התרומה והצו
פרשת תרומה עסקה בבנין המשכן, ומבטאת התעוררות מלמעלה - אתערותא דלעילא. לעומתה, בפרשתנו 'תצוה', הדגש מושם על התמדת הסדרים ועל המערכת הפועלת לאורך זמן
אבל אפשר גם לפרש את שני המושגים בתוך האדם עצמו: דלעילא - התעוררות שבאה לו לאדם מן הצד הגבוה שבו, התלהבות, מתוך שאיפה להישג, מתוך חלום גדול. בעקבותיה מגיע התרגום לשפת המעשים היומיומית. אתערותא דלתתא - התעוררות שבאה לו לאדם מתוך מחויבות מעשית, יומיומית, שגרתית. התמדה בה יכולה להביא אותו לעילא - להישגים גדולים. היזם, האדריכל, מתחיל בדרך כלל מאתערותא דלעילא, מחזון גדול, מצפית הבנין השלם . המהנדס, הבנאי, הכלכלן, מתמחה בדרך כלל ב"אתערותא דלתתא" בעבודה הסדורה והרצופה על הפרטים, שמהם נבנה הבנין השלם.
פרשת תרומה, העוסקת בבנין המשכן, היא פרשה של אתערותא דלעילא. "תרימו את תרומתי" - תנועה של התעוררות ראשונית נלהבת, גיוס תרומות בהיקף גדול יותר מן הנחוץ, לקראת תקוה גדולה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אפשר לסמוך במצב כזה על נדבת לב שקובעת את שיעור הנתינה של כל אחד מישראל. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ואילו פרשת תצוה העוסקת בנר התמיד, ובשאר צרכי עבודת המשכן הקבועה, ועבודת הכהנים, אין תרומה ואין נדבה, אלא "תצוה". היא פרשת ה"אתערותא דלתתא".
התוצאה של הנדבה והתרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ואילו התוצאה של הצווי: "חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל". הדגש ב"תרומה" הוא על חווית השראת השכינה, ואילו ב"תצוה" מושם הדגש על התמדת הסדרים והמערכת הפועלת לאורך זמן. פרשת תרומה היא תנועה מלמעלה למטה, מצד הקב"ה כלפי ישראל: "ושכנתי בתוכם", ומצדו העליון של האדם כלפי מטה: מרוממות הרוח נמשכת התרומה ונדבת הלב לפעול את המעשים. לעומת זאת, פרשת תצוה מכוונת מלמטה למעלה, כדרך הארתו של הנר, שהשלהבת עולה מן הפתילה כלפי מעלה: הצווי מעורר את חובת העשיה, וממנה, מן העשיה, נמשכת ההתעוררות הנפשית.
בפרשת תרומה - אחרי הלבבות נמשכים המעשים. בפרשת תצוה - אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
התלהבות היא מצב נפשי פתאומי, שמסתמך על אירוע חד פעמי, חיצוני או פנימי, הגורם להשתוקק לעשיה. התלהבות יכולה להועיל לזמן קצר, עד שהיא שוככת. ולכן אפשר להשתמש בה כדי להרים ולהניע מפעלים נשגבים, אך היא אינה מתאימה לעבודה של שגרה והתמדה. הכנות מדוקדקות ומפורטות מדי עשויות לצנן את ההתלהבות, ולכן יש למהר ולנצל את הרוח הגדולה בהקדם.
לעומת זאת, לצורך התמדת שמן המאור, הכרחית עבודת הכנה ממושכת: לייצר שמן זית זך, ע"י פעולת הכתיתה. זהו סוג העבודה של השגרה, ההתמדה, שאיננו נובע מתוך התלהבות, ועשוי להלהיב את הלבבות רק אחרי שהעשיה נושאת את פירותיה.
כמובן, ששני הצדדים נחוצים, ולכן שני החלקים מרכיבים יחד את מלאכת המשכן. מצד אחד, מפעל הבניה החד פעמי, הגדול, של פרשת תרומה, ומצד שני, ההתמדה הנמשכת של העבודה במשכן, לאורך ימים ושנים, שמתוארת בפרשת תצוה. צריך להכיר בכך, העבודה הנלהבת צריכה למצוא לעצמה כלים
מי שנשאו בנטל העבודה המתמדת במשכן היו הכהנים והלויים. ולפיכך מקושרת פרשת שמן המאור ישירות אליהם: על הנר עצמו נאמר: "מערב עד בוקר יערוך אותו אהרן ובניו". והפרשיה הארוכה הבאה אחרי פרשת נר התמיד עוסקת בכהנים: ההקרבה, הבגדים, ההקדשה. הפרשה נחתמת בקרבן התמיד, שאף הוא, כנר המאור, מייצג את ההתמדה בעבודה.
הדבר נכון גם כלפי מצבנו הלאומי: יש דור של עשיה נלהבת, כדוגמת הדור של הקמת המדינה. ויש דור שנדרש לעבודה של שגרה מתמדת - דור המדינה. יש ימים של התרוממות רוח, ויש ימים של עשיה שגרתית. ההנהגה נבחנת ביכולתה לשלב בין שתי המגמות באיזון נכון: לרומם את הרוח מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ולהתמיד בקיומה של שלהבת תמיד, "חוקת עולם לדורותם".
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. לאחרונה ראה אור ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
נא להמתין לטעינת התגובות
