יהורם, תגיד לי אתה
מה גרם ליהורם גאון לגלם כתב מדיני הלוקה בתסמונת טורט ולא מפסיק לקלל? ומדוע גידי גוב הוא פתאום כתב צבאי שאיבריו נושרים? אליען לזובסקי ביקרה בסט של "גם להם מגיע", תוכנית הסאטירה הכי קיצונית של השנים האחרונות, וגילתה שלוותיקי הבריגדה נמאס. מהקונצנזוס. מהמדינה. וגם מעצמם
זה פשוט המבט החריג הזה של גאון, שמושך את תשומת לבי. אפשר כמעט להרגיש איך הוא מטווח את פינקלשטיין, משלח בה קרני לייזר קטלניות דרך עיניו האגוזיות. כמה נדיר לראות את גאון, ספינקס נוטף אדיבות, נועם וקורקטיות, משגר מתוכו גצי בוז רושפים כאלו מבעד לשכבות הגיאולוגיות של האיפור שנמשחו על פניו, ומשוות לו מראה של עוגייה לא אפויה.
היא ממש מרגיזה אותך, הא?
"מי, ויקי? מה פתאום. בחורה נחמדה מאוד".
העניין הוא שוויקה פינקלשטיין דווקא כן מרגיזה את גאון. לא היא באופן אישי, כמובן, אלא בכך שהיא מייצגת את כל מה שחולה, לטעמו, בתרבות הערוץ שתיימית, המקדשת כוכבנים של רגע. אני מרשה לעצמי לקבוע זאת, משום שגאון התבטא בנושא הזה לא פעם בראיונות קודמים. להציב מול גאון את פינקלשטיין, אם כן, זה קצת כמו לנופף בנקניק תעשייתי מול אפו של טבעוני נלהב.
אבל אצל גאון לא מדברים בגלוי, כי זה וולגרי, וגאון סולד מוולגריות. שפתו מנומסת מאוד ובעיקר עקיפה. זוהי ארץ האנדרסטייטמנט. ארץ שבה מה שלא נאמר תמיד יותר חשוב ממה שכן, שבה הסאבטקסט תמיד יותר מעניין מהטקסט. ארץ שהיא הכול חוץ מ"ארץ נהדרת". ארץ שבה בסטיונריות סקסיות בביקיני כמו ויקה פינקלשטיין הן מקסימום אתנחתה קומית נלעגת, ובטח לא כוכבות על. הבעיה היא שארץ האנדרסטייטמנט היא גם ארץ נכחדת. שמורת בר.
אל הארץ הזו היגר גאון, ושהה בה במשך 13 שנה, עד שהתסריטאי והסופר עוזי וייל - איש שמתמחה באנדרסטייטמנט - טלפן והציע לו להצטרף ל"גם להם מגיע", תוכנית הסאטירה החדשה שיצר, עם ערן פיין, בעבור ערוץ 10. ההצעות זרמו לפתחו של גאון גם קודם, כמובן, אבל הוא המתין בעקשנות עד שתגיע זו שמתאימה לו בדיוק. "חיכיתי לכתיבה ברמה כזאת הרבה שנים", הוא אומר, "הרבה הרבה שנים".
היה לו ברור, לגאון, שהצטרפותו לתוכנית סאטירה, ועוד בתפקיד איציק בנאי, כתב מדיני שחולה בתסמונת טורט, תמשוך אליו אש. הוא רק לא ידע כמה מהר זה יקרה. התוכנית הראשונה של "גם להם מגיע" שודרה במוצאי שבת האחרון, וכבר ביום ראשון, עוד בטרם הספיקו סוקרי הרייטינג להעביר את הנתונים (12.1 אחוז , למי שנורא חייב לדעת) ולסיים את הפיתה של הצהריים, החל מצעד הנעלבים הגדול. בראש צעד בגאון "אסט"י" - ארגון סינדרום טורט בישראל, שאף ניסח פנייה חריפה למנכ"ל מועצת הרשות השנייה, מנשה סמירה, ואיים לנקוט בצעדים משפטיים נגד ערוץ 10. " זה אמנם מעורר בי רגשות מעורבים", אמר גאון ביום ראשון בערב, "אבל אני לא מתכוון להפסיק. ברור שאם אנשים נעלבו אז אני מתנצל מעומק הלב. כל הרעיון בדמות הזאת היא שכתבים מדיניים לא יכולים לבטא את מה שהם באמת חושבים על פוליטיקאים, וכאן הוא כביכול כן יכול לעשות את זה. אבל באופן כללי, ידעתי שחלק מהצופים לא יקבלו את העובדה שאני עושה תוכנית סאטירה, ולא משנה איזו דמות אני אעשה".
