הזכות להגינות
יעקב אחימאיר על זכות הציבור לדעת, אשר לא כוללת צילומי כאב של איריס טויטו משדרות
והנה, מזדמן לאזור הפומבי הזה פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל בית החולים "שיבא", והוא לוחש מילים באוזניה של הגברת טויטו. מי שיתקשה לשמוע יוכל לקרוא את הכתוב בתחתית המרקע, בשפה עברית צחה, עם סימני פיסוק. כהלכה. מי שאינו יכול לתאר לעצמו את ייסוריה של איריס טויטו, האם הגיבורה, הרי ישודרו לביתו צילומי התקריב של הגברת וגם מלמוליה, תפילותיה, תקוותיה - כל אלה ויותר, כולן-כולן, יגיעו אל כל בית בישראל. ואם תמחה דמעה, אם תיאנח, הרי בערב כולנו נדע. ואט אט היא הולכת ומתערטלת לנגד עינינו, כאילו היתה לרכוש ציבורי.
האם מדובר ב"זכות הציבור לדעת"? אלמלא היה מדובר במאבק של הגברת טויטו על חיי בניה, רמי ואושר, הייתי נוקט לשון גששית ואומר: "הצחקתם אותי". כי אכן, זכות הציבור לדעת - אבל כיצד? האם אין כאן ניצול של עוגמת נפש, של ייסורים, בצילומי מסדרונות אלה של בית החולים?
אם רצונו הכן של הציבור הוא "לדעת" ולא להיסחט במסחטת הרגשות, יבואו רופאיהם של רמי ואושר טויטו, יתייצבו לפני צוותי הצילום וימסרו לציבור את המידע שראוי לפרסום. אבל אם מדובר במילה הגסה "רייטינג" ובניסיון להעלות את שיעורי הצפייה - ראוי שגם נשתכלל עוד יותר. אולי להתקין, ככל הניתן, גם מיקרופונים סמויים בחדרי החולים? ואולי גם בחדרי הניתוחים? מי יודע, אולי המנתח מאזין למוזיקה עליזה של מוצרט שעה שהוא וצוותו מבצעים עוד ניתוח בגופם של רמי ושל אושר? ואולי אפילו מתלוצצים, כדרכם של כירורגים? מה, זה לא "סיפור טוב"?
כמה נקודות במלחמת העמולה
במדינות אחרות זה אחרת. דומה כי קברניטי חדשות הטלוויזיה במדינות שצבאותיהן לוחמים וחייליהן נהרגים, נפצעים אך בעיקר נלחמים - למשל, בעיראק או באפגניסטן - מבינים לא פחות טוב בעניין זה של "חדשות" מעמיתיהם בישראל.
ארצות הברית איבדה כבר יותר משלושת אלפים חיילים במלחמה בעיראק. אלפים רבים יותר נפצעו, והם נכים, בגוף ובנפש, עד אחרון ימיהם עלי אדמות. מישהו ראה אי-פעם, בארצות הברית או בבריטניה צילומי תקריב שכאלה, מין התערטלות שכזו, וצילומים מאונס או של נפגעים או של סדינים אדומים?
באופן הפוך למערב - הפלשתינים - יש וחושפים שם את האלונקות או המיטות שעליהן מוטלות גופות הנפגעים - וזאת לעיני התקשורת הבינלאומית כדי שזו תוכל להסתייע בצילומים אלה כדי לדווח "עד כמה אכזרית ישראל". לעת עתה עוד לא הגענו לכך, ויש לקוות כי לא נגיע עד כדי חשיפה כזו של נפגעינו שיצאה נשמתם. למרות שצילומים אלה אולי יזכו אותנו בכמה נקודות במלחמת התעמולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
