אני עבד
לא נורא כיף להיות גיל ריבה. חרדות נטישה, טקסי ניקיון כפייתיים, פחד מהתבגרות. ומצד שני בגיל 32 נשוי פלוס אחד וחצי, אחרי הבלונד והליפגלוס, יש גם גיל ריבה אמיתי. סולידי. נטול תחפושות עם התבלבלויות, ואולי אפילו חזרה בתשובה. ראיון עם המראיין מספר אחת בטלוויזיה
מלצר: "מה זאת אומרת?".
ריבה: "אני רוצה את העלי בייבי, עלי תרד, עגבניות שרי, גזר, בלי פטריות כי אני אלרגי לפטריות, וקינואה אני רוצה הרבה ואני רוצה גם טונה. זה סלט טונה או שזה טונה בטונה?".
מלצר: "זה מין סלט טונה. טונה מעורבבת עם מיונז ו...".
ריבה: "כן. כן".
מלצר: "אז תוספת תשלום קטנה. חמישה שקלים לכדור טונה".
ריבה: "בסדר".
מלצר: "אז אמרנו, כמו שזה, בלי הפטריות, הרבה קינואה וטונה".
ריבה : "כן. שרית, תסתכלי על עצמך, את נראית כמו אחת שצריכה סיידר חם".
שרית : "אני מעדיפה תה לימונית ולואיזה".
ריבה : "לא! סיידר חם, זה מה שאת צריכה. סיידר, סיידר".
שרית : "לא כל כך אוהבת".
ריבה : "סיידר חם וזהו! קר לך".
ב- 30 הדקות הבאות ריבה בולע, מוצץ, יונק, את העלים והנבטים, הגזר והטונה, אונס אותם לתוך הפה כשהם נתלים לו על השפתיים, בתשוקה ושב מחה. תנורי הגז של בית הקפה ליד הים מתקלקלים במהלך השיחה, קור צורב אותנו. אנחנו מתכווצים אבל לא זזים משם.
"אף פעם לא התראיינתי בתת תנאים כאלה", אמר ריבה בקול נעלב. אני נשארתי צמאה כי אני שונאת סיידר חם, אבל לא העזתי להתנגד לריבה. זכרתי איך רקע ברגלו שבגרביון אדום, תואם עניבה אדומה, מול דניאלה וייס, כשראיין אותה בקדומים והיא סירבה להשתטח יחד איתו על האדמה ולהדגים את קדושתה. עד שהסכימה.
וייס שייכת לימי ראיונות הלימוזינה של 2002 - 2005. הריבה ההוא ישב בתוך לימוזינה בתחפושת קרנבלית, גרביונים צבעוניים, ליפגלוס, מסקרה ומבנה בלונדיני סמיך זקור על הראש. הוא כיתר את המרואיינים שלו בזהותו ההזויה, במשחקי לשון ובשאלות שחזרו על עצמן בכפייתיות, עד שהביא את חלקם לסף התקף פסיכוטי. אביבה גרנות נשברה בסוף והודתה שהיא רוצחת.
אבל זה ריבה שלא קיים כבר על המסך. ריבה של היום, בתוכנית "אישי עם גיל ריבה" (הוט), ארבעה ראיונות בשבוע, החליף תחפושת, או התקלף מהישנה, והוא איש דרוך וסולידי בן 32, עם חיוך חמים שעדיין לוכד את המרואיינים שלו, אבל באלגנטיות. הוא כבר לא גורם להם להרגיש מטופשים.
לפגישה השנייה שלנו, פגישת הסלט, הגיע גיל-המגעיל-עם-תחת-של-פיל, כמו שקראו לו הילדים הרשעים בבית ספר ברעננה. ילד שונה ודחוי, בנם של בכירה בשב"כ ומהנדס. הילד שאהב לאכול. ריבה כתב על הימים ההם באחד הטורים שלו.