כי זה אתה?
"זה את אמרת".
שבועיים לפני כן, ביום חמישי בבוקר, תותחי הפוליטיקלי קורקט עדיין לא רועמים, ואיש עוד לא הספיק להיעלב. הצוות של "גם להם מגיע" נמצא באולפן משבע בבוקר, ונתון בשיאה של חזרה ראשונה וצולעת למדי, כטבען של חזרות ראשונות. גידי גוב כמעט מפרק לעצמו את הלסת מרוב פיהוקים. ענת מגן-שבו מצוננת למוות, ועורמת סביבה דיונות של טישואים. ליאור אשכנזי דווקא ערני להפליא, אבל מתוסכל ממפעיל הפרומפטר שזז לאט מדי. ויהורם גאון - ובכן, הוא בוהה, כהרגלו. רק אלוהים יודע לאלו ארצות נידחות הוא נודד כעת במחשבתו.
גאון אמנם מסכן כאן את התדמית שלו כסמל לאומי, אבל הוא לא היחיד. גוב, אשכנזי, ג'וזי כץ ומגן-שבו - כולם רגילים לקבל חיבוקים חמים מהמיינסטרים, וכולם לוקחים חלק במה שמסתמן כתוכנית הסאטירה הכי קיצונית שנראתה כאן על המסך זה זמן רב. זה נכון שגוב ואשכנזי השתתפו גם ב"הרצועה" הקרקסית בערוץ הנישה ביפ, אבל הפעם הם עושים את זה בבריכה המסחרית של הגדולים, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. נקודת המוצא הנפיצה של "גם להם מגיע"
"אלו אנשים שיש להם כל כישורים להיות בטלוויזיה ובכל זאת הם לא יהיו בה", מסביר עוזי וייל, "ולכן הם כל הזמן פועלים ממקום של כעס ותסכול. בדיוק כמו שיש פה את כל הכישורים לעשות מדינה טובה, ובכל זאת זה לא יוצא לנו. כל הזמן השאיפות הן בשמים, והמציאות היא מתחת לאדמה".
יצרת כאן מעין מפגש של זקני השבט.
"יש פה שחקנים מדהימים, שמפני שהתעורר צורך בדור חדש, הם נדחפו לעמדות ממלכתיות, שזה מאוד מקומם בעיניי. הגיל והניסיון גורמים להם להיות יותר קיצונים, יותר חדים, יותר בועטים, וגם אין להם מה לאבד. הם, את שלהם בקאנון התרבותי הישראלי כבר עשו, והם עכשיו עצבנים. הם המדינה שהייתה אמורה להיות - וזה לא נהיה. והם באים היום ליצירה עם עמדה מגובשת משלהם, ועם סוג של ניסיון קומי שלא יסולא בפז".
איך אתה מסביר את העובדה שערוץ 10 אישר תוכנית כזו?
"אני אגיד לך יותר מזה: התלונה העיקרית שאנחנו מקבלים בשבועות האחרונים - גם מהערוץ, גם מקבוצות ביקורת וגם מהחברים שלנו - היא שהתוכנית לא מספיק קיצונית. אנשים אומרים לי: 'מה אמרתם שזה כל כך פרוע?'. זה מוכיח לי שהקהל צמא למשהו שהוא באמת פורץ גבולות, וזה משמח אותי. גם התגובה של הערוץ משמחת אותי. בכל זאת, אנחנו די כותשים פה את 'הישרדות'".
