ירוק&רול
גלעד שמילוביץ', חוזר לפסקול הילדות בחוף פלמחים. שירים וזכרונות של חוף ים בתול בדרך ליבנה, לבית של ההורים. עכשיו הבאסים הם של הטרקטורים בחוף
שנייה לפני שיכולתי להיות, ילד בן שלושים עם חום גבוה שוכב על הספה בבית הוריו, הצלחתי למצוא במרכז העיר, דירה במחיר לא שפוי, ולשמור על כבודי המעט שפוף.
אחרי לילה עמוס סלקטוריות, רשימות מוזמנים, מרדפים אחרי ברמנים ומלצריות, החלטתי לשטוף מעצמי את כל השותף פלוס-מינוס שלושים שאוטוטו קופץ עליי, ולקפוץ לעונג שבת אצל ההורים.
לפני העונג, החלטתי לעשות גיחה לחוף פלמחים. החוף שטרף את קלפי נעוריי.
בירידה אחרי ראשון לציון מערב, לכיוון עין הקורא, אני שם לב לראשונה, שנבנה מחלף ענק וגשר חדש. לא צריך להיות קוסמטיקאית כדי להבחין, שצומת עין הקורא עברה מתיחת לחיים והרמת עפעפיים.
מפת הדרכים דרומה חושפת בפניי את האמת הפשוטה: הדרך חזרה אל ההורים מלאה בנסיונות רדיפה נואשים אחר הנעורים. כנראה, גם של הדרך. ומעיין הנעורים שלי נמצא פה ממש, בפנייה ימינה לחוף פלמחים.
מיד אחרי הטרמפיאדה, לכיוון הבסיס בנו כיכר חדשה. לפעמים נדמה לי, שבמקום לפקח על מחיר כיכרות הלחם החליטו באוצר למלא את הארץ בכיכרות בטון חסרות טעם ובעלות חן שלא עלינו ולא עליכם.
לטעמי, יש רק שתי כיכרות מוצדקות בארץ וגם הן מהוות חצי-חצי של אותה הכיכר: כיכר רבין וכיכר מלכי ישראל. הלפני ואחרי, של מה שעבר עלינו, ועל לחם חוקינו בשתיים עשרה השנים האחרונות.
לפני שתיים עשרה שנה, נסענו לפה, לחוף, בשיירה אחרי שסיימנו את התיכון. שנה קודם, כשכל החברים ירדו להופעה של משינה בפסטיבל ערד, אני הלכתי להופעה של דני ליטני. היתה שם הפסקת חשמל, וכך ההופעה בחלקה נוגנה בלי הגברה, אנפלאגד, קראו לזה בניינטיז.
עכשיו ב- 88 אף.אם, טל השילוני מודיעה בגרון ניכר, שהאלבום: "יחס חם" שהוקלט בשנת שבעים ושמונה, ינוגן ברצף. ואני, מיד נקרע לחתיכות. נזכר איך הייתי מאוהב באופליה הקטנה, איך חיפשתי יחס חם פה ושם, איך נתתי עצמי
אבל אני זורם עם הכביש. צופר מתחת לגשר העובר מתחת לכביש תל אביב אשדוד ויודע בדיוק מתי ההד יחזור אליי, כמו פס קול לנדודים האינסופיים שלי בין יבנה – תל אביב.
צופה על הערפילים העוטפים את השדות שנמצאים עשרים מטר מהשלט המצחיק שהיה פה פעם: מאה מטר לג'חנון". חולף על פני החורשה ממנה צונחים מי שיקבלו, צ'פחה וכנפי צניחה.
כמה צ'פחות, ושנות נדודים הייתי צריך לקבל ולקחת, על מנת לסלוח להם, ולי, שלא קיבלתי כנפיי צניחה ונשארתי עם עט כתיבה.
חולף על פני השער של קיבוץ פלמחים, בדיוק כשתדרי הרדיו מתחלפים. שמונים ושמונה אף.אם שלי מתמזגת עם הרשת ב' של הוריי. הנה חווה אלברשטיין, בהקלטה נדירה מההוצאה המחודשת לאלבום "צמח בר", שרה בקול אדווה, ואני כבר מתקרב עם חיוך, לגיל שלושים, להורים ולחוף נעוריי.
והחוף נפתח אליי. מיד אני חייב להאיץ את חיכוך הצמיגים על האספלט, להוריד הילוך ולתת גז. כאילו הייתי עכשיו בן 17 ובלי הורה מלווה.
עכשיו אני מחנה את האוטו, סמוך לירידה אל החוף. כמעט ויכול לראות את הספינה שפעם היינו קופצים ממנה אל תוך הים. מי שקפץ מהמדרגה הכי גבוהה, זכה ביפה שבבחורות.
היינו שם, קורט קוביין, וכריס קורנל ופלפלים אדומים חריפים שנצלו על הגחלים, בדיוק כשהתזנו ריח נעורים ומבט נבוך על חזיות ששמטנו מכתפיהן של נערות.