העובדה שכתב על זה אינה מחייבת, יכול להיות שזה היה הסיפור שסיפר לעצמו באותו שבוע. גיל ריבה הוא מהות נזילה, חמקמקה, מספר סיפורים, דלת מסתובבת. לפגישה הראשונה, ההיכרות, באותו בית קפה, ריבה הביא איתו את גיל-דיאט-קולה-בשרשרת. גיל המרוסן. היתה לו תחפושת סמלית: הוא חבש כובע פודלי פרוותי, והציג את אשתו
"את נראית כמו מכשפה", אמר ג'וסי, ואמא ואבא קראו מיד בשמחה, "זאת מחמאה, הכי מחמאה. תדעי לך שזו מחמאה". שניהם, ריבה פגישה ראשונה וריבה פגישה שנייה, היו רזים באופן שמכווץ את שמחת החיים.
בסוף גיל ההתבגרות שלו ביצע ריבה מהלך מבריק שבו הפך דפקט לאפקט. הוא הפך את השונות המעליבה שגרמה לו סבל, אבל משכה תשומת לב, לשונות אקסצנטרית מקסימה שגם היא מושכת תשומת לב. לא במקרה נפל ריבה על התקופה הפוסט-מודרנית. הוא תמצית התקופה, חי בעולם שאין בו גבוה ונמוך, נעלה ופחות, יש לו "אני" לא רציף, זהות מינית מעורפלת, תפישת מצפון קלילה והתפנקות אסתטית.
בגיל 19 התרוצץ ריבה חבוש פאה כחולה בתוך סצנת הסלבס. הוא הביא בחריצות מבהילה ובשנינות אירונית רכילויות מחייהם המלאכותיים של אלה שהעריץ ובז להם. הוא נכנס להם לרקטום (החוקן של זאת), לרחם (ההפלה של אחרת), לערווה (הזיון במטוס של זאת וזה) ולתוספות השיער, בייחוד כשחשב שהן "באיכות מטאטא". השפה המשעשעת שלו בלתי ניתנת לחיקוי עד היום. הוא נחשב לאבי הקונספט הבלונדיני בעיתונות של סוף המאה הקודמת. בלונדיני הוא לא צבע, אלא מהות.
האדם, על פי ריבה, הוא חידה מתמשכת ומתחלפת. גם הוא כזה. מעסיק את הסביבה בשאלות קבועות: ההומואים מעוניינים לדעת אם הוא הומו, והטרחנים מבקשים לדעת אם הזריק סיליקון לשפתיים. אחרי שמיצב עצמו בתור מופע מוזר, כל פעולה בורגנית פשוטה שריבה דווקא נוטה אליה נחשבת לתחפושת חדשה. אשתו שוב בהריון? אולי שיבוט ולא זיון? הוא נראה רזה? אולי הוא אנורקטי?
כדי להגיש יום אחד חדשות בערוץ 2, מה שריבה לא פוסל, הוא יצטרך להמציא זהות חדשה, גיל-עם-כמה-אניצי-שיבה. ריבה, אמן התעתועים, יעשה את זה כשיחליט. אבל מה אם מאחורי כל הגילים ושלל הריבות עומד בור אחד גדול של פחד?
סבתא שלך נפטרה לאחרונה.
"סבתא חיו. חיה. אמא של אמא שלי. את לא מבינה איזה סיוט זה היה. באוקטובר".
היית קשור אליה?
"כן, מאוד".
איזה תפקיד היה לה בחיים שלך?
"היא היתה הכותל המערבי, היא ידעה המון, הכל. היא היתה שותפה להכל. ההתמודדות עם הפרידה ממנה היה דבר שהיה נורא קשה. זו היתה התנתקות נורא ארוכה, תהליך מאוד מאוד מאוד ארוך".
היא הלכה והתנתקה מהעולם? איך זה התחיל?
"זה התחיל מנפילה. משם זה התגלגל, כל פעם עוד משהו כבה ביכולות הטכניות והתפקודיות שלה. מוות, אבל לא ב-one shot. זה מת שנים, כמו סרט אילם, שפתאום מחשיך, ופתאום גם אין תרגום. אין אור, אין מוזיקה. אין כלום. היא היתה עמוד האש, נורא עצמאית, שורדת".
איך השפיעה עליך הצפייה בדעיכה?
"בשנים שהיא לא תפקדה אמא שלי היתה יושבת מולה, מדברת, והיא לא עונה. שרה שירים והיא לא עונה. תעצומות הנפש של אמא שלי הדהימו אותי".
היא שרדה את השואה.