ואם אנחנו כבר בענייני הסדרה הכי מדוברת בארץ, הגיע הזמן לחזור לידידתנו ויקה. בשעה המוקדמת הזו של הבוקר היא עדיין לא הגיעה לאולפן, והצוות מבצע את החזרה בלעדיה, כשעוזי וייל ממלא את מקומה. "בואי נראה את הקטע שפרסם אותך", מציע בקול חגיגי ליאור אשכנזי, ועל המוניטור מתחיל לרוץ קטע מ"הישרדות", שבו ויקה לוגמת בשקיקה מיצי קיבה ואוכלת עיניים של שור. גוב, גאון ואשכנזי נתקלים בתוכנית, כך מתברר, בפעם הראשונה.
גוב: "מה היא עושה? מה היא עושה?!".
אשכנזי: "היא שותה מיצי קיבה".
גאון: "מיצים של מה?!".
גוב: "בא לי להקיא".
גאון: "מה זה נותן ".
אשכנזי: "היא עוברת ככה לשלב הבא".
גאון: "מה קורה בשלב הבא?".
אשכנזי: "היא אוכלת משהו אחר".
גוב : "מה זה? מה היא אוכלת?".
אשכנזי: "עיניים של פרה".
וייל: "לא פרה, שור".
גאון: "זה מאוד חשוב, ההבדל".
שבוע לאחר מכן יודה אשכנזי בקול חלש שהוא התמכר. לא לעיניים של שור, ל"הישרדות". "כמו איזה מניאק נתקעתי על זה באיזה ערב, ומאז אני קולט שאני עוקב אחרי התוכנית הזאת בדבקות".
תתבייש לך.
"אני יודע, זה מביך. זה פתטי. אבל נפלתי חזק".
כשמביטים בגוב ובגאון ישובים על הספה, אי אפשר שלא לתהות מה גרם לשניהם להחריד את עצמם ממרבצם השבע והנוח, ולסכן את עצמם כצמד טירונים רעבים על מזבח הסאטירה השנוי במחלוקת. למה הם צריכים את כאב הראש הזה, את הכעס, את המכתבים לרשות השנייה, את הטוקבקיסטים הזועמים. איך קרה שהיום, בשלהי גיל העמידה, הם נזכרו לבעוט בממסד?
"זה לא סתם להגיד: 'אני נגד הממסד'", מדייק גוב, "בסדר, יש ממסד, מה יעזור שאני אהיה נגדו? אבל לפעמים, לתת בעיטה בתחת הדי שמן של הבורגנות שבתוכה אתה חי, זה משהו נדרש. לפעמים אתה נהנה להגיד משהו כמו: 'יאללה, מה אתם עושים מזה עניין?', במיוחד בגלל שאני חושב שהמון נושאים הפכו לעניין קדוש לגמרי".
כמו?
"כמו גיבורי צה"ל. יש גיבורי צה"ל שהם באמת גיבורים, שהם מפעימים, אבל זה לא הגיבורים שלפעמים מרימים פה על נס. יותר מדי קדושה יש פה וזה קשה לי. כל מיני משפטים כאלה שאומרים, כמו 'אתה חייב לכבד את מדי צה"ל', זה מקפיץ אותי. וזה לא קשור רק לצה"ל. כל דבר שקשור לפוליטיקלי קורקט, לאוטומטיזציה של המחשבה, לצביעות, מטריד אותי. דעה אוטומטית מטרידה אותי, זה מקום שלא נשאלות בו שאלות, שאין בו בחירה או חשיבה עצמאית".
מילא גידי גוב, לו כביכול קל יותר. הוא מאז ומתמיד היה הצבר הדרוך, הזועם, הביקורתי - החל ב"כן מה?!", עבור ב"זהו זה" וכלה ב"רצועה", כאמור . הוא גם צעיר יותר. זהו גאון שמפתיע בזעמו
המכלה, שמשתלח פתאום בחופשיות לא מוכרת, שמרשה לעצמו לשחרר את הרסן. "כן", מודה גאון, "יכול להיות שבשנים קודמות לא הייתי מעז. פעם בכלל העזו פחות. פעם לא עשו פרסומות, כי זה לא מכובד. כל מיני דברים שפעם לא עשו ולא העזו ולא התקרבו-היום זה לגיטימי. היום אומרים ועושים הכול. הכול צחיק, הכול שפיט, אפשר לדבר על הכול".