אבל מזמן פרקו את הספינה מלב הים ולהוריד חזייה היום זה לא פרויקט כמו פעם. אבל כשאני מדליק את אותה וינסטון- אדום- קופסא- רכה, כשהיא מתערבבת עם שאריות האניס שנשארו לי בפה, חוזר לי הטעם של אותה כוסית ערק ראשונה.
הערק שאסף הביא מסבא שלו, פה ממש ממול, ופתאום אני חושב, שבמקום כל תכשירי האנטי אייג'ינג האלה, עם הפרסומות של נחליאלים ופרחי היביסקוס אולי כל מה שצריך זה חוף ים, וקצת ערק, זה הכול.
לפעמים נדמה שחוף ים זה הלונה פארק של אלוהים. או לפחות שומר המסך שלו. ככה הוא בוחר להביט בנו, במצב הכי ערום שלנו. מי בודד, מי יחף, מי כותב, מי חבוק ומי נזקק לאהבה. בכל מצב יש מצב לים. ים סוער , ים שטוף שמש, ים דיוניסי פרוע ולוהט או ים אדוניי צבאות.
ופלמחים, הוא חתיכת לונה פארק. אולי רצועת חוף הצוק הכי יפה בארץ. צוק עם מבצר ועם עבר רחוק, שנמתח עד התקופה הפריהיסטורית, דרך יוון, ביזנט עד תקופת בית שני.
יבנה-ים, מוזכרת כנקודת ציון של התישבות יהודית במפות עתיקות בשמה היווני: Iamneia, בשמה המקראי: "ימה" ובשמה המוכר לכל חובבי שבק ס': "יבנה".
בקיבוץ פלמחים הסמוך, שהוקם עלידי גרעין של חבורת פלמחניקים עלאכיפכיפאק, קיים מוזיאון המקבץ את הממצאים הארכיאולוגים שנמשו מן החוף.
ביציאה מן החוף, אני מודה למוכרת מהפיצוציה שדחפה לי בקבוק מים מינרלים גדול במבצע, כי עכשיו יש לי מספיק מים לשטוף את הפנים והרגלים, לפני שאני מניע את האוטו.
איזה פדנט נהייתי באמצע החיים, לשמור ככה על הסדר והניקיון, אחרי טיול על החוף, בלי שאף הורה מלווה עם נשק יזכיר לי שעליי לשפר את הופעתי.
ביציאה מהחוף, קצת לפני המלבי של פינטו, אתר בנייה מזכיר לי, שהתפקיד הכי חשוב של בני האדם זה לדאוג שטבע האדם לא ישחית את הטבע שסביבו וישחט את האדם החלש ממנו.
בדרך כלל אותם אנשים מבצעים את שני הפשעים האלה ביחד. בדרך כלל הם מפסידים, השאלה אם לפני או אחריי המבול. אני גם יודע, שאם היו לי אופניים, הייתי חותך ימינה דרך המחצבה.
סביר להניח, שהייתי יכול בקלות לשמוע עכשיו, באסים שמנים של איזו מסיבת טבע של ילדי אולטרה סגול שיתנו לי עוד כמה סיבות לחייך על זה שאני כבר לא ילד.
על הדלת הרחוקה ממושב הנהג, אני שולף דיסק ללא עטיפה. שנינו יודעים, אני והעטיפה, אצל מי שכחתי אותה. שנינו יודעים, אני ובעלת העטיפה, שלעולם לא הצלחנו, לקלף מאיתנו את הקליפות והעטיפות, אני נשארתי עם המוסיקה והמילים, לה הפתרונים והעטיפות.
אני מכניס לרדיו דיסק את אדי וודר וכריס קורנל לשיר לי ביחד את פס הקול, כש- "temple of the dog " מלווים אותי מהניינטיז בדרך חזרה, אל הבית של ההורים.
ממש כמו השם של הסופר-גרופ והדרך שלי, כשמביטים רק קדימה בלי לדעת להסתכל אחורנית במראה, אז משמעות השם היא: מקדש של כלב.
אך, כשמביטים בחמלה אחורנית אל העבר אפשר להפוך את הקערה על פיה, וכשהים מתרחק ומגדל המים של יבנה וחכמיה ניבט אל מולי, אפשר להפוך כל מקדש של כלב שוטה למקדש לאלוהים.
ואז לארבע דקות ושש שניות לפני עונג של שבת אמיתי- פוצח כריס קורנל בקול מלאכי שמיים שטעמו טעם גיהנום בחייהם, את השורה שבשבילה שווה כל הדרך, משנות התשעים עד לכאן (בתרגום חופשי):
"אין לי בעייה לגנוב פת לחם משפתותיו של הדקדאנס אבל אני לא יכול להשקות אביונים כשגביעיי שלי עוד מלאים".
וכך ההיסטוריה ממשיכה לנוע כמו אבן מתגלגלת בין דקדאנס לרנסאנס, הופכת לאיטה עכשיו, משקיעה עד צוואר בקבוק לזריחה של יום בוהק וחדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
