הבוץ העזתי – איך יוצאים ממנו?
האם יש פתרון צבאי לבעיית הקסאמים? האם ישראל צריכה לכבוש את רצועת עזה, או לשבת ולדבר עם ארגון חמאס? פרשני מעריב בוחנים את האפשרויות
בצה"ל, אומרים גורמים צבאיים, כבר השלימו את ההכנות למבצע קרקעי נרחב ברצועת עזה. שר הביטחון אהוד ברק הבהיר אתמול כי פעולה כזו היא ממשית, סגנו מתן וילנאי אמר הבוקר כי "הפלשתינים יחטפו כי יש גבול" - אבל כל אלה לא מצביעים בהכרח על מבצע מתקרב. יכול להיות שבישראל יחליטו להמשיך לנשוך שפתיים ולהבליג, או שאולי לנסות למצות עוד כמה צעדים נקודתיים. לשרים התשובה.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, "האופציה הצבאית" של צה"ל איננה רק מהלך קרקעי נרחב לכיבוש כל שטחי רצועת עזה, בדומה למבצע "חומת מגן" בשטחי יהודה ושומרון בשנת 2002. זו אמנם האפשרות המדוברת ביותר בתקשורת, אך היא נחשבת רצויה פחות וצה"ל והדרג המדיני ייגררו אליה רק אם מספר מהלכים מצומצמים יותר לא יצליחו קודם לכן לעצור את ירי הקסאם.
חוסר ההתלהבות ממבצע קרקעי נרחב נובע מכך שהחמאס כבר ניצל את הזמן מאז ההתנתקות כדי להקים כמעט צבא של ממש. הוא הצטייד בכמויות אדירות של נשק, ולכן כל פעולה לכיבוש עזה תצריך הפעלה של כמה אוגדות תוך כדי גיוס מילואים נרחב והיא עלולה לעלות בנפגעים רבים. בהקשר זה יש לזכור שגם לפני מבצע חומת מגן היה בצה"ל ובציבור הרחב חשש עצום מפני כניסה לאזורים פלשתיניים צפופי אוכלוסין, שהתברר כמוגזם. צה"ל ביצע אז את משימתו היטב מכיוון שהתכונן אליה כראוי (להבדיל ממלחמת לבנון השנייה, שהתנהלה בצורה "מתגלגלת" וללא הכנה מספקת לכוחות הקרקעיים שנטלו בה חלק).
החיסרון הגדול של המהלך הקרקעי הנרחב ביותר, מעבר לחשש הכבד מנפגעים, הוא שצה"ל עלול להיתקע לאורך זמן בעומק רצועת עזה ללא "תכנית יציאה". בהקשר זה נוהג הרמטכ"ל לצטט את הפתגם "סוף מעשה במחשבה תחילה".
בכל מקרה, בניסיון
אופציית הגברת החיסולים, שעומדת גם כן בפני צה"ל, נראית הקורצת ביותר. רבים במערכת הביטחון מאמינים כי החיסול השיטתי של בכירי החמאס, שהגיע לשיאו בהריגתו של שיח' אחמד יאסין במארס 2004, הוא שאילץ בזמנו את הארגון להכריז על הפסקת אש. ויש רבים שסבורים כי איום ממשי וקבוע מעל ראשי ההנהגה הנוכחית ייאלץ אותה גם בעתיד לחשוב היטב לפני כל שיגור של רקטה.
מצד שני, מדיניות החיסולים, המלווה את ישראל לאורך עשרות שנים, למעשה, לא הוכיחה את עצמה כדרך להדביר את הטרור לגמרי. מעבר לכך, יהיה קשה לממש מדיניות חיסולים כמענה יחיד לקסאמים, כל עוד החייל גלעד שליט מוחזק ברצועת עזה ועלול להיות קורבן לנקמה על חיסול כואב במיוחד מבחינת החמאס.
מה שבטוח זה שאפילו פעולה צבאית מוצלחת לא תבטיח, בפני עצמה, שקט ושלווה לתושבי הנגב המערבי לאורך זמן.