זה מפריע לך?
"זה המצב. אז אמרתי שלשם שינוי, אני אחפש את עצמי פה. במקום לשבת בבית, אז את יודעת, איף יו קאנט ביט דם - ג'וין דם. ואם אני עושה את זה, אני רוצה ללכת עד הסוף, להשתגע. למצוא פורקן. יש בזה משהו משובב נפש, בפירוש".
הפסקות אוכל באתרי צילומים מזכירות קצת את הפסקות האוכל בתיכון. תמיד מעניין לראות מי מתיישב ליד מי בזמן הארוחה. גוב סועד לבדו, עד שעמי אניג'ר מצטרף אליו וקושר שיחה מבוישת. מגן-שבו קורסת על כיסא אחר, בעודה מבררת בסלולרי מה שלום הילד שלה. ואשכנזי, מצדו, אוכל קורנפלקס בעמידה. "כל הקונספט הזה של ארוחות בוקר לא ברור לי", הוא אומר, "מי רעב בשעה כל כך מוקדמת? אני אוכל רק מתוקים וסנדוויצ'ים, כמו איזה תיכוניסטית. וחוץ מזה, יש פה צלמים, ואני, עם המזל שלי, תמיד תופסים אותי דוחף משהו לפה, כמו איזה חזיר".
מפתיע לגלות עד כמה אשכנזי, שמזוהה כשחקן דרמטי, בורך ביכולות קומיות מחודדות להפליא. מי שעקב אחרי "הרצועה" יודע שפרט להומור עצמי בריא (אשכנזי הופיע במערכון שבו הוא כביכול מסניף קוקאין, ע"ע הריאיון המפורסם שבו התוודה על שימוש בסמים), הוא מצויד גם בחוש תזמון מצוין וביכולת נדירה לזקק טקסטים קומיים. אין לו את הפאנצ'ים, זה נכון, אבל יש לו השארם והתחכום שלקיציס לא יהיו לעולם. "כשיצאתי מבית הספר למשחק קראו לי 'הקומדיאנט', כי עשיתי המון קומדיות", הוא מספר, "זה לא בא לי טוב, כי פחדתי שלא יתייחסו אליי ברצינות ואני לא אצליח להתקדם, אז הלכתי במיוחד לתפקידים דרמטיים".
כל כך הצליח לך, שאתה פשוט מופיע בכל מקום עכשיו.
"תשמעי, זה מזעזע, זה אשכרה מביך. קרה שדברים שצילמתי לפני שנה ושנתיים עלו במקביל לשידור, בבת אחת. זה הרי לא משהו שתלוי בי. אני שחקן ואני עובר מפרויקט לפרויקט. אני לא קובע מתי זה ישודר. אבל עכשיו יצא שפשוט יש אובר דוז היסטרי, וזה מאוד מבאס אותי. שלושה ימים בשבוע אני על המסך. הפכתי לזכיין".
היום השני של הצילומים הוא כבר יותר שקט ואינטימי. כל כך אינטימי, שהקהל לא מגיע לצילומי התוכנית, בשל גשם הזלעפות שניתך בחוץ. בקושי עשרה אנשים מתייצבים בשעה היעודה, והצוות הטכני מתגייס ל"משמרת צחוקים", כדי להחליף אותם. התוכנית היא אותה תוכנית מהשבוע שעבר, שמצולמת מחדש עקב תקלות טכניות, ובין טיפות הגשם, אנשי ההפקה המתרוצצים והכבלים שנפרשים על הרצפה מסתובב אחד, גידי גוב, ומחפש את השירותים. זה מסע ארוך ומורכב - קומה למעלה, פרוזדור ארוך, ושם צריך לשאול מישהו. הוא שוקל לוותר על כל העסק. "כל התהליך הזה של להגיע להפקה חדשה ולהתרגל אליה - למקום, לאנשים, להרגלים, זה לוקח זמן. אתה מגיע למקום שעומד להפוך לבית שלך במשך יום בשבוע, ואתה רוצה שיהיה לך נוח. עד שאתה לא מזהה כל בן אדם בשמו, ויודע מה אוכלים, ואיפה השירותים, ומתי ההפסקה, ומכיר את ההתנהלויות, ואת הרגישויות, ואת המורכבויות, משהו בך תמיד נשאר דרוך".
