קבר החייל האלמוני
בפיגוע בו נהרג סמל-ראשון לירן בנאי, בנם של הורים חירשים, נהרג גם גשש בדואי, גם הוא חייל צה"ל. אין לו שם או כתובת ואף את סוכת האבלים שומרים בסוד
ביום שלישי השבוע, כשהוריו של בנאי קיבלו לביקור תנחומים את ראש הממשלה אהוד אולמרט, הסתפקו בשבט הבדואי בעוזרו של ראש הממשלה ובמכתב ניחומים רשמי. שמו של הגשש לא הותר לפרסום. במשפחה חוששים ממה שעלול לקרות להם אם יתפרסם ששירת בצה"ל. "העדפנו שסיפור חייו ומותו יישאר סגור וחתום", אמר אביו.
אומרים שלכל איש יש שם. אבל האיש שנהרג עם לירן בנאי באותו הג'יפ וגדל ב"כפר לא מוכר", נשאר בלי שם ובלי כתובת. אלמוני. תמונה שלו לא פורסמה. על הקבר שלו הניחו אנשי הצבא שני זרי פרחים - זר האוגדה וזר היחידה ששירת בה. את שמו לא כתבו, ואפילו לילדיו לא סיפרו שנהרג. "אנחנו מחכים לאבא", אמרו השבוע הילדים.
המטען שהרג את לירן וחברו, הגשש הבכיר, פיצל חיי שתי משפחות לשניים. אלה חירשים מגזרת שמים, ואלה אילמים מכורח המציאות.
נולד בשבט וחי בשבט, אמרו השבוע בשבט הבדואי שממנו הגיע הגשש ההרוג. "המנוח", קראו לו, שלא להסגיר את שמו. באוהל הגברים התכנסו בני משפחה. אמו ושתי נשותיו ישבו בצריף סמוך, נשים לחוד וגברים לחוד. חילקו בין האבלים תה מתוק. חילקו גם בקבוקי מים קטנים, כמו אלה שחילקו באוהל האבלים באשקלון וקיבלו משלטונות הצבא.
"ילד זהב", אמר אביו של הגשש על בנו. אחד מתוך 11 ילדים. לפני 35 שנה הגיעה אמו מטול-כרם לשבט ונישאה לאביו. אמרו טול-כרם, ואז הצטערו, כאילו הסגירו פרט חשוב.
השבט היה אז קטן. היום יש בו 2,000 איש. לימים נשא אביו של המנוח
הסיפור שלו הוא סיפור הילדים שגדלו ב"כפרים הלא מוכרים". סוכת האבלים התמלאה ברגשות זעם ותסכול. חישובי רווח והפסד. מה נתנו, חיי היקר להם מכל, ומה לא קיבלו בתמורה. המנוח, אמרו, גדל בכפר בלי מים ובלי חשמל. לגן לא הלך. עד היום אין גן ילדים בשבט. סיים עשר שנות לימוד ואז עבד כמלצר בבתי-מלון.
"לפני ארבע שנים קיבלנו נקודה בכביש ומשכנו ממנה מים", סיפר אחיו. "עד אז, הבאנו מיכלית מים. היינו מחממים את המים, לוקחים כד, ואיתו מתרחצים. חשמל אין עד היום. רק מגנרטורים. חצי משכורת הולכת על זה. אחי היה אדם שחי בבית בלי חשמל ובלי מים, אבל הוא נתן את החיים שלו למדינה. בן אדם הולך לצבא וגר בצריף?", תהה.
כבר כשהיה ילד, סיפרו, ראה את החיילים במסעות ניווטים. ידע שיגדל וילך לצבא. בבית לא התנגדו. הזמנים היו אחרים. זה היה לפני עשר שנים. הוא התגייס ליחידת הגששים. בא לאביו, לקח את תעודת הזהות שלו וביקש ממנו "תחתום". "זה כאילו הוא קיבל מכה בראש", תיאר השבוע האב השכול את הדיבוק שאחז בבנו. מאז שירת בעיקר בגזרת עזה. המקום שבו מצא את מותו. שבוע היה בבית, שבוע בצבא.
לכפר היה בא במדים. אחרים פחדו ממה שיגידו האנשים מסביב, אבל הוא לא. עוד ניסה לשכנע צעירים בדואים להתגייס לצה"ל. הצליח לשכנע את אחיו להתגייס אחריו. לכפר היו מגיעים חברים שלו מהצבא, לבקר. גם יהודים. הרגיש עם היהודים, אמר אביו השבוע, "כמו משפחה". "כשהיה מגיע הביתה", סיפר אביו, "היה מבקש שנעשה לו 'עקבות'. שלח את הילדים שיחביאו לו דברים בשטח. גשש בנשמה. ככה גדל וככה רצה לחיות. בדואי".
מגיל צעיר גידל סוסים. אהב טרקטורונים וכלי-רכב. אין רכב, אמרו השבוע בסוכת האבלים, שלא היה לו. אאודי ומיצובישי. מזדה. "כל החיים שלו הסתובב עם חיוך", אמר עליו אביו.
