העיקר החמישי
על אופנים, מלאכים,שרפים, מרכבות וצור האלוהים בפרשת השבוע "כי תשא" לפי פרופסור שלום רוזנברג
אולם הקב"ה מוסיף: "הנה מקום אתי, ונצבת על הצור". אז ישים הקב"ה את משה "בנקרת הצור", ויעבור לפניו. עיני משה יכוסו, בעצם יוגנו. משה יוכל להביט רק אחרי שהקב"ה עבר: "וראית את אחרי, ופני לא יראו". או אז לומד משה את 13 המידות האלוהיות (לד, ו?ז): " ה', ה', אל רחום ו חנון, ארך אפי ם ו רב חסד ואמת, נ צר ח ס ד ל אלפים נשא עון ופשע וחטאה ונק ה".
לפנינו תיאור שיש בו לכאורה האנשה בוטה, אך כבר אמרו חז"ל (בראשית רבה כז, א): " גדול כוחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה. . . שנאמר (יחזקאל א, כו): ' ועל דמות הכס אדמות כמראה אדם עליו מלמעלה'". " גדול כוחן" ! העזה רבה יש בהתבטאות הנביאים. המילים "דמות כמראה" מוכיחות, לדעתי, שהנביא עצמו מסתייג מהעזתו, אך היא הכרחית אם רוצים אנו לרמוז על הנסתר, על מה שלא ניתן לבטא במילים. הפילוסופיה היהודית הקלאסית ניסתה לחשוף במקצת נסתר זה ולתרגם למילים את מה שמסתתר מאחורי התיאור. הרבה לעשות זאת הרמב"ם, ועל אחת מתובנותיו נעמוד להלן.
הפסוק שהביאו חז"ל להדגים את העזת הנביאים לקוח מחזונו של יחזקאל הידוע בשם "מעשה מרכבה". התגלות ה' למשה בפרשתנו, פרק ההקדשה של הנביא ישעיהו (פרק ו), וחזונו זה של יחזקאל, השפיעו רבות על התפילה היהודית. מההתגלות למשה לקחה התפילה את הפסוקים על 13 המידות שהפכו מוקד התחנונים והסליחות. משני קטעי פסוקים בחזונות הנביאים נבנו תפילות ה"קדושה", שעליהן אנו חוזרים בנוסחים שונים יומיום.
הקטע הראשון בתפילות אלו לקוח מחזונו של ישעיהו (ו, ג). הנביא רואה את ההיכל השמימי, ועומדים בו השרפים. במעין דיאלוג המתנהל ביניהם הם מכריזים: "קדוש ק דוש ק דוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו". ממעשה המרכבה של יחזקאל נלקח הקטע השני (ג, יב): "ברוך כבוד ה' ממקומו.? לפסוקים אלה אנו מוסיפים דברי מבוא, שאנו קובעים בהם שבתפילות ה"קדושה" אנו רק מחקים את המלאכים, לפי תיאור הנביאים. כך למשל אומרים אנו (בנוסח אשכנז): " נ קדש ]אנו בני אדם [ א ת ש מך ב עול ם, כשם ש?מקדיש ים אותו ]המלאכים[ בשמי מרום".
תפילות הקדושה איחדו את שני החזונות, את חזונו של ישעיהו ואת חזונו של יחזקאל. השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" ומלאכים אחרים, המתוארים ב"מעשה מרכבה" של יחזקאל, עונים אחריהם. מי הם מלאכים אלה? כיצד הם נקראים? התפילה קובעת על פי הפסוקים ביחזקאל: "והאופנים וחיות הודש ברעש ג דול מתנשאים לעמת שרפים, לעמתם משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה' ממ קומו". " האופנים וחיות הקודש"? מה פשרם של שמות מוזרים אלה? מורה אחת הסבירה לי פעם ש"חיות הקודש" הן תלמידיה היקרים.
למרות הסבר משכנע זה, רוצה אני להציע פירוש אלטרנטיבי, אך תחילה מבקש אני שנשים לב לפרט מעניין. ישעיהו, המנבא כאשר ירושלים והמקדש עומדים על תלם, מתאר את היכל ה' ובו כיסא הכבוד. יחזקאל, החווה את החורבן בגלות, מתאר לא את ההיכל אלא את המרכבה הא?לוהית העוברת ממקום למקום, אולי כמשתתפת בגלות ישראל. ועתה שוב לתיאור הפלסטי.
עתה אוכל לסכם בלשוני אני את אחד מרעיונותיו החשובים של הרמב"ם בסוגיה זאת. במבט ראשון העלתה הנבואה את החיות והאופנים לדרגת מלאכים. בעצם, היא הורידה את המלאכים וכל מה שיש בעולמות העליונים למדרגת חיות ואופנים. במרכבה של בני האנוש בולט ההבדל העקרוני שבין האדם הישוב בה ומנהיגה, לבין המרכבה עצמה, על סוסיה הבהמיים וגלגליה מוצרי הטכנולוגיה. כך גם בנמשל, במרכבה הא?לוהית, שעליה "כאילו" יושב הקב"ה.
