אדם כי יקריב
ספר ויקרא, עוסק רבות בקרבנות. משמעות הקרבן היא ויתור על משהו שחשוב לך. לעיתים כמו במקרה של הרצח הנורא בישיבת מרכז הרב, מדובר בקרבן ציבור, כחלק מן המחיר שנדרש לקיומם של עם ישראל ותורתו בארץ ישראל. הרב ברנדס לפרשת ויקרא
דרך עבודת השם באמצעות המערכת של בית מקדש וכהנים, בטלה עם חורבן הבית השני. אולם החובה להקריב קרבנות כחלק בלתי-נפרד מעבודת השם לא בטלה מעולם. מיום שקין והבל התעוררו להביא לה' מנחה מפרי עמלם, ומיום שאברהם אבינו נדרש ללכת אל המוריה להקריב את בנו יחידו, נתכוננו בעולם הצורך הנפשי והתביעה החיצונית להקריב לא-להים.
הרמב"ן, בפירושו לפסוק "אדם כי יקריב מכם" מלמדנו, שקרבן המובא מבעלי החיים אינו אלא ייצוג סמלי לרצון ולנכונות של האדם להקריב את עצמו. ההקרבה היא חלק בלתי נפרד מעולמו של כל אדם בעל ערכים ומידות, וממילא, ההקרבה לה' היא מיסודות מחויבותו של האדם המאמין.
להקריב, פירושו לוותר על משהו חשוב לך ויקר לך. "זבח את יצרו" פירושו, ויתר על רצונו, תאוותו לענין מסוים, ומסרם לטובת ערך אחר גדול ממנו. הורים מקריבים למען ילדיהם, מזמנם, מכספם, מהנאות החיים שלהם. בני זוג מקריבים זה לזה, חיילים מקריבים חייהם למען עמם ומולדתם, וכיוצא באלה. נמצאנו אומרים, שהקרבה בפני עצמה אינה מעשה "דתי" במובן המצומצם של המושג, והיא מוכרת וידועה לכל אדם בעל מוסר וערכים באשר הוא.
הקדוש-ברוך-הוא ברא את עולמו כך, שלא יתכן שאדם יפעל בחייו בלי שידרש להקריב מהם כדי לממש את מחויבותו כלפי בוראו, כלפי התורה, וכלפי מערכת הערכים שלה. קבלת עול מצוות מחייבת הקרבה. אם ברמה הממשית ביותר: על ידי הפרשת תרומות ומעשרות ונתינת צדקה. אם ברמות אחרות של ויתורים, מופשטים יותר. הוא מוותר על תאוות בתחום המזון והאישות, הוא מוותר על זמן פנוי ואפשרויות עיסוק ובילוי שאינן הולמות וכדומה.
לעתים "זביחת היצר" אינה מתייחסת דווקא ליצר שלילי, אלא לרצון חיובי. אשה נקרעת בין תפקידה כאם ורעיה לבין עיסוקיה שמחוץ לבית. כל אחד מן התפקידים הוא בעל ערך חשוב, לעצמה, לסביבתה ולעבודת השם שלה, אולם היא חייבת להקריב משהו מכל אחד מהם. ויש גם אלו הבוחרות להקריב תחום שלם כדי לממש את מלוא יכולתן בתחום האחר.
קיים מימד של קרבן אישי, שמעבר לדרישה המשותפת של קיום המצוות. וקיים מימד של קרבן ציבור, שמעבר לדרישה מן היחיד להקריב.
ארץ ישראל נקנית ביסורים, היא מחייבת קרבנות. משפחה מבוססת מארצות הרווחה המחליטה לעלות לארץ מקריבה מן הנוחות האישית, מהקשרים החברתיים הישנים וההרגלים, כדי לממש את חובת הארץ. צעירים וצעירות בישראל מקריבים שנים מחייהם, כדי לשרת את עמם. וישנו גם הקרבן הנורא מכל - הקרבת חיי אדם. כדרך שאמרה חנה אם הבנים לאברהם אבינו - אתה עקדת בן אחד ואני שבעה, אתה לא נדרשת להקריבו ואני נדרשתי להקריב שבעה.
הרצח בישיבת מרכז הרב בשבוע שעבר מהווה תזכורת כואבת לחובת הקרבנות שלא פסה עדיין מן העולם. קרבנות יחידים - שמונה בחורי חמד ושמונה משפחות ששכלו את בניהן יקיריהן, וקרבן ציבור - קרבנה של הישיבה ושל עם ישראל כולו, כחלק מן המחיר שנדרש לקיומם של עם ישראל ותורתו בארץ ישראל.
אף ימי הפורים הם ימים שחשוב לזכור בהם את הקרבן שנדרש בהם, קרבנה של אסתר בת אביחיל. מרדכי דרש ממנה לבוא אל המלך אשר לא כדת, ולסכן את עתידה ואת חייה מען הצלתו של עם ישראל.
אולם הסיכון המוחשי הזה דווקא לא היה קרבן, אלא סיכון שנטלה על עצמה ונסתיים בטוב. קרבנה של אסתר הוא אחר, מוחלט ובלתי הפיך. עצם העובדה שהיא נלקחה אל בית המלך להיות אחת מנשותיו הרמונו, הוא הקרבן שנדרש ממנה לשם ההצלה העתידית של עם ישראל, כמאמר מרדכי: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
קרבן זה נתקבל ולא נמצא לו תחליף. היא נשארה בבית המלך
היא נשארה בארמונו-הרמונו של המלך הרשע והשיכור, אדם בלתי יציב ובלתי צפוי, שבכל יום ויום יכול לסלקה מעל פניו או אף להרגה ממש, כשם שעשה לושתי קודמתה. ביום תענית אסתר, צריך להתענות לא רק לזכר הצרה שאירעה את יהודי שושן, הודו וכוש, אלא גם לזכר דברי אסתר שהתקיימו במידה מסוימת למרות הצלחת משימתה: "כאשר אבדתי אבדתי".
היא נכללת בתוך כל הקרבנות, קרבנות-אדם, שעלו על מזבח ישועת ישראל וגאולתם. זמן התענית הוא זמן ראוי להתבוננות, ולתפילה שלא נזקק עוד לקרבנות שכאלה, וניתן יהיה להמירם במהרה בעבודת קרבנות בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. בימים אלו ראה אור הכרך השני של ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
נא להמתין לטעינת התגובות