"כן".
סבתא חיו דיברה על מה שהיה?
"לא דיברו על זה, והשתיקות של סבתא היו הדבר הכי מעצים. אני חושב שזה נורא קשה לשתוק".
במסדרונות שלכם, כתבת על זה פעם, היו תלויות תמונות של נספים.
"כן, אצלנו במשפחה, בבית. אני לא מסוגל לספר את הדבר הזה מהמקום הטהור והאמיתי והפגיע. אני לא מסוגל לדבר אותו. אני מסוגל רק לכתוב".
כי תבכה?
"לא, כי המילים לא מסתדרות לי".
איך התמודדת עם הדעיכה?
"זה שיתק אותי, לא ידעתי איך להתמודד עם זה ולהרגיש את זה. אתה מתרחק ממנה יותר ויותר כי אתה לא מרגיש... הייתי רוצה לפתח את המסוגלות שלי...".
להסתכל לתוך המוות?
"גם להסתכל לתוך המוות וגם להסתכל לתוך עצמי כשאני פוגש אירועים כאלה, ואני לא מסוגל לזה עדיין. יש לי חרדות נטישה מטורפות. אפילו מהמרואיינים שלי".
איך נפרדת מסבתא?
"כשהיא נפטרה באנו לבית חולים והיא שכבה שמה, מתה, וכל אחד ניגש לדבר איתה".
מה אתה אמרת?
"לא אמרתי. בכיתי".
קשה לך לשתוק?
"זה לא קשה כמו שמפחיד אותי לשתוק".
כי מה יקרה?
"זה הדרך שלי לחיות. זה החמצן שלי. הרי אני מדבר כל כך הרבה שטויות".
היית דברן גם בתור ילד?
"לא. לא שאני זוכר. לא שהחמיאו לי על זה. הייתי חזק בהבעה. אבל דווקא בהבעה יותר פלסטית, אני חושב. התעסקתי בקרמיקה".
גם ציירת?
"בטח. בנעורים הייתי מתעסק בקרמיקות, פיסול, למדתי ציור וגם רישום. התקבלתי פעם ל'ויטל'".
והלכת ללמוד?
"למדתי שבוע ואז התקבלתי ל'ידיעות'".
ואתה מצטער על זה?
"בדיעבד? לא".
בינתיים המצאת את עצמך. זאת יצירה, לא?
"הלוואי שזאת תהיה יצירה".
הצנוע הידוע. המצאת דמות שלא דומה לאף אחד. דגם שנקרא גיל ריבה ואי אפשר לבלבל אותו עם אף אחד.
"דמות אחת?".
טוב , נשף מסיכות שלם. קהילה של דמויות.
אתה יכול לספר על העינוי האובססיבי קומפולסיבי, מה שנקרא או-סי-די אצל אנשי בריאות הנפש? הפולחנים סביב ניקיון וסדר?
"זה נורא. זה דבר נורא. ממש. זה מפחיד לדבר על זה בכלל".
הייתי מוותרת לך, אבל הראיון יהיה פחות מעניין. אתה היית מוותר למרואיין שלך? ספר לי על ריטואל אחד.
"לשטוף ידיים, זה מטריף את כולם. זה מטריף אנשים".
זה יכול להטריף משפחות.
"זה מטריף. והם צוחקים עליך בהתחלה. בהתחלה צוחקים, אחרי זה מתעלמים, אחרי זה... זה תקופתי, את יודעת. עכשיו אני בתקופה מאוזנת יחסית".
פעם היית רוחץ ידיים בטירוף?
"בטירוף".
ומה הרגשת, שהן מזוהמות?
"לא, אתה כבר לא מרגיש. בהתחלה אתה אומר 'נגעתי בכלב, אז אני אשטוף ידיים כדי שלא יהיו לי מחלות'. אבל לא נגעת בכלב. אתה רק אומר את זה כדי שלא יתייחסו אליך כאל משוגע. יש דברים מבאסים נורא. למשל, להניח לפי סדר בארון".
מה אתה מסדר?
"בגדים, כל הזמן. לא רק בגדים. יש לי בארון עוד דברים חוץ מבגדים. למשל, דברים ארוזים. אני לא אוהב לפתוח דברים שאני קונה לעצמי".