בימיו כאלוף פיקוד הצפון נהג עמירם לוין לשרטט גרף עולה, שתיאר את רמת ההסלמה מול חיזבאללה. אין שיווי משקל, אמר לוין, ולכן הגרף מטפס; כשהוא מגיע לנקודה מסוימת יש אירוע משברי - "דין וחשבון", " ענבי זעם" - ואחריו חידוש של כללי המשחק. 18 שנים מיותרות ישבה ישראל בלש בנון, כי דורות של מנהיגים ראו את הגרף, וחשבו שהוא אינו אידיאלי, אבל גרוע מן האלטרנטיבות הלא ידועות.
המצב ברצועת עזה סבוך בהרבה. אין צד שני, אין כללי משחק. אפילו מי שתומך בהידברות עם החמאס, כמוני, אינו יכול להישבע שהסדר איתו אכן יקנה שקט, שלא לדבר על כך שהרוב המוחלט בציבור ובפוליטיקה מתנגד להידברות כזו ממש כמו לדיבור עם חיזבאללה. המלחמה היומיומית אינה התמודדות של צבא מול גרילה, אלא אש הנוחתת על יישובים אזרחיים ומפרה את זכותם הטבעית לחיות בשלווה. אין אלטרנטיבה של נסיגה. "חומת מגן" בעזה או הפעלת לחץ על האוכלוסייה באמצעים כלכליים הם לא יותר מהוצאת זעם.
הרמטכ"ל גבי אשכנזי אינו מתבטא בפומבי - למה לקצין להיראות כמי שחושש מפעולה, או דוחף את הדרג המדיני לבצע אותה? - אבל מעשיו מדברים: ברור שהוא חושב שפעולה גדולה לא תביא לתוצאה של ממש. צה"ל יכול לבצע אותה, אולי במחיר קטן יותר ממה שחוששים, אבל אחר כך מה? חלק מפקודיו, בעיקר אלה שהאחריות לא עליהם, אומרים שצריך לפעול.
בינתיים, צה"ל עושה מה שהוא יודע. בצבא, תתפלאו, די גאים בפעילות הנוכחית. חושבים שיש בה יחס נכון של כוח, רמה גבוהה של מקצועיות, הישגים קטנים מדי יום. יש מי שחושב שאפשר להשיג יותר בבת אחת גם בלי כניסה קרקעית: אנחנו יכולים להשכיב שם 100 אנשי חמאס ביום אחד, אמר קצין בכיר לאחרונה, אבל זה יגרור פינוי של שדרות, ואחר כך לא יהיו כללי משחק חדשים שיוציאו את האזרחים מן המשוואה.
רעיונות כמו החרבה של שכונות בבית-חנון, אפילו בפעולה קרקעית (להבדיל מהפצצות חסרות רסן) ותוך הודעה מראש, נדחים על-ידי רוב אנשי הצבא כלא יעילים. אל תטעו: מה שמתרחש בעזה אינו "הכלה" או "ספיגה". הסיבוב הקשה הנוכחי החל שלשום בבוקר בחיסול של חמישה אנשי חמאס, שצה"ל ידע היטב שיגרור הסלמה בירי. אבל היחס לקסאמים נגזר מהיחס ההיסטורי בישראל למעשי הערבים, בוודאי הפלשתינים: הם ממילא יירו כשהם יכולים, ולפיכך אם אפשר, צריך לחסל. במובן הזה, כל מה שקורה עכשיו הוא שצה"ל מתחזק את המצב, אף אחד לא מעז לומר שאין לו אלטרנטיבה טובה יותר, וכל יום מקרב אותנו לאירוע המשברי - שאחריו לא יהיו שום כללי משחק חדשים.