והיו הנשים. את אשתו הראשונה נשא לפני עשר שנים. מילה אחת אמרה לי בעברית על אהובה שהלך - "עיניים". פעמיים התעלפה מאז האסון ואושפזה. בנם הבכור בן תשע. היחיד שיודע שאביו נהרג. כל האחרים מסתובבים בשבט בלי לדעת דבר.
את האישה השנייה נשא לפני שנתיים. בשבוע הבא היה אמור להתארס שוב. "ארבע נשים אני רוצה", אמר לאמו זמן קצר לפני שנהרג. אהב נשים. יש לו תינוק בן חמישה חודשים מאשתו הראשונה, ועוד תינוק בן ארבעה חודשים מהשנייה. אחד הילדים נכה.
הנשים חופשיות, אמר אביו השבוע. אם הן רוצות הן יכולות ללכת. אבל הילדים - יישארו במשפחה. הם גרים בצריף מרוצף בבטון. אפילו שטיחים אין. "ייתנו לי את כל הדברים בעולם, ואני לא אשכח את בעלי ולא אסתכל על גבר אחר בחיים", אמרה האלמנה, אשתו הראשונה. "מבחינתי זה סגור".
"בן אדם הלך והשאיר אחריו תשעה אנשים", אמר השבוע האב. "שבעה ילדים ושתי בחורות. אפילו אני אתן להם בשר נקי ואבא שלהם נתן להם רק מים, המים שלו יותר טובים מהבשר שלי".
ביום שני, לפני שנהרג, ראו אותו בפעם האחרונה. יצא מהבית כרגיל, לשבוע. ביום חמישי בבוקר, בשעה 7:40, יצא לסיור. פתיחת ציר. ברגע האחרון התחלף עם מפקד הפלוגה והתיישב קדימה בג'יפ. לירן היה הנהג. עשה תצפית, אבל לא ראה כלום. דווקא הוא. האיש שהיה גשש מעולה, ששבועיים קודם גילה שני מטענים בדיוק באותה נקודה על הציר. המטען התפוצץ. מי שישב מקדימה נהרג. "באו מקצין העיר", אמר השבוע האב השכול. "בדיוק הכנתי קפה. היד רעדה. הקנקן נשפך. בחיים הקפה לא נשפך לי. אמרו לי, 'הילד נפצע'. לקחו אותי לסורוקה. שמה אמרו לי, 'זהו זה. מת'".
אחר-כך היתה הלוויה. אז גם החליטו במשפחה לא לפרסם את שם הבן. הפחד תפס אפילו את מקומה של הגאווה. כי לא לפרסם את השם, הסבירו לי, זה "פחות כבוד". אפילו בטלפון הם נזהרים לא לדבר עליו. "אנחנו לא מדברים על נושאים של צבא בנייד", הסבירו. פוחדים מבדואים שמתנגדים לשירות בצה"ל, אבל בעיקר מאנשים מחוץ לעדה. "אפילו כאלה מחוץ לארץ", אמר האב השכול.
הוא דיבר בלחש. כשביקשנו שיצטלם מהגב, בצללית, סירב. אחד מבניו כמעט גירש אותנו מהשבט. העצבים והמתח ניצחו את הנימוס ואת הכנסת האורחים. המנוח היה לוחם אמיץ, אמרו. אבל מרגע שמת, מתה גם התעוזה. "זה רגיש", הסביר האבא. "יהיה מי שיזהה. יתחילו לעקוב. בסוף 'פששש...'. יגמרו עם הבן אדם. אני פוחד. חס וחלילה אם יידעו. אנחנו לא יכולים. יהודי נהרג בצבא, אפשר לכתוב את השם שלו. אנחנו לא יכולים להתפרסם. אבל אנחנו כל הזמן מסתכלים לממשלה, שתיתן לנו משהו מול מה שנתנו. שלא נצטער על הבן ששירת בצבא...".
"למה קראתם לו לירן?", שאלתי השבוע את בני משפחת בנאי שישבו שבעה על בנם הבכור. שניהם חירשים. גיא נולד למשפחה חירשת. הוריו חירשים ואחיו לא שומעים. לגילה יש עוד אח חירש. הם נפגשו בפנימיית הלן קלר בתל-אביב. הוא הראשון שלי, ואני הראשונה שלו, אמרה גילה השבוע. התאהבו והתחתנו. לפני כמעט 21 שנה נולד לירן. יש לכם 25 אחוז סיכוי ללדת ילד שומע, אמר להם הרופא. גם אם היה נולד תינוק חירש, הדגיש גיא, לא היינו זורקים אותו לפח. אלא שאז נולד לירן ואחריו עוד שני ילדים שומעים. "וקראנו לו כך", אמרה השבוע אמו, "כי אמרו לי 'את מבטאה לירן כמו אדם שומע... לי-רן".
בהתחלה היו מוחאים כף, רואים שנבהל ומתחיל לבכות. כך ידעו שהוא שומע, אמרו השבוע. מהר מאוד הבין שאין טעם לבכות או לצעוק. שפת הסימנים היתה שפת אמו. בגיל שנתיים וחצי, כשלמד לדבר, כבר היה להם לפה. קרא להם כשאחותו, הצעירה ממנו בשנתיים, היתה בוכה. בגיל מאוחר יותר היה הולך איתם לאסיפות הורים, מסייע מול רשויות.