כמה זמן אתה שומר אותם ארוזים?
"זה יכול להיות גם שנים. אבל אני בתקופה די מאוזנת כאמור".
האיזון קשור במאמן האישי שלך?
"הוא שם דברים בפרופורציה לגמרי".
אתם מתעמלים או מדברים?
"מתאמנים ומדברים".
מאחורי כל הטקסים האלה מסתתרת חרדה עצומה.
"לגמרי, לגמרי".
אבל איזה חרדה זאת, אתה יודע?
"אתה לא יכול לדעת מה החרדה. אתה יודע מה הטקסים הטיפשיים האלה שאתה מנהל, שהם לא רציונליים, אתה בכל זאת עושה אותם, ואתה לא מבין למה אתה עושה אותם".
טוב , גם להאוורד יוז היתה בעיה כזאת. דיקאפריו עשה את זה נהדר ב"הטייס". זאת תסמונת נורא מסתורית. אף אחד לא מבין לגמרי מה זה. אולי גם ההתלבשות האקסצנטרית שלך בזמנו, הפולחן העצמי שלך, השאיפה לאסתטיקה מושלמת, היתה קשורה בזה?
"כן, אני חושב שיש לי משיכה לריטוש עז. יש את הריטוש ויש את הרצון כאילו להתרטש למוות".
אז אנשים לא מרוטשים לא מוצאים חן בעיניך כל כך.
"היום, בגלל שאני יודע שגם אני כבר לא מרוטש, ואני כן מנסה להתחבר למקום האותנטי שלי ולמקום היותר טבעי, אם יש דבר כזה, אז אני יותר סלחן לגבי האוכלוסייה".
והוריך הבינו את הגנדרנות שלך בילדות? מה הם חשבו?
"לא היתה גנדרנות בילדות. היו תחפושות".
אז מה הם חשבו שאתה?
"הם ראו בתחפושות דבר מצחיק. זה היה מאוד מצחיק. הם תמיד התייחסו אלי בהומור".
אף פעם לא דגמנת אישה. אין אישה כלואה בתוך הגוף שלך?
"לא, לא לבשתי אף פעם בגדי אישה. דגמנתי משהו מתעתע. כדי שיצלמו אותי, כדי שידברו עלי. זו היתה אשכרה פרובוקציה. יש גם את העניין של הצורך במסיכות כל הזמן, שיגנו עלי. אני אלך עם חצאית סקוטית, עם פאה כחולה, אתם לא תדעו מי אני באמת".
מה זה נתן לך?
"היתה לי מטרה מאוד ממוקדת, שיזהו את הכישרון שלי. נורא פשוט. למזלי אנשים אותגרו לפרובוקציה וראו שיש לי מה להציע".
ממתי ידעת על הכישרון שלך? מאיזה גיל?
"אני לא יודע עליו באופן מובהק".
אבל באת לעיתון בגיל צעיר, 18-19, ואמרת שאתה מסוגל לעשות משהו אחר, מדור רכילות שונה. "ידעתי שאני מוכשר ועבד. עבד של מערכות, עבד של הצורך של עצמי להוכיח דברים".
איך ידעת שתהיה כל כך טוב?
"כשבן אדם רעב הוא יודע ".
רעב להצלחה?
"להוכיח".
למי להוכיח?
"לעצמי. לאנשים שקרובים לי ולמשפחה שלי".
אתה מאוד קשור למשפחה שלך?
"ברור".
אולי אתה בכלל מלך הנורמטיבים?
"אני לא יודע. אני משעמם קצת. זה מה שמבאס אותי".
אתה צריך כרבולת כדי שלא יחשדו שאתה משעמם.
"בדיוק. שאני כמו אבא שלי".
אבא שלך מהנדס. ספר עליו קצת.
"הוא אדם מאוד ערכי, מאוד ברור. יצירתי ברמות".
אז יכול להיות שבסוף תהיה היפר-בורגני.
"אני בכיוון הזה לגמרי".
נראה לי גם.
"זה נורא עצוב".
היום כשהסתכלתי עליך מהחלון מגיע לקפה חשבתי, הנה מגיע בחור טוב, מתוק.
