אין כניסה למשכן הנשיא
אנשי פרס טוענים כי המבקר מתנכל סדרתית לנשיא, ואילו לינדשטראוס טוען שאיש לא חסין מפני ביקורת. האם זהו חשש טבעי ותו לא או שפרס מסתיר משהו?
שלשום הוא חש טוב יותר, אך בעקבות הפרסום במעריב על המריבה הגדולה בינו ובין מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, ביטל פרס הופעה בפני הסגל הדיפלומטי. הנשיא לא רצה שישאלו אותו מדוע הוא מסרב לפתוח את דלתות המשכן בפני המבקר.
מצב הרוח הכללי של פרס קודר למדי. הוא מארח במשכן שרים וחברי כנסת, שכולם משחרים לפתחו ומבקשים לשמוע את דעתו בנושאי השעה, אבל לא משמיע דברי חזון כמו פעם. האופטימיסט המושבע הפך לפסימיסט, לפחות בתחום המדיני. בני שיחו טוענים שהוא איבד אמון בתהליך השלום. הסדר קבע לא יכול לבוא לדעתו במציאות שבה החמאס שולט בעזה ואבו-מאזן לא שולט בגדה. השיחות בין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לאבו-מאזן יימשכו עד אינסוף ולא יובילו לשום דבר.
"כל צד מנהל משא ומתן כפול, מול הצד שכנגד ומול בני עמו", מקונן פרס. הנשיא המיואש מדבר היום על פתרונות כלכליים שישפרו את מצב האוכלוסייה הפלשתינית ויבואו לפני הדיאלוג המדיני חסר התוחלת. בנימין נתניהו לא היה מנסח את הדברים טוב יותר.
גם היחסים המצוינים שהיו לפרס עם ראש הממשלה אולמרט אינם טובים כמו בעבר. פרס לא פצה את פיו אחרי דוח וינוגרד, לטוב ולרע. גורמים המקורבים לאולמרט ראו בכך סוג של כפיות טובה, שלא לומר בגידה.
הם ציפו שהנשיא הקונצנזואלי יעניק לאולמרט תמיכה וגב מוסרי אחרי פרסום הדוח, יאמר שראש הממשלה חייב להישאר בתפקידו, וכי הוא
המקורבים הזכירו שאולמרט עשה מאמץ עליון כדי שפרס ייבחר כנשיא ביוני האחרון, במאבק הקשה שניהל מול רובי ריבלין. אבל פרס שתק. "מה רציתם שאגיד?", היתמם. והיה בסביבה מי שהסביר: "פרס לא דיבר כי הוא עדיין חושב שמחר הוא הולך להיות ראש הממשלה".
העימות של פרס מול מבקר המדינה משתלב באווירה העגומה משהו סביב הנשיא. הסיפור החל לפני חודשיים. אנשיו של מבקר המדינה פנו ללשכת פרס וביקשו לערוך ביקורת בבית הנשיא ולבדוק נושאים שקשורים בהתקשרויות, במכרזים ובקבלת עובדים חדשים לעבודה. בבית הנשיא הרימו גבה. הצוות של השופט לינדנשטראוס יושב זה שבעה חודשים בבית אמות-משפט בתל-אביב ובודק את ההתנהלות של אנשי הנשיא בתפקידיהם הקודמים, במשרד לפיתוח הנגב והגליל. כל העניין נראה להם כמו התנכלות סדרתית של המבקר לנשיא.
היו לפרס עוד כמה סיבות טובות לחשוד בלינדנשטראוס. לפני כשנתיים, באפריל 2006, בדק המבקר את ההתנהלות של פרס בפריימריז במפלגת העבודה, שבהם נוצח בידי עמיר פרץ. במהלך הפריימריז ההם קיבל פרס תרומות בסך 320 אלף דולר משלושה תורמים: המיליארדר הישראלי-אמריקני חיים סבן מלוס-אנג'לס, מבעלי השליטה בבזק ובזכיינית ערוץ 2 קשת; המיליונר דניאל אברהמס מפלורידה, מי שרכש את בית המידות של אהוד אולמרט ברחוב כ"ט בנובמבר; ואיש העסקים בוריס רפפורט, שמתגורר בציריך שבשווייץ.
המבקר נפגש אז עם כתבים ולא חסך בפניהם מילים קשות על טובות הנאה ומתנות אסורות שקיבל לכאורה פרס מחבריו התורמים. הוא הודיע כי יעביר את החומר ליועץ המשפטי לממשלה. פרס רתח מזעם. הוא תבע להיפגש עם המבקר לצורך שימוע. באמצע מאי 2006 הגיע ללשכתו של לינדנשטראוס ברחוב בית הדפוס שבירושלים. "אתה מדליף שקיבלתי שוחד. אתה לא מתבייש? אני? שוחד?", התקומם פרס.
