קדימה הסתער! אנחנו נישאר בבית המדרש
רבני הפלג החרדי של הציונות הדתית מרביצים תורה אנטי ממלכתית בתלמידיהם, אבל נשארים בבית כשצריך ללכת לכלא. אלי מגן, חבר תנועת צד"ר, לא נכחיש זאת, קורא לרבנים לקחת אחריות
אולי כצעד ראשון להפרדות מאותה ישות נוראית, אויבתה האימתנית של תורת ישראל (ולפיכך של הציבור הדתי במישרין) – מערכת המשפט הישראלית.
בימים האחרונים שוב הונפה חרב ההיפרדות, והפעם מעל ראשיהם של משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר. האיום החדש-ישן הגיע בעקבות תלונות על התנהגות, שגבלה בהטרדה מינית, כלפי הנערות העצורות והנערצות הלא-מזדהות. רבנים ואישי ציבור קוראים למשטרה לחקור את התלונות הללו, ולא- הם מאיימים, יתנתקו ממנה ומהמדינה. מהלך שיותר מכל מזכיר את "עבריין הצעצוע" השכונתי, שזועק "תחזיקו אותי".
לכאורה, אין קשר בין שתי התופעות הללו. מאידך, הן מסמלות את המשך היחס הדיכוטומי למדינה ומוסדותיה המגיע מכיוון רבני הפלג החרד"לי של הציונות הדתית. אותם רבנים מפגינים דממת אלחוט מחרישת אוזניים בסרבם למתוח ביקורת על התנהגות הנערות או לקרוא לסדר את הוריהן.
יתר על כן, רובם לא מעזים כלל להביע עמדה ביחס למעשה המרידה יוצא הדופן בחברה הישראלית (בלי להשוות, גם אצל הפלשתינאים נתקלנו בחוסר נכונות להכיר במערכת המשפט הישראלית).
כך עומדים היום רבנים אלו במצב מוזר מול המערכת: מחד הם לא קוראים לנערות להזדהות בפני המערכת ה"מתועבת" כלשון הבנות (אותה מערכת מושחתת ורעה שמשלמת לחלקם את המשכורת) אך מנגד הם מצפים שאותה מערכת (מתועבת?) תחקור ותבדוק את עצמה.
רבנים, שלמו מחיר גם אתם
אם לא די בכך, משדרים רבני החרד"ל מסר מטריד לנוער; אנחנו אתכם, מרחוק. בבית, בעלוני פרשת השבוע, בשיעורים, מקסימום נופיע ברחבת הכניסה לבית המעצר. אנחנו לא מגנים אתכם, אבל לא נמצאים לצידכם, פיזית, בתא המעצר.
נדמה לאותה הנהגה שבקריאה לחקור את טענות העצורות היא מנקה עצמה מאחריותה למצב ההזוי, אליה הכניסה את צאן מרעיתה. אין פירושו של דבר כי התלונות לא ראויות להיבדק. ההיפך הוא הנכון; יש לחקור אותן והאתגר הזה הוא אתגר מבורך וחשוב למערכת. ברם, ברור לכל כי אם "לא נזכה לראות דם" קרי הדחה בבושת פנים של שוטרים, שוטרות או עובדי שב"ס, המערכת שוב תזכה למטר גידופים ואיומים, מהגיבורים שנותרו בבית. ועוד לא נאמר דבר על הרבנים שמקפידים כל כך על גדרי הצניעות,
ושולחים נערות להתמודד עם מערכת כל כך לא צנועה.
מעבר לכך יש נקודה חמורה וחשובה הרבה יתר בדיכוטומיה שההנהגה הרוחנית "מייצרת" לצאן מרעיתה. אין כל פסול אם אנשי רוח, רבנים, מורי דרך, אנשי הלכה וכיוצא באלה יעסקו בשאלות הקשות על סמכות הרב מול הריבון ויחסי דת והלכה מול המדינה. הדיון עצמו לגיטימי ואיננו פסול.
מן הראוי אף שאותם מנהיגים רוחניים יהיו מוכנים לשלם את מחיר עמדותיהם. הגישה הדו-ערכית שמוצגת כאן היא הבעייתית. ויותר מכך – העובדה שבני נוער משמשים ככלי משחק באותו דיון, היא החמורה מכל. בני נוער בשנות העשרה לחייהם אינם צריכים להתלבט בשאלת הנאמנות למדינה. הם עדיין לא בשלים דיים לשאלות מסוג זה. עבורם זהו עיסוק באש זרה.
אלי מגן, איש הייטק, חבר צד"ר.
נא להמתין לטעינת התגובות