"זה כזה עצוב, אה? אני אומר את זה בהשלמה ובכאב. מצד אחד זה כאילו מאוד אנושי וטבעי להתבגר; מצד שני זה כל כך לא...".
מאבדים גם את ההומור קצת, לא?
"לגמרי! זה הכי נורא. אתה נעלב מכל דבר כי אתה מאבד את ההומור. אני חושב שממש אין לי הומור כבר. את יודעת?".
בעצם , בין המילים, אנחנו מדברים הרבה על פחד מוות.
"ברור. אותי זה נורא מפחיד. למות זה דבר נורא מפחיד. אני פוחד מכל מה שאפשר לפחד ממנו. אני ממש מזמין פחדים כדי לפחד מהם. אני לא מתמודד עם מוות, שום מוות. לא הולך לבתי קברות. הלוויה של סבתא שלי היתה יוצאת דופן. יש לי פחד מוות ממוות".
איך זה משפיע על החיים שלך?
"אתה נהיה כזה כמו הזקנים, לא עובר באדום".
ואתה נשמר מחיידקים.
"הכל. אין לי ממש תחושה שאגיע לגיל 70. זה נראה לי נורא רחוק ונורא קרוב".
ממתי התחלת להרגיש זקן?
"אני מרגיש זקן כבר מגיל 28. אני חווה את ההזדקנות. אני מרגיש כל דקה שעוברת".
תגיד , ילדים זה גם קצת נגד פחד מוות?
"ברור. איזו שאלה".
כמה תרצו?
"אם זה תלוי בי, מלא".
אתה משקיע הרבה בילד?
"עכשיו אני לומד להשקיע בו יותר. זה מקסים".
במה מתבטאת ההשקעה?
"בהכל. בלהיות איתו, בלשוחח איתו, הכל. אני חושב שהוא מבין אותי הרבה יותר מאשר אני מבין את עצמי. הוא נורא חד. הוא גם לא קונה שום דבר".
אי אפשר לדגמן לו.
"ברור שלא. אפשר לדגמן, אבל הוא יעלה עלי".
אז אולי זה חלק מהשינוי שחל בך.
"זה הכל. זו גם הזקנה, זו הבלות, זה הגיל. באמת. זה הכל".
אמרת לי בטלפון שהדבר הכי חשוב לך זה להיות בשליטה, אחרת אתה לא אחראי. אתה תמיד בשליטה? יש גיל ריבה אינטימי שהוא בכלל לא בשליטה. נגיד, עושה אהבה?
"ברור. הכי אינטימי. עושה אהבה".
יש סיכוי שתחזור בתשובה?
"אני לא יודע".
יכול להיות?
"זה נראה לי נורא נוח לחיות לפי תפריט מדויק. זה נוח".
כן . אבל צריכים כניעות מסוימת.
"יש בי את זה לגמרי. ברור. את לא רואה? לגמרי. הכל פרוש לפנייך. אני לגמרי נער ישיבות. אין דבר שאני יותר אוהב מאשר שאומרים לי מה לעשות ואין דבר יותר מפורט מהתורה כדי להגיד לי מה לעשות. וגם, את יודעת, ההתבטלות הזאת בפני בורא עולם, כאילו לכל יש סיבה מלמעלה וקיימת השגחה עליונה, זה דבר שהוא שם אותך מאוד בפרופורציות, כי יש בעל בית".
יש לי שאלה קצת נבזית.
"נו, בבקשה".
מה גרם לרונית להתחתן עם בחור עם ליפגלוס?
"שאלה מעולה. את חייבת לשאול אותה את זה".
אתה יכול לענות בשמה?
"אם את שואלת ברצינות, אני מניח שאת יודעת שיש הבדל בין התדמית שמכרתי לבין מי שאני, ואל זה את מנסה להגיע בראיון איתי. רונית ראתה את האדם שבי לפני שהייתי צריך להוריד מסיכות. עוד לפני שהבנתי שאני צריך להוריד מסיכה היא הספיקה להתאהב במי שאני".
למרות הליפגלוס?
"לא היה ליפגלוס. היה לי הרפס".
הרפס?