נניח שיש בקוסמוס יצורים רוחניים יותר מהאדם. תהום אינסופית רובצת בינם לבין הקב"ה. לסוגיה זאת מתייחס הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה שלו (פירוש המשנה, סנהדרין, מבוא לפרק "חלק", העיקר החמישי): "שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו. . . ולעשות מצוותיו". אסור לעבוד ולהתפלל "למי שהוא תחתיו במציאות", למשל "המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות. . . לפי שכולם מוטבעים ]אנו היינו כותבים מתוכנתים[ על פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו ה' יתברך". אסור אף להפכם ל"אמצעים", מתווכים במאמצינו להתקרב להקב"ה, "אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו". כל הישויות הרוחניות העליונות, עד כמה שהן קיימות, אינן אוטונומיות. הן אינן אלא שליחיו של הקב"ה, כנאמר בפרשתנו: "ו שלחתי לפניך מלאך". אף קיומן אינו אוטונומי. הן מקבלות מהאל האחד והעליון את עצם הקיום.
כאדריכל פילוסופי וספרותי הפך הרמב"ם את 49 הפרקים הראשונים של ה"מורה נבוכים" למעין מילון הגותי של המקרא. הוא הסביר בהם שאסור לנו להבין את שפת המקרא כפשוטה. כל שפה, והעברית במיוחד, מתחה את משמעות המילים והוציאה אותן ממשמעותן הפשוטה. פרק טז במילון הוקדש לאחת המילים שבפרשתנו:"'צור". במשמעותו הראשונית "צור" הוא כמובן סלע, צוק. והנה הפך המקרא מילה זאת לאחד מכינויו של הקב"ה: "ו אין צור כאלה ינו". לתומי חשבתי שהסיבה נעוצה בכך שהסלע יכול לשמש פעמים רבות כמחסה. הרמב"ם שכנע אותי שצדקתי רק חלקית.
המשמעות העודפת ב"צור" נולדת בעובדה שבני האדם חוצבים מה"צור" אבנים. כך מתבטא ישעיה (נא, א?ב): " הביטו אל צור חצבתם". " צור" הוא אכן מקור, והרמב"ם מוסיף: "ולפי זה הענין. . . נקרא האלוהית', ' צור', כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו". על פי מקורות שונים מוכיח הרמב"ם את הקשר המשולש צור-מקור-בריאה: "הצורת מים פעלו, צור י ל דך ת שי, צורם מ כ ר ם, צור עולמים". מכאן המשמעות הנסתרת שבדברי ה': " ו נצבת על הצור" - בהתבוננותך תבין שאתה, וכל יצורי העולם, ניצבים על הצור, המקור שחוצבנו ממנו. את הרעיון הזה פיתח הרמב"ם בעזרת המושג הפילוסופי "מחויב המציאות". הקב "ה הוא ה"צור" שעליו ניצבת הווייתנו ובו תלוי גם המשך קיומנו, קיום כולנו, "דרי מעלה עם דרי מטה", כלשון מחזור הימים הנוראים.
בין הצור ליצור, אם נשתמש במליצתו של הרי"ד סולובייצ'יק, פעורה תהום, המבוטאת בעיקר החמישי של הרמב"ם. מתולדות הדתות ומדברי ימי הפילוסופיה לומדים אנו שפעמים רבות חדרו רוחות אליליות דרך החלונות הפרוצים שבאמונות המונותיאיסטית. זה היה ודאי נכון לגבי השטן, מי שנתפס בנצרות ובאיסלאם גם יחד כמלאך שמרד בהקב"ה.
לכאורה "סכנת" המלאכים המורדים נעלמה בעולמנו. רק לכאורה. אני חסיד גדול של המדע הבדיוני. במשחקיו הוא מאפשר לנו להבין דברים רבים בחיים, מפיזיקה ועד פסיכולוגיה. והנה, גם שם מוצאים אנו את לחצה המתמיד של האלילות, כמובן בלבוש חדש. דוגמה אחת תספיק. ספריו הקלאסיים של ארתור סי קלארק "אודיסאה בחלל", שהוסרטו על ידי סטנלי קובריק, הפכו את החייזרים לאלים היוצרים את האנושות ומקדמים אותה, ובעצם מסוגלים לשנות את מערכת הכוכבים ואולי את הבריאה כולה. התיאולוגיה הפכה שוב מיתולוגיה, והפעם המיתולוגיה הפסבדו?מדעית מלאה מרץ ותעלולים טכניים. אכן, מלחמתו של הרמב"ם טרם הסתיימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