או במלחמת המפרץ. התגוררו עם משפחתו של גיא באשקלון. מכיוון שאיש לא שמע מלבד לירן, אז ילד קטן, עשו תורנויות סביב הטלוויזיה. לראות מתי יש אזעקה. באחת הפעמים, כשנרדמו, התעורר לירן ורץ להעיר אותם. סימן "אזעקה". "זאת היתה מעמסה גדולה על ילד, נטל גדול לחיים", אמר גיא השבוע.
פעם אחת שאלה אותו גילה אם הוא לא מתבייש בהם. אם לא מציקים לו. אמר שמציקים, אבל שלא אכפת לו. ברחוב ובאוטובוס ובבית-קפה דיבר איתם בשפת סימנים. "תמיד הציג אותנו", אמר השבוע גיא. "'אלה ההורים שלי'. חי בין שני העולמות, של החירשים והשומעים, כמו ילד שחי באנגלית ובעברית".
רצה להתגייס לקרבי, לגבעתי. דחה את הגיוס במיוחד. בינתיים עבד כמלצר באולם חתונות וסייע בפרנסת הבית. את הטסט והתיאוריה שלו מימן מכספו. גם בגדים קנה לעצמו. הם חששו שילך לקרבי. גיא לקח אותו לשיחה. זה היה כבר אחרי שביתת הנכים. גיא היה מראשי המאבק אז. בזכות השביתה, השיגו החירשים זכויות. למשפחת בנאי הוצמדה מתורגמנית. היא מלווה אותם גם עכשיו. "אמרתי לו: 'אני לא רוצה לנצל את העובדה שאנחנו חירשים'", סיפר גיא. "כשהתעקש, כיבדנו את ההחלטה שלו. אני זוכר שראיתי אותו במדים. הלכנו לכל הטקסים, אשתי ואני. היינו יושבים והוא היה מחפש אותנו בעיניים. הייתי מנופף לו לשלום. 'לירן...'. היינו הורים חירשים גאים".
ביום רביעי, פחות מיממה לפני שנהרג, הגיע הביתה בפעם האחרונה. זה היה שבוע קשה באשקלון. אחרי כל הודעה על טיל שלח להוריו הודעה כתובה. הגיע עם חבר. גילה הכינה קציצות ברוטב, אורז ושעועית. היה שעה בבית ונסע בחזרה לצבא. "חיבקנו ונישקנו אותו", אומר גיא. "אמרתי לו: 'שמור על עצמך. שים קסדה, שים שכפ"ץ ואפוד'. הוא אמר: 'אבא, אל תדאג'".
ביום חמישי בבוקר גיא היה במועדון החירשים באשקלון. חילקו ביפרים לחירשים, למקרה של "צבע אדום". כשהגיעו אנשי קצין העיר, חשב שהם מפיקוד העורף. "אתה גיא בנאי", אמרו לו. "לירן בנאי, הבן שלך, פצוע באורח אנוש". איש לא תרגם, אמר השבוע. הוא קרא את תנועות השפתיים. "אנוש", התכווצו שתי ידיו בצדי הגוף למה שלא מצריך קול. נסעו לבית הספר של הבן הצעיר ואחר כך, יחד איתו, הביתה, לגילה. היא ניקתה את הבית. גיא ביקש להודיע לה בעצמו. "אמרתי לה שתי מילים", אמר השבוע, "מצב אנוש".
שלושה ימים נלחם בנם על חייו בסורוקה. דיברו אליו בשפת סימנים, אפילו שלא ראה. בשקט ובקול. "תילחם", אמרו לו, "אנחנו אוהבים אותך". שתי רגליו נקטעו. הוא איבד דם רב. עד שפונה במסוק עוד היה בהכרה. "למה אני לא מרגיש את הרגליים שלי", שאל. היה מורדם, וביום ראשון בבוקר מת מפצעיו. "צעקתי לו: 'לירן'", אומר גיא, "'אל תעזוב אותי. תקום...'. נישקתי אותו על הפה. נשיקה חזקה. אחרונה". גילה: "אמרתי לו: 'התמודדת ונלחמת, כמו שנלחמת בשבילנו כל החיים. אני אוהבת אותך'".
מאז האסון חולם גיא על בנו לירן. "אנחנו על ציר כיסופים ואני בג'יפ, במקומו, נוהג", הוא אומר. "ואז מגיע הפיצוץ ואני אומר: 'למה אני לא מרגיש את הרגליים שלי', כמוהו. אני מתעורר ואני בטוח שלירן חי, זה אני שנהרגתי, ואז אני רואה שלא". בשבוע הבא יבקרו בני משפחתו של הגשש הבדואי בבית משפחת בנאי. "עכשיו", אמר השבוע אביו של הגשש, "אנחנו משפחה. הבן שלי הוא קצת הבן שלהם, והבן שלהם הוא קצת הבן שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