זה נחשב לטאבו הגדול ביותר כיום. שיחות עם החמאס משמעותן הכרה - גם אם חלקית - בארגון הטרור האחראי לקשים שבפיגועים אשר ידעה ישראל. גם חוסר הנכונות של החמאס להכיר בישראל ולנסות להשיג הסכם קבע הופך את השאלה בכך לכמעט תיאורטית.
אבל בתוך החמאס, בעיקר סביב אלו שמוגדרים "המחנה המתון" בראשותו של איסמאעיל הנייה, יש כאלה שמוכנים להתחיל בשיחות פרטיות עם ישראל. אין פה שום שאיפות או יומרות להסכם שלום או לפיוס. רק הודנה ארוכת טווח, משיקולים פרגמטיים, כפי שהציע השייח' יאסין כבר בשנת 1996. בחמאס יודעים כי הם יקריבו את ירי הרקטות, בתמורה לביסוס שלטונם בעזה.
ההיגיון של ישראל ללכת לדיל כזה עם החמאס מובן מאליו. לעזה יש, סופסוף, בעל בית ברור, כזה שיכול להשליט שם סדר. בכירים בחמאס טוענים שתמורת פתיחת המעברים לרצועה, ובעיקר מעבר קרני המשמש להכנסת סחורות, הם מסוגלים "לשכנע" את יתר הארגונים לעצור את ירי הרקטות. מבחינת נחישות, החמאס הוכיח בחודשים האחרונים כי הוא מוכן להיכנס לעימותים עם ארגונים אחרים, אפילו עם הג'יהאד האיסלאמי.
מי שהביע תמיכה בעמדה זו הוא גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, שטען כי צריך להתחיל לדבר עם חמאס ולהגיע עימם להסכם דה-פקטו. גם שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, התבטא כי אם תגיע אליו הצעה לדבר עם אנשי חמאס, הוא לא יפסול זאת על הסף.
מן העבר השני, הקונצנזוס במערכת הפוליטית והביטחונית שולל באופף גורף כל מגע עם חמאס. בישראל מבינים כי נרמול היחסים עם החמאס בעזה ימנעו כל שביב של תקווה, ולו הקטן ביותר, לקריסת השלטון האיסלאמי שם. צעד כזה יחסל את אבו-מאזן, את הפת"ח ואולי גם את כל הזרם הפוליטי-החילוני אצל הפלשתינים.
חשש נוסף הוא מהתעצמות צבאית גדולה עוד יותר של החמאס בעזה. תהליך כזה עבר על החיזבאללה מאז שנת 1996, בעקבות הבנות "ענבי זעם", ובישראל לא היו רוצים לראות את החמאס מתחזק באופן דומה. הפסקת אש תסייע גם לבניית הכוח של הארגון ביהודה ושומרון, דבר שיסייע להם להשתלט על הגדה ולפעול נגד ישראל.
מעבר לשיקולים המיידים, גם בטווח הרחוק, אין לישראל סיכוי עם החמאס. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם האסירים הוותיקים, כאלה שמשתחררים מהכלא אחרי שנים ארוכות. אז כן, הם יוצאים מהכלא "מרוככים" יותר בכל הקשור לפיגועים. הם מרגישים שהם שילמו את חלקם ולרבים מהם אין כוונה לחזור לפעילות צבאית. לרבים מהם יש עברית רהוטה והיכרות טובה מאוד עם ההיסטוריה היהודית והישראלית.
אבל אצל אותם אסירי חמאס משוחררים, מרוככים לכאורה, לא השתנה כלום ברמת האידיאולוגיה, שנותרה קיצונית ובלתי מתפשרת. הם מאמינים באמונה שלמה, כמו שרק אדם דתי אדוק יכול להאמין, שישראל היא סיפור זמני. הם אומרים בפה מלא, שחמאס לעולם לא תכיר בישראל. שלעולם לא יהיה שלום עם מדינה ציונית-יהודית. אבל הודנה זה סיפור אחר, ואת זה אפשר אולי להשיג.
