בחצר האחורית
השנים שהיטיבו עם חלק מהנשים, גם הרעו עם רבות אחרות. טלי ליפקין-שחק על אלה שנותרו בצל
המעגל מתרחב, והוא עדיין צר מדי, מצומצם וקמצני בהישגיו. הרבה זיעה, דמעות ודם ניגרו מאז 8 במרס 1857, כשנשים שהועסקו בתנאי עבדות במתפרות ובבתי מלאכה לטקסטיל של ניו-יורק פתחו בשביתה כללית כמחאה נגד המעסיקים. הרבה שנים ומלחמות, טיהורים אתניים, רצח עם ופיגועי טרור, רעב והשפלות, הטרדות ואונס וקיפוח כלכלי, עבדות מינית, טרור מבית ורודנות של צווי אופנה ודעות קדומות. הרבה שנים וחוקים ותקנות, אפליה מתקנת, הגלולה המשחררת, החזייה הנשרפת ותקרת הזכוכית הממורקת.
ואחרי כל זה, תינוק בן יומו נשאר מוטל לגורלו בתוך שמיכה בחדר מדרגות של בית, כי אמא שלו כנראה לא יכולה לגדל אותו. כי איזושהי אישה, במצוקה איומה, נאלצה לקרוע את ילדה ממנה רגע אחרי שנשלף מתוך גופה. סיפורה, שלא נודע לנו בינתיים, הוא תמונת מצב למעמדה של האישה. שלה ושל עוד נשים המהלכות שקופות בינינו, נשים שהקדמה פסחה עליהן גם ב-8 במרץ הזה, כמעט עשור אל תוך המאה ה-21 הנאורה.
גיבורות אילמות
הילארי קלינטון רצה לבית הלבן; יש לי חברות שיכולות לקנות לעצמן בית ומכונית ועגילי יהלום ליום הולדתן, אם מתחשק להן, בלי לחכות למתנות; יש לנו בנות שמטיסות מסק"רים, יודעות להגדיר לעצמן מה הן רוצות וחשוב מזה מה אינן רוצות, יודעות לומר: "לא בא לי עליך" וללכת הלאה ממערכות יחסים דפוקות, להתחתן עם בנות זוגן ולהחליט להישאר לבד בלי לפחד ממה יגידו הדודות; אנחנו כבר לא מתנצלות ולא מגמגמות. אבל אנחנו לא הרוב.
צר לי עלייך, אמא של תינוק, אישה עם חור בבטן וחלל בלב. צר וכואב ומקומם.
כי השנים שהיטיבו עם מעמדן של הנשים, הן אותן השנים שהרעו את מעמדן, החלישו את עמידתן והשפילו את רוחן של כל-כך הרבה נשים אחרות ברחבי תבל. ההישגים של כאלה הן הקללה של ההן שנשארו בעלטה, בשולי אורה המסנוור של התקווה. שוליים רחבים וחשוכים, החצר האחורית של העולם.
הנשים בחצר האחורית של העולם, ילדות ובוגרות וקשישות, חיות גם בינינו, כאן ועכשיו. חיות ומתות. נרצחות בגוף או בנפש, מושפלות או נחנקות, נלחמות לשרוד את היום-יום. היום הזה מוקדש לכן, שורה ארוכה של גיבורות אילמות.
נא להמתין לטעינת התגובות