"היה לי הרפס ענקי פה, על השפה. אמרתי לה: 'איח, אל תתקרבי אלי. יש לי הרפס'. זה היה הדייט הראשון שלנו, המפגש הראשון שלנו, כי היכרנו בטלפון. היא היתה יחצנית ונפגשנו בכנסת. חוץ מזה שיש לי שפתיים כאלה מדהימות, שלמה שלא אשים ליפגלוס?".
אם העלית את הנושא, יש כאלה שחושבים שהשפתיים לא לגמרי שלך. יש לכם במשפחה עוד שפתיים כאלה?
"כן. לכולנו. אני שונא להתעסק עם הנושא הזה, זה משעמם אותי נורא".
אתה מתנהל בעולם כמישהו שקובע את כללי המשחק, מה מאזן הכוחות בינך לבין רונית?
"גם בינינו אני קובע את כללי המשחק".
מי עושה מה?
"רונית עושה את כל הדברים: הולכת למע"מ, לדואר, לבנק, דואגת לאוטו, לילד. ואני ישן".
ישן אחרי שאתה גומר להקליט ארבע תוכניות בשבוע. כלומר, אתה המפרנס שמתעייף.
"ורונית אומרת שגבר לא צריך לעשות יותר מלפרנס".
נניח שאתה מסתכל על עצמך מבחוץ, האם גיל ריבה הגיע למקום שאליו חתר, ששם הוא רוצה להיות?
"אם את מדברת על שינוי בתפישה ובמהות אז אני יכול לומר, כמה שזה נשמע פלצני וניו אייג'י, שאני בתהליך. אני בתהליך של להגיע למקום שבו אני ארגיש נורא נוח עם עצמי ושאני לא אזיע כדי לייצר איזושהי אותנטיות".
אז כשאתה נכנס ארבע פעמים בשבוע לעולם של המרואיינים שלך אתה מנסה לשמור על אותנטיות. אבל מה המקום של מניפולציה בתוך זה? הדבר הכי נבזי שעיתונאים עושים, אולי גם אני, הוא להשתמש בכלי של אמפתיה, כאילו אותנטית, כסוג של מניפולציה.
"לא".
לא?
"זה תמיד אמפתיה. אני רוצה להעביר את הצופה שלי ואת המרואיין שלי איזושהי חוויה שבה הוא מרגיש הכי קרוב לעצמו. המטרה שלי היום היא לא להוציא ממרואיין משהו שהוא לא רוצה להוציא, אלא להעמיד איזושהי מראה מולו. לא משנה איזה מראה. מראה מעוותת, מראה לא מעוותת, מרזה, משמינה, כל המראות. שהוא יוכל להסתכל על עצמו מכל מיני מקומות. זה הרעיון, זו הטכניקה שלי".
זה מה שעשית לאירה ויגדורצ'יק, מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית. גרמת לה להודות שהיא מאמנת טובה יותר מאשר אמא, שהעדיפה לפעמים את המאומנות שלה על הבנות. ואתה היית מוקסם.
"אני מעדיף כנות, אפילו כנות מכוערת, על פני זיוף פלסטי. אני מעדיף את האמת, גם כמראיין וגם כבן אדם".
אתה אוהב אדם באופן כללי?
"מאוד, מאוד. אני אוהב אנשים".
איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?
"כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד היתה הערכה, בכל מה שעשיתי".
מי שכתב רכילויות עוד קיים?
"לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור".
אבל הוא לא היה כל כך ער לכאב.
"הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב. הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת".
אתה חושב במונחים של עבודה פחותה או עבודה נעלה?
"אהבתי נורא להתעמק בשטחי. היום אני לא יודע אם אני אוהב".
וכשעשית את זה לא אמרת לעצמך, אני הולך להיות רכלן?
"ממש לא. חשבתי שאני מינימום נחום ברנע".
ראיינת עבריינים מכל מיני סוגים, יש מישהו שלא תראיין לעולם?
"מעניין אותי להבין את שורשי הרוע".
רוע מושך אותך? כשראיינת את עו"ד אביגדור פלדמן שאלת אותו אם יש לו משיכה לרוצחים והוא אמר שיש לו משיכה לסוג של פריעת סדר. היה נדמה לי שמשהו נדלק לך אז בעיניים.
"כתבתי על זה פעם שיש לי משיכה עזה לא סתם לרוצחים, לרוצחות".
