ההר הלא נכון
משה פייגלין מאמין שמצבנו היה טוב יותר, אם מטרתנו היתה פסגת הזהות היהודית ולא הציונית
עכשיו אין ברירה – צריך לרדת כל הדרך למטה, ולטפס על ההר ההוא. רצוי קודם לבדוק טוב טוב שבאמת הפעם אנו עולים על ההר הנכון, אבל דבר אחד בטוח, אין קיצורי דרך, לפני שנעלה שוב, אין ברירה ונצטרך לרדת עד למקום הכי נמוך.
וזה בערך הסיפור שלנו היום. 2000 שנה חלפו עד שהגענו למקום הכי נמוך שבו להרוג יהודי זה כמו להרוג יתוש. ואז – לפני מאה שנה בערך התחיל עם ישראל לחזור ולחפש את מקומו הראוי בהיסטוריה. באופן פרדוקסלי, אותה דת ששימרה את היהודים 2000 שנה, היתה עכשיו המחסום בפני החזרה להיסטוריה. לתרבות הלאומית שהתכווצה למימדי דת כשחרב בית המקדש ויצאנו לגלות, אין את היכולת להיפתח פתאום כמו איזה קובץ מחשב.
תרבות זה עניין של זמן – מאות שנים עד שהתורה תחזור ותהיה תרבות חיים לאומית. אבל שעון ההיסטוריה מצלצל – הגיע הזמן לשוב לארץ ישראל, לשוב ולהיות אומה, וכך יצא שמי שהצליח לאחד את מירב הכוחות ולהתחיל לטפס על ההר, היו דווקא יהודים פורקי עול מצוות. ההר שהם בחרו לטפס עליו בכדי לשוב אל ההיסטוריה ולתפוס בה את מקומם הראוי, לא היה הר היהדות אלא הר הנורמליות – ואפשר להבין אותם. נקים לנו מדינה ככל המדינות הנאורות, נצטרף אל משפחת העמים התרבותיים, נשיל מעלינו את גיבנת היהדות הגלותית, נהיה עם ככל העמים.
הצלחת הציונות היתה מסחררת. הגענו אל פסגת ההר. את היהודים ששבו ובנו את מדינתם בארץ ישראל – כבר אי אפשר להרוג כמו יתושים. נהפוך הוא – הם למדו להחזיק רובה וכבר לא כדאי להתעסק איתם. הטיפוס היה מוצלח – אלא שפחות או יותר במלחמת יום הכיפורים התחיל להתברר שטיפסנו על ההר הלא נכון. התברר שגם לאחר הניצחון המדהים בששת ימי הניסים – השכנים אינם מקבלים את עצם קיומנו.
האנטישמיות שמזכירה כל הזמן את היהדות שאנו כל כך רוצים לשכוח, אותה אנטישמיות שהרצל הבטיח כי תיעלם ברגע שנקים מדינה, האנטישמיות
אבל ככל שהחרבנו את המתנחלים והתנתקנו מהשטחים, השנאה אלינו רק גברה וחמור מכך – גם מחיר דמם של ילדינו החל שוב לרדת. פתאום להרוג ילד יהודי בשדרות או באשקלון הופך שוב לעניין טריוויאלי. כמו לפני מאה שנה - תתרגלו.
אנחנו תקועים בפסגת ההר הלא נכון ולכן איננו מסוגלים להתמודד יותר עם המצב הזה. עד 73' (יום כיפור) ניסינו בכוח – וזה לא הלך. מאז אנחנו מנסים בוויתורים – וגם זה לא הולך. ברור שאין טעם ואסור להיכנס לעזה שלא על מנת לנחול אותה, ומי שמפנטז על 'להפסיק להם את החשמל' או על 'להפציץ מבחוץ' – לא מבין את שורש העניין. זה לא ילך ולפני שבועיים הסברתי כאן במאמר " הסכר של עזה" - מדוע. מה נעשה עכשיו?
כבר עשר שנים חברי ואני מנסים להסביר שאנו מטפסים על ההר הלא נכון. כשרבין לחץ את ידו של ערפאת הסברנו שיפלו קטיושות על אשקלון. כשלא הקשיבו חסמנו כבישים. שום דבר לא עזר. המציאות הוכיחה אלף פעם שצדקנו אבל האשליה הזו, שהנה הנה נתגלה הפטנט כיצד להפוך סוף סוף לעם נורמלי – האשליה הזו חזקה מאוד.
גם עכשיו נשכנע מעטים בלבד. אבל מי שעושה את העבודה זו המציאות. עכשיו אנו מתגלגלים במורד ההר, מתגלגלים בחזרה אל הנקודה שבה גם כאן, בארץ ישראל, במדינה המודרנית והמפותחת והנורמלית, והחמושה מכף רגל ועד ראש – גם כאן אחרי ההצלחה המסחררת של הציונות, להרוג יהודי זה כמו להרוג יתוש, והעולם מקבל את זה וגם מצדיק את זה.
קראתי בעיתון 'מקור ראשון' ראיון שערך מאיר עוזיאל עם הפרופסור זאב צחור העומד בראש מכללת ספיר. במכללה הזו – שבה הוציא מרצה ערבי סטודנט במדים מהכיתה - במכללה הזו נהרג השבוע סטודנט אחר מפגיעת קסאם. פרופ' צחור סיפר בראיון כיצד מסבירים עמיתיו מן האקדמיה האנגלית את הסיבה לשנאת ישראל שם: "חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה... היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם".
אתם מבינים?! העולם לא מצפה שנהיה נורמלים! העולם מצפה שנהיה מי שאנחנו שנפתח כאן את תרבותנו המקורית ונשמש לו מקור של השראה ותקווה. כשאנחנו מתעקשים להיות נורמלים אנו מאבדים את זכות הקיום שלנו – זכות הקיום הבסיסית ביותר! הפרופסורים האנגלים הללו פשוט צודקים.
אז עכשיו אנו מתגלגלים במורד - גוש קטיף, שדרות, אשקלון. לכולם ברור שבמוקדם או במאוחר זה יגיע רחוק הרבה יותר. למרבה הצער עוד לא הגענו לתחתית. אבל כשנגיע לשם – מה שחשוב הוא שנתחיל לטפס על ההר הנכון. לא אל פסגת ה"נורמליות", אלא אל פסגת הזהות היהודית.
נא להמתין לטעינת התגובות