זה בכלל שווה את זה?
"בטח. אתה קם בבוקר, פוגש אנשים, משחק, קורא טקסטים. אחרת אתה סתם יושב בבית ומשתעמם. אני גם לא אדם יוזם, לצערי. אני לא מאלה שיש בהם מחשבות פורצות דרך, בוא נעשה תוכנית כזאת וכזאת. זה תמיד פתאום שמגיע איזה טלפון. דברים שמגיעים והולכים. עד שיום אחד זה יפסיק".
הייתי שואלת את גוב אם הוא חרד מהיום שבו הכול יפסיק, אלא שלפתע קוטעות את השלווה של סוף ארוחת הבוקר זעקות שבר. "איזה כיף", זועק עודד מנשה, "איזה כיף! ", הוא נופל לזרועותיו של יהורם גאון, שמחבק אותו בסבלנות אין קץ, ספק קצר רוח ספק משועשע מההתלהבות המוגזמת הזו. צלמי העיתונות שנוכחים על הסט ממהרים להבזיק פלאשים, ומנשה מבשר לגאון בהתרגשות שנולד לו בן (מעדן הראל, להזכירכם), וקוטף את הברכות שמגיעות לו.
המפגש הזה הוא לא התרחשות נדירה. אולפני הרצליה הם מתחם ענק ושוקק חיים, הכולל כמה אולפנים, שבהם מצולמות במקביל מספר תוכניות טלוויזיה. בשעות הבאות חולפים באזור גם מיכל ינאי, העוזר הצמוד של משה אדרי ולפחות שלושה במאים ומפיקים מובילים - כולם עוצרים ליד גאון ומחבקים אותו, ולכולם הוא מנומס וקורקטי כהרגלו. כשההמולה נרגעת לבסוף, הוא שואל חרישית: "תגידי, את מכירה אולי את הבחור ההוא, לא עודד מנשה, השני, זה שאמר לי שלום קודם?".
לא .
"שכחתי את השם, לא נעים לי. הוא נראה לי מאוד מוכר, ולא הצלחתי להיזכר. אני מהאנשים האלה שלא זוכרים, לא כי אני מזלזל, כי הזיכרון שלי מפוצץ באנשים, ואין יותר מקום, אין. אני יכול להכניס רק את האנשים שאני מכיר עכשיו, ואולי עוד עשרה אנשים שהם קרובים לי. תחשבי, זה מערכות שלמות של תוכניות טלוויזיה, וכל מערכת כזאת זה 30 איש. לכי תזכרי".
מובן לגמרי.
"אבל יש אנשים שהם מביכים, את יודעת למה אני מתכוון? הם אומרים לך: 'מי אני?', אז אני אומר לו: 'די, נו, מה אתה עושה לי בחינות? יודע, נו, עזוב'. ובינתיים מחפש בראש מהר מהר: התנועה המאוחדת? להקת הנח"ל? גשר הירקון? התרנגולים? 'קזבלן'? מאיפה יצא לי האיש הזה? ויש גם תרגיל מספר שתיים, שאני שואל אותו:'מה עם החבר'ה, אתה עוד פוגש אותם?', והוא אומר:'כן, את חיים אני עוד פוגש, ואת צביקה. . .' הופה ! ישר חיברתי אותו! אני מתורגל בפטנטים האלה".
שמת לב שהשחקנים הצעירים קצת יראים ממך?
"זה סתם בגלל שהם לא מכירים. צריכים לדלג על המשוכה הזאת. זה בטח יקרה לבד (פאוזה, הרהור). אני עושה משהו לא בסדר לדעתך?
"לא . פשוט, בכל זאת, אתה יהורם גאון.
"טוב, נגד זה אין לי מה לעשות, נכון?".
בינתיים , בצד השני של האולפן, עוזי וייל נראה עייף. העיכובים בהפקה, כמו גם הלחץ שהולך ומצטבר לקראת השידור הראשון, מתחילים לתת את אותותיהם. "את 'הרצועה' אף אחד לא ראה, אז היה לי חופש. פה, לכל אחד יש דעה. אז כן, יש לחץ באוויר, אני לא יכול להכחיש. רוצים שזה יצליח".