למה דווקא לרוצחות?
"אני לא יודע. אין דבר שיותר מעניין אותי. אני רוצה לדעת מה קורה לבן אדם ברגע שהוא לוקח חיים של מישהו אחר. זה מרתק אותי".
לרובנו יש לפחות פעם בחיים פנטזיה לרצוח מישהו.
"לי בחיים לא היתה. אני יכול לפנטז פנטזיות, למשל, לאכול שני מגשי פיצה אחד אחרי השני. זאת פנטזיה. תגידי, מה באמת מיוחד בעינייך בראיון עם פלדמן?".
האינטימיות . זה היה נדיר. הוא ישב כמו ילד מבויש כזה, כמו פודל רטוב מצונף בעצמו.
"נכון? את ראית את זה?".
לא האמנתי.
"גם אני לא".
הוא התוודה על הביישנות שלו בביישנות.
"בדיוק".
צריך המון אומץ לאדם ביישן להודות בביישנות שלו. אתה לא ביישן?
"כשאני צריך להיות אמיתי אז אני מתבייש. כי כאילו אין לי מה למכור".
הפעם היחידה שבה ראיתי אותך מתווכח על דעה היתה עם לריסה, אשתו של יגאל עמיר. היא סירבה להגיד ז"ל על רבין, לא הרפית ממנה בעניין הזה.
"היא הטריפה אותי. זה הטריף אותי".
יש דברים שמטריפים אותך במדינה?
"אין לי דעה. ממש לא. מה פתאום? זה לא המנדט שלי שתהיה לי דעה".
לא מדברים על מנדט. אתה בן אדם שחי פה.
"נו, אז מה? אין לי דעה. אני מהאנשים האלה שמתקשרים לקרובים שלהם לשאול אותם מה דעתי על דברים, אנשים, אירועים. כאלה. אני לא בעל דעה".
המדינה שלנו בריאה נפשית לתושביה לדעתך?
"ואם נגיד שכן, זה יהפוך את זה ליותר קל לחיות פה? אז אני מוותר מראש. מה זה משנה מה דעתי על ההתנהלות של המדינה אם ממילא הדעה הזאת לא תגרום לי להרגיש מנוהל בצורה יותר טובה. זה מה שאני אומר".
אתה מרגיש רגש אמיתי בזמן הראיון?
"את לא מאמינה עד כמה".
נגיד , כשהחזקת לשרית לוי-ישי את הידיים כשהיא דיברה על הבן שלה שמת בגיל שנה. זה היה אותנטי?
"ברור".
באמת הרגשת את הכאב שלה?
"התחלתי להרגיש את הכאב שלה".
נבהלת בטח.
"מאוד. רציתי שהיא לא תבכה. תראי, זה נורא קשה כי יש לך שתי מוטיבציות כשאתה מנהל ראיון כזה. אחת זה לנהל את השידור ולעמוד בחצי שעה, והשנייה זה להגיע ליעדים שאתה מגדיר אותם לעצמך. זאת משימה שהיא בלתי אפשרית. וכל פעם כשזה מצליח אני מתמלא בהתרגשות".
מה הדבר שגורם באמת לזה, לפי דעתך?
"כישרון רב".
כישרון למה?
"זהו, שהוא נורא קטן הכישרון. זה בעצם כישורים חברתיים. זה הדבר".
זה הכי דומה לאופרה ווינפרי, נכון?
"לא, זה הכי דומה ללבוא ולעשות חברים".
כמראיין ב"אישי עם גיל ריבה" אתה איש-סליחה על הביטוי איש-כמעט סולידי. אתה עוד מדגמן רגשות?
"מה את חושבת?".
היום אתה מראיין אחר.
"התפקסתי על מטרה. הבנתי שאפשר באלגנטיות. וחלק מהעניין הוא להתבלבל איתם".
עם מי זה קרה לך?
"עם עמיר בניון".
לא הצלחתי לצפות בראיון הזה עד הסוף. הביך אותי לראות אותו לא מסתכל לך בעיניים, ואומר "יתברך שמו" בכל רגע. הוא נראה כאילו איבד את העצמאות הנפשית שלו.