ישראל כבר הייתה בסרט הזה, ולא מזמן אפילו. במקום חמאס קראו להם חיזבאללה, ואת מקומה של עזה תפסה אז דרום לבנון. הגבול אמנם היה שקט, אבל התלקח בבוקר מריר אחד של יולי, לאחר שהתברר כי חייליו של עימאד מורנייה חמקו דרומה לביירות עם שני חיילים חטופים. צה"ל יצא לפעולה רבת עוצמה, נטולת תכנון ובעיתוי כפוי. האויב שרד, העורף ספג מכות קשות, לבנון נחרבה. כמעט שנתיים אחרי, עדיין קשה להצביע על הישג מובהק של המערכה ההיא.
מי שמכיר את הזירה הצפונית מבין היום, כי הבטחותיו דאז של אולמרט, לפיהן המלחמה תסתיים רק אם חיזבאללה יתפרק מנשקו, היו סימן לנאיביות. חיזבאללה איננו ארגון גרילה, אלא תנועה אזרחית שהכתה שורשים עמוקים בתוך החברה הלבנונית. רבים מאזרחי לבנון אוכלים מידה, ואחרים מעריצים אותה. חלק ניכר מן ההון המאפשר לה להתקיים מגיע ממקורות חיצוניים. מסיבות אלה ונוספות, הניסיון להשתמש בצה"ל לבדו כדי לעקור גזע עבות, היה מראש חסר סיכוי. הפיתרון הצבאי, המהיר כברק, פשט את הרגל הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה.
אחד שהצביע על כך היטב הוא דני ברקוביץ', חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל- אביב. ברקוביץ' בחן את מקורות העוצמה של חיזבאללה והגיע למסקנה, שרק מהלך משולב יעניק סיכוי לישראל להתגבר על הארגון. בהיעדר יכולת מיידית לנתק את עורק החיים שבין חיזבאללה לאיראן, על ישראל לפעול להקמתה של קואליציה בינלאומית נגד הארגון השיעי. היא צריכה להיות מוכנה לשלם מחירים מדיניים לשותפותיה, בדמות מחוות לסוריה או ללבנון. בנוסף לכך, יש להתמיד בלוחמה החשאית נגד חיזבאללה ומקורות המימון שלו. כל העת, חייב צה"ל להיות ערוך להתפרצות עימות חמוש.
במסמך מפורט, שחיבר לאחרונה, הניח ברקוביץ' לפתחה של ההנהגה הישראלית מערכת כלים "חכמה" לטיפול שורש בבעיה. את האסטרטגיה הזו ראוי לאמץ גם בעזה. היא כרוכה בנשימה ארוכה ובמהלך נבון, שעיקר משקלו דווקא בזירה המדינית-פיננסית. העולם הערבי רואה בציר טהרן-דמשק איום על יציבותו שלו, ולכן יירתם ליוזמה. למצרים, שהתעוררה למשטר רדיקלי בחצרה האחורית, יש אינטרס לפגוע בחמאס השקול בעוצמתו לזה של ישראל. כך גם לירדן ולמדינות ערביות נוספות
מטרייה אמריקנית ותמיכה אירופאית יעניקו עוצמה רבה לגוש כולו. בסיועם של שותפים בעלי עניין, עשויה ישראל לאתר בקלות רבה יותר את צינורות המימון מטהרן לעזה. מערכת לחצים כלכליים ודיפלומטיים שתופעל על סוריה עשויה לגרום לה לשקול מחדש את שותפותה עם חאלד משעל. מכניזם בינלאומי יפעל להקלת העוני על תושבי הרצועה. האופציה הצבאית תהיה גרזן המונף מעל שמיה של עזה. ייעשה בה שימוש ככלי ענישה כואב וקצר-מועד.
חסרונה הבולט של האסטרטגיה המשולבת הוא הזמן הרב הנדרש למהלכים מסוגה. יחלפו כמה שנים, עד שבשדרות ובעזה יעלו ילדים על יצועם ללא חלומות ביעותים.
נא להמתין לטעינת התגובות