אתה לא חושש שהדברים הבוטים שאתה אומר ירחיקו ממך צופים?
"משום מה אנשים רואים בטלוויזיה גם דברים שהם לא אוהבים. אף פעם לא הבנתי את זה. הם יושבים, מסננים 'חרא של תוכנית', ורואים. יש משהו מהפנט במכשיר ובאופן הצפייה. חוץ מזה, מי שלא אוהב את סוג ההומור הזה ממילא לא יצפה".
באולפן עצמו, לא מודעים ללחצים שסביבם, השחקנים מנסים להעמיק את הבונדינג בדרכם הגמלונית אך החיננית. ליאור אשכנזי: "גלעד כבר חזר מארומה?"
גידי גוב: "נראה לי שזה הולך להיות המשפט של ההפקה".
יהורם גאון: "ארומה, פפפפפ".
ליאור אשכנזי:"מה?".
יהורם גאון: "כשעשינו את הסרט של מנחם גולן, 'הפריצה הגדולה', התחלנו לצלם בבוקר מוקדם. בערך בשעה עשר אמרנו: 'מים'. אמרו לנו: 'הלכו להביא'. בשעה ארבע אמרנו:'מים!!!'. אמרו לנו:'הלכו להביא'. עכשיו אומרים: 'הלכו לארומה".
ליאור אשכנזי: "טוב, הזמנים השתנו".
יהורם גאון: "נכון, אני זוכר שיורם גלובוס היה אוסף בקבוקי זכוכית ופודה אותם בשביל כסף". ליאור אשכנזי: "מה עם ויקה, תגיד? הלכה גם לארומה?".
עוד בטרם סיים את המשפט היא מתפרצת לאולפן, שועלת הקאריביים הבלונדינית, נושאת את ידיה בתנועת ניצחון. ביקום של אנשי "גם להם מגיע", לשאול את ויקה איך זה להיות גיבורת תרבות ולראות אותה עונה על השאלה ברצינות, זו הבדיחה האמיתית. הם אפילו הגדילו לעשות, והזמינו אותה להתארח בתוכנית כמה פעמים רצוף, כדי "להעלות לנו את הרייטינג ולהוריד את מפלס הגיל". היא משתפת פעולה, זה נכון, אבל לא ברור עד כמה היא מודעת לכך שהיא מצטיירת באופן נלעג.
"אנחנו לא צוחקים עליה", טוען אשכנזי, "אנחנו צוחקים על התופעה. ויקה היא פשוט דוגמה למה שקורה מסביב והיא. . . אני נזהר, אה?".
מאוד.
"עזבי אותי, בחייאת. תשאלי את עוזי".
"אם אני מזמין אדם לצחוק בעצמו על התופעה שהוא חלק ממנה, זה מוציא אותו מקסים בעיניי", אומר וייל, "ויקה היא לא טיפשה, היא יודעת בדיוק מה קורה, ובעיניי זה רק מחמיא לה ומצייר אותה כבעלת מודעות עצמית".
תשובה מנומקת, אבל לא מספקת. עכשיו קל לפינקלשטיין לצחוק, אבל בעוד חצי שנה, רוב הסיכויים שאף אחד לא יידע מי היא. וייל וחבריו יודעים זאת היטב. הם גם יודעים שהיא כרגע שיכורה מחשיפה ומבולבלת מאוד. הבדיחה על חשבונה, אם כן, היא יותר מטרידה אפילו מהתופעה שוויקה מייצגת. גרוע מכך: היא עצלנית. ויקה היא מטרה נייחת, בשר תותחים, ראש בלונדיני שקל מאוד לערוף. ואילו סאטירה, למיטב זיכרוני, אמורה לפגוע בחזקים. עם כל הכבוד לבכיות של חולי הטורט והלוקים בפיגור שכלי, נראה לי שהנפגעת המרכזית, נכון לכרגע, היא דווקא המודחת הכי מושמצת של "הישרדות". מצד שני, אולי זה בכלל צדק פואטי. אחרי הכול, גם לה מגיע, לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