"תראי לאיזה יופי של דבר הגעת רק מלצפות בחצי ראיון. זאת המטרה שלי. אגב, קודם אמרתי לך שזה כישרון רב. זה לא באמת. כישרון רב זה התשובה הפרובוקטיבית".
מה התשובה הלא פרובוקטיבית?
"התשובה היא שזו עבודה קשה, בטירוף. זה תחקירים בלתי מתפשרים וכתיבה של דרפטים של תסריטים אחד על גבי השני. איך את באה, עם מה את מתחילה, מה הבטן הרכה, לאן את מובילה".
משהו עובר עליך. משהו משתנה. נדמה לי שפעם האנשים שעליהם כתבת היו כאלה שמדגמנים כל מיני דברים, שלא חיים באמת.
"הבנתי את זה גם כשאמרתי את זה, האמירה נבעה מביקורת".
על זה שאנשים באמת לא אותנטיים?
"כן. גיליתי לאחרונה משהו נורא אותנטי ורגוע ושליו בהוויה שלי, ודווקא בגלל שזה דבר כל כך קטן ושביר, בא לי לשמור על זה ככה. להתקרב לעצמי כמו שאני מצפה מהמרואיינים שלי".
אבל היו תקופות שבהן היית מראיין אחר, מקסים וכפייתי ומבהיל, כמו יצור קרקסי הזוי ששובר את ההגנות של המרואיינים. אני זוכרת את הביקור שלך אצל דניאלה וייס בקדומים.
"לא. זה טכניקה".
הטכניקה היא לבוא בבגדים ליצניים ולהכניס אותה לאיזה מצב על גבול הסוריאליסטי שמטשטש לה את ההכרה.
"אבל זה הביא תוצאה".
באת אליה בבגדי ליצן.
"באתי עם בגדים מאתגרים. היא רגילה לראות את נוער הגבעות".
היא יצאה מהעולם שלה ונכנסה להזיה שלך.
"כי רציתי לאפס היררכיות".
אתה תכננת מראש את התהליך, שהיא תתנתק מהעולם שלה ותעשה מה שאתה מבקש, ותדקלם איתך, "באתי ליישב את ארץ ישראל", ותכרע ארצה?
"מה את חושבת? על מה היה הראיון? על איך משתטחים על הגבעות. על החרמנות ועל התשוקה".
תכננת את זה. אז זה גאוני.
"אה, את לא יודעת? אני גאוני לגמרי".
אז מה, גם כשרקעת ברגל בצווחות "תשבי את קודם", כלומר , על האדמה, היית בשליטה?
"זה היה משחק. למה שאני אצא מדעתי?".
כי היא לא עשתה מה שביקשת.
"נו, תני לי קצת קרדיט".
אם הכל היה בשליטה, זה ממש מפחיד. כמו אדם ביוני.
"גם רונית אומרת שזה מפחיד".
גם עליה יש לך כוח כזה?
"אני כל הזמן בוחן אנשים שיקרים לי, עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת בשבילי".
אתה כבר לא בלונדיני.
"אני אומר לך, אני בגמילה מתחפושת כבר הרבה מאוד זמן".
אמרת פעם שבלונדיני זה מהות. אתה מוכן להסביר לי במילים שלך, ובתמציתיות, מהי המהות הבלונדינית?
"יש לי תזות שלמות על זה. והן מצוינות. אני לא אחזור על טקסטים מלפני עשר שנים. אני אפנה אותך לטקסטים".
תראה , ברגע שאתגבר על ספר הזוהר, אני מבטיחה לחזור לטקסטים שלך.
"בכיף".
בסוף השיחה הקור כבר היה נורא. "לווי אותי למכונית", ביקש ריבה, אבוד ונטוש בגשם כילד, חסרה רק הדמעה המצוירת. אבל אולי, כשיגיע לחדר ההמתנה של רופא הנשים עם רונית, בהמשך הערב, יגיד לה בכלל: "תיקתקתי אותה באלגנטיות". למחרת, כשהאתמול כבר יהיה מת, יגיד למאמן שלו בדיוק את ההפך: "דיברתי איתה על אותנטיות. זה מעסיק אותי. אתה חושב שאני מזויף?".
נא להמתין לטעינת התגובות
