולאחרונה גם רמי מ"רטטוי", עכברוש ביבים שהופך לשף גאון, הם הכל חוץ ממגעילים.
אולי זו הסיבה שעכברים, ובעיקר חולדות, לפחות אלה מהזן המעבדתי המהונדס, הפכו לחיות מחמד, ולא רק של פנקיסטים (כמו זה שראיתי פעם באמסטרדם, מהלך ברחוב עם שתי חולדות אפורות על כתפו).
אבי קרן צבי מ"המרכז לטיפול בחיות אקזוטיות", מספר שחולדות אפילו מועדפות יותר כחיות מחמד, כי הן אינטליגנטיות ומתקשרות יותר מהעכברים.
"בחו"ל זה מאוד מפותח, בעיקר כשמדובר בחולדות המעבדה, שעברו שיפור גנטי ובאות בצבעים של לבן, שחור, חום או מנוקד. הן חיות מאוד חברתיות, ומסוגלות לזהות את הבעלים. אפשר לקרוא להן בשם, ללטף אותן ולשחק איתן".
את החולדה מגדלים בכלוב, אבל יש צורך בעזרי העשרה ובית קטן למסתור. "בלי פעילות הן משתעממות ומשמינות, וחשוב להוציא אותן מהכלוב כמה שיותר, לשחק ולטייל איתן", אומר קרן צבי.
"יש כאלה, למשל, שפשוט הולכים איתן ברחוב בתוך פאוץ'. הבעיה היחידה היא הגללים שנוטים לנשור מהן, בגלל חילוף החומרים המהיר. אבל זו גם יכולה להיות תגובה של לחץ-חולדה רגועה תחרבן פחות".
מזונה של החולדה, אגב, מגוון. "הן אוכלות בשר, פירות, ירקות, גרעינים, בוטנים וגם מזון יבש של חתולים או של אוגרים". הקשר שהחולדות מסוגלות ליצור עם בני האדם הופך אותן גם לחברות של כבוד במערך הזואותרפי.
ענת אלון, מטפלת באמצעות בעלי חיים, משתמשת בהצלחה בשתי חולדותיה, חלבה הזכר ואימוש הנקבה, לצד הכלבים, החתולים, הצבים והחיות האחרות. "האינטליגנציה הגבוהה של החולדות עוזרת ליצירת קשר מהיר עם בני אדם, קל להרגיל אותן לעשות דברים, כמו לשבת על הכתף או למצוא את הדרך למזון במבוך.
מבחינת הגירוי החושי, יש לחולדה הרבה מרקמים: פרווה יותר קשה בגב ויותר רכה בבטן, זנב קשה יחסית, ציפורניים. גם המראה הקצת בעייתי שלהן, עם העיניים הבולטות והשיניים הצהובות, מעורר עניין ונושאי שיחה, כמו למשל קבלת השונה. הן באמת בעלי חיים מדהימים.
''אגב, דווקא קשישים דמנטים מתלהבים מהחולדות ומתחברים אליהן. אולי בגלל זיכרונות מהעבר הרחוק".
את יכולה להבין מאיפה באה הרתיעה אצל חלק מהאנשים?
"זה כנראה משהו אבולוציוני, כמו הפחד מנחשים, עכבישים או ג'וקים. זה אקט הישרדותי, אבל גם הרבה עניין של חינוך. ברוב הסיפורים החולדה, או העכברוש, כפי שקוראים לו, הוא יצור נחות, ערמומי ורשע".
בשל מה שנתפס כנחיתות, עכברים וחולדות גם חביבים מאוד על מדענים. הללו בונים כנראה על יחסי הציבור העלובים של המכרסמים הקטנים והדחויים, לפחות יחסית לאלה של הקופים, הכלבים והחתולים.
על פי אתר "אנונימוס", כ- 30 מיליון עכברים חיים כיום במעבדות. הם כלואים לרוב בתאי פלסטיק זעירים ללא אמצעי העשרה, בתנאים מלאכותיים הגורמים להם לחוש מבולבלים ומאוימים, ומפתחים התנהגות מצוקתית, כמו תנועות חוזרות ותלישת השפם.
מיליוני חולדות מבלות גם הן במעבדות, משום שהן נתפסות כמודל חברתי-פסיכולוגי-נוירולוגי של בני אדם. חולדות זקוקות לחברת בני מינן, אך פעמים רבות נכלאות בבידוד והופכות תוקפניות וחששניות.
עכברים וחולדות במעבדות מודבקים במחלות, נדקרים במחטים, מולעטים בכימיקלים ואפילו מגדלים על גבם אוזניים אנושיות. משסיימו את תפקידם, הם מומתים בגז. ולמרות כל אלה, עוד לא שמענו על קמפיין רציני אחד לטובת שחרורם.
נא להמתין לטעינת התגובות