המבקר ניסה להכחיש, אבל פרס קם ונטש את המקום אחרי חמש דקות. פרקליטיו, רם כספי ומשה שליט, נשארו שעה ארוכה במשרד והציגו את הדרכים שבהן ניהל את הפריימריז. המבקר השתכנע. בדוח שפרסם בנובמבר 2006 קבע המבקר כי פרס קיבל את התרומות כדין, אם כי לא במועד שנקבע. הוא המליץ להחזיר את הכסף לקופת המדינה או לתורמים.
פרס סירב לשמוע. ביוני 2007 נבחר לנשיא המדינה. עמותה ימנית, שנקראת "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", הגישה עתירה לבג"ץ בעקבות הדוח, וביקשה לחייב את פרס להחזיר את הכסף. הדיון בעתירה עתיד להתקיים ב-18 במאי בפני הרכב של שלושה שופטים, מה שכמובן לא יוסיף בריאות לאנשי הנשיא, שעדיין לא נרגעו מעלילות המבקר בפרשת התרומות.
"לינדנשטראוס פרסם דברים לא נכונים, רץ לעיתונים, ואחר כך בקושי חזר בו", שחזרו השבוע מקורבי הנשיא את הפרשה בשיחות פנימיות. כל בדיקה נוספת של המבקר, על רקע זה, היא סיבה מצוינת לפאניקה.
אגב, פרס ומיכה לינדנשטראוס הם מכרים ותיקים. לפני 36 שנה היה פרס שר הדואר והתחבורה בממשלת גולדה מאיר, ולקח על עצמו תפקידים נוספים, כהרגלו. לינדנשטראוס היה רב-סרן בפרקליטות הצבאית ביהודה ושומרון. הרמטכ"ל דוד אלעזר ביקש ממנו לסייע לפרס בפרויקט שיקום הפליטים בגדה ובעזה. אז דווקא לא נרשמו חיכוכים בין השניים.
לפני כחודש שיגר המבקר את הצוות שלו לבית הנשיא לפגישה עם אנשיו של פרס. מטבע הדברים היתה הפגישה מתוחה למדי, והתערבבו בה נושאים עקרוניים ואישיים. המבקר ביקש לבדוק את כל מה שקורה במשכן. אנשי הנשיא סירבו. הם טענו כי בית הנשיא הוא מחוץ לתחום הביקורת וכי מעולם לא הגיעו לשם אנשי המבקר.
כוח לינדנשטראוס לא ויתר. אנשיו טענו כי מבקר המדינה הקודם אליעזר גולדברג החל בביקורת במשכן הנשיא משה קצב, שאותה המשיך לינדנשטראוס. קצב עצמו היה האיש שביקש אז את הביקורת, אולי כדי להוכיח שהכל אצלו בסדר. הביקורת החלה והופסקה עם חקירת המשטרה בענייני ההטרדות המיניות שבהן מואשם קצב.
המחלוקת בין הצדדים סבוכה ועקרונית. לנשיא המדינה יש חסינות בעת מילוי תפקידו. למבקר המדינה סמכות לקיים ביקורת כלפי כל מוסד של המדינה. המבקר הבהיר שהוא לא רוצה לבדוק את הנשיא עצמו, אבל משכן הנשיא משדר שהוא נועד לשרת את הנשיא, והשניים הם בעצם ישות אחת. הדברים עלולים להתגלגל עד כדי אבסורד. נניח שיתברר כי בית הנשיא הוציא עשרות אלפי שקלים מיותרים על ארוחות שחיתות. הנשיא יוכל לומר תמיד כי יש לו חברים ובני משפחה, והוא נושא באחריות, ואיש אינו רשאי לגעת לו בצלחת.
כל צד מנופף בחוות דעת מלומדות. אנשי הנשיא שכרו (!) את פרופ' שמעון שטרית, שפסל את טיעוני המבקר. לינדנשטראוס נשען על דברים שאמרה בעקבות הפרסום במעריב השופטת מרים בן-פורת, מבקרת המדינה לשעבר, בראיון לקול ישראל ("על מוסד הנשיא צריכה להיות עין פקוחה של המבקר"). למומחים אין תשובה לכל דבר. במהלך הדיונים בין הצדדים עלו שאלות נוספות. מי משיב על ממצאי המבקר? הנשיא עצמו? אבל הרי הוא מחוץ לביקורת. ואיך הדברים יפורסמו, אם בכלל? ולמה אין מי שמבקר את מבקר המדינה, אבל את נשיא המדינה לפתע מחרידים?
"הרצון העז של המבקר מפריע לנו אחרי כל מה שקרה בפרשת הפריימריז", אמרו השבוע מקורבי פרס. "אין לנו אמון בו". בהודעה שפרסם בית הנשיא נאמר כי מנכ"לית בית הנשיא אפרת דובדבני הוציאה לא מזמן מכרז למציאת חברת ביקורת חיצונית אמינה. בדגש על אמינה. בקיצור, המדינה מסלקת את מבקר המדינה מבית הנשיא, ומשלמת ביוקר לחברה פרטית עבור הביקורת? האומנם?
ביום רביעי בבוקר הציץ לינדנשטראוס בכותרת הראשית של מעריב ("פרס למבקר: אל תיכנס לבית הנשיא") וחמתו בערה בו להשחית. כאשר קרא את התיאורים שהיו בעיתון על הקטטות שהוא מנהל עם כל העולם, התרגז המבקר שבעתיים. "אני איש פשרות, לא מריבות", הוא אמר.
את העצבים המרוטים הביא עימו לינדנשטראוס לישיבת הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שדנה בנושא אחר לחלוטין - ההתבטאויות הפוליטיות של פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד. לינדנשטראוס תקף לפתע את נשיא המדינה באופן חסר תקדים, בלי שהתבקש אפילו.
"במדינה אין גוף שיעמוד מעל הביקורת", הודיע המבקר הנרגש. "נעשים דברים לא ראויים. אנחנו לא מקבלים תשובות בזמן. דוחים אותנו ב'לך ושוב'. אנחנו לא בודקים את הנשיא או את החלטות הנשיא. אנחנו רוצים לבדוק את בית הנשיא כפי שאנחנו בודקים את המינהל בכנסת ובבית המשפט העליון", סיכם המבקר.
מאוחר יותר, כאשר חזר לינדנשטראוס ללשכתו, חיכו לו מאות הודעות תמיכה בדואר האלקטרוני. אין דבר אהוד יותר על המבקר (ואולי גם על הנשיא) מאשר כותרות תכופות ומחמיאות בעיתונים ואהדה ציבורית גורפת. "אני מתחיל את הביקורת בבית הנשיא ב-1 באפריל. דבר לא יזיז אותי", הוסיף .
הפוליטיקאים וחברי הכנסת התחלקו מיד על פי קווי ההשתייכות המפלגתית. חברי הקואליציה, בעיקר מקדימה, התייצבו לצדו של פרס. אנשי האופוזיציה הגנו על המבקר. גם חשבונות ישנים עלו לאוויר ("אני מתבייש ונחרד מהטיעונים של פרס", אמר רובי ריבלין). היו כאלה שניסו לגזור קופון נאה והציעו את עצמם כבוררים ומפשרים של רצון טוב בין הצדדים. עד לרגע זה, אגב, לא ברור מי יכול לפסוק במחלוקת בין שני הדינוזאורים, שנראית כאילו נקלעה למאבק עקרוני ואישי חסר פתרון.
אנשי פרס לא הגיבו, בהוראת הנשיא. הם לא רצו לדרדר את המצב עוד יותר. השאלה הגדולה היא אם מעבר לחשש הטבעי ממבקר המדינה, יש להם מה להסתיר. לשכת פרס נחשבת לאיכותית מאד ועוזריו של פרס הם אנשים מצוינים, אבל אלה שמכירים היטב את בית הנשיא טוענים שהמקום מתנהל כמו תחנת רכבת. פרס הביא עמו למשכן יועצים ופקידים, והעובדים הקבועים לא מוצאים את מקומם. יש טענות על בזבוזים, על תפקידים כפולים ואנשים מיותרים.
הנשיא ואנשי צוותו מתכוונים לשכור בניין בגבעת-שאול ולהעביר לשם עובדים ופונקציות. בקרוב יחלו חגיגות ה-60, וגם לנשיא יהיו תקציבים מיוחדים לפעילותו הענפה, מן הסתם. לא מזמן פורסם כי העוזרת האישית של פרס, יונה בר-טל, ניסתה לגייס קרובת משפחה שלה כדי שתבצע את עבודות האדריכלות במשכן. בקיצור, תמיד יש מה לבדוק. לא בטוח שיש מה למצוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
