טוקיו זה לא כאן
עיר של 12 מיליון תושבים מתמודדת עם ג'יגה טונות של פסולת בשנה וכן, היא מתמודדת. בטוקיו מייצרים פחות זבל, ממחזרים כל דבר ומקבלים בתמורה מתנות חוץ מאוויר נקי, כמובן. גלעד רוט רוצה גם
במקביל, אחד הנושאים הבעייתיים אך המוצנעים, שלמעשה מדאיג את מדינות העולם כבר מתחילת המאה הקודמת, הוא נושא הפסולת. כיצד מתמודדים עם כמות הפסולת העצומה שהחברה מייצרת,
אילו דרכים יצירתיות קיימות לטיפול בבעיה, ואיזה דרכים יצירתיות פחות?
על השאלות הללו יכולה לענות טוקיו. בירת יפן שלא מפסיקה להפתיע בנושא. הכינו את הצ'ופ-סטיקס, הנה אנחנו מתחילים.
טוקיו, שאוכלוסייתה מונה כיום כ- 12 מיליון איש, מתמודדת כבר למעלה ממאה שנה עם נושא ניהול פסולת מוצקה. טיפול בפסולת החל כבר בשנת 1900, ומטרתו הייתה בעיקר למנוע מחלות.
ניהול פסולת מוצקה נועד בכדי לשמור על התנאים הסניטרים בטוקיו, אך עד מהרה (בעיקר בשנות ה- 70 המאוחרות) הפך הנושא לתפיסה כוללת של איכות הסביבה וניהול משאבי טבע ביפן.
הטיפול הנכון בפסולת המיוצרת נזקף בראש ובראשונה לתושבי העיר:
בטוקיו, קיימת מערכת איסוף אשפה נפרדת לסוגי האשפה השונים, ופינויים מנקודות איסוף ספציפיות נעשה בימים ובשעות קבועות.
כך למשל, לתושבים מותר להוציא את האשפה הרגילה החוצה רק שעתיים לפני שעת האיסוף - עד אז, היא תישאר בבית וחלילה לא בחוץ ''ליד הדלת''. המשמעת העצמית של תושבי העיר מעוררת הערצה ויוצרת, בסופו של דבר, רחובות נקיים מאשפה ונעימים לסביבתם (פרט לאותן שעות ספציפיות בהן כולם מורידים את אשפתם בבת אחת - אך זה כבר להיות קטנוניים).
הפסולת הגדולה יותר, כגון רהיטים, מוצרי חשמל וכדומה, נאספת פעמיים בחודש גם כן מנקודות איסוף ספציפיות. בעלי הפסולת מביאים אותה בזהירות רבה למקום משום שהם יודעים שעד שעת האיסוף ניתן יהיה לראות במקום סטודנטים, דלי אמצעים וסתם מתעניינים שבאים למצוא מציאות חדשות.
(תמיד תזכרו, שהפסולת של האחד, היא השופינג של השני). כך נוצר מצב בו שילובם המדהים של מתן כבוד לאחר עם מודעות סביבתית גבוהה יוצרים סביבה נקייה מאושרת ומשודרגת יותר.
בנוסף לסדר המופתי בו מתנהלת מערכת איסוף הפסולת, כמות הפסולת שהרשות העירונית מטפלת בה נמצאת בירידה תמידית, וזה לא בגלל שאנשי העיר אוכלים פחות.
מודעות התושבים, בעקבות קמפיין עירוני מאסיבי, מביאה למחזור ברמת הפרט: משקי הבית צורכים בחכמה ולא זורקים מייד את האוכל שנשאר, מהפסולת האורגנית שנשארת הם מכינים (בקומפוסט) פסולת לזיבול הגינה וכד'.
גם מחזור הנייר נעשה חכמה: מדי פעם, מסתובבים ברחובות טנדרים של חברות מחזור פרטיות המכריזים ברמקול על בואם, ובתמורה לכמות מסוימת של נייר מקבל הממחזר גליל נייר טואלט .
חסידי הציניות הישראלית יכולים ללגלג כמה שהם רוצים אך בשיטה ישנו מסר כפול: תחילה, ישנה הרבה אקטיביות - מזכירים לך ובאים אליך לשם איסוף הנייר.
שנית, ביצירת התחושה של התמורה המיידית (גם אם היא גליל של נייר טואלט) יש משהו יפה ומיוחד.
נושא המחזור מוטמע היטב בקרב הקהילה ומלבד התרומה הבודדת של כל משקי הבית, ישנם גם קבוצות מסוימות שלוקחות חלק גם בטיפול באשפה הלא אורגנית. הקבוצות הללו מורכבות מאזרחים מכל הגילאים שמשתתפים בפעילויות שונות במוקדים קהילתיים ומתנ"סים ובין היתר עוזרים לעירייה במיון בקבוקי פלסטיק ודומיהם.
אריה קוץ, ארכיטקט ומתכנן ערים, ומרצה על אדריכלות יפנית בחוג ללימודי מזרח אסיה שבאוניברסיטת ת"א, מספר אודות נפלאותיה של יפן: "כל הדוגמאות הללו רק מראות את יופייה של פילוסופיית החיים היפנית.
''הכל מתנהל בכבוד והדדיות במסגרת יחסים של תן וקח. במאקרו, השמירה על הסביבה מחלחלת אל המודעות בצורה הכי רחבה במערכת החברתית, כך שכולם בסופו של דבר לוקחים חלק בנושא".
בטוקיו הגיעו כבר מזמן למסקנה, שהטמנת פסולת היא חשיבה ופתרון קצרי ראי וחייבים להבין שבסוף לא יהיה היכן לטמון עוד את האשפה. כבר בשנות ה- 80 נכתבה בעיר האדירה תכנית אב למעבר מהטמנת פסולת לשריפתה.
"גם כאן ניתן לראות את הבסיס האידיאולוגי שמסתתר מאחורי מעשיהם של היפנים" מספר קוץ. "אם טוקיו מייצרים פסולת עצומה זו גם אחריותה של טוקיו לטפל בנושא בדל"ת אמותיה ולא לזרוק את אשפתה במחוזות אחרים.
''אנחנו בישראל חושבים שפתרנו את בעיית חירייה, אבל אנחנו מייצרים בעיה גדולה בדודאים. זה לא נקרא לפתור בעיות"
לאחר שהאשפה ממוינת ומטופלת, מה שאינו בר-שריפה ממוחזר והפסולת האורגנית נשרפת. התוצר המוגמר של השריפה הינו אפר אשר היפנים מצאו לו שימושים רבים:
הגידול האורבני העצום שחווה טוקיו כבר עשרות שנים אילץ אותה למצוא גם פתרונות גיאוגרפים. לפיכך, העיר החלה לייבש איים מלאכותיים במפרץ טוקיו המאכלסים אזורי מגורים, מתחמי עסקים ובילוי. האפר, תוצר השריפה, ושבבים שנוצרו מתהליך גריסה של הפסולת הגדולה אשר אינה ברת מחזור- משמשים יחד למילוי אותם איים מלאכותיים.
כך אותו איש עסקים יפני, מדושן מעונג וכסף, שזוכה למחמאות כגון "אתה יושב על מיליונים" יכול לענות שהוא בעצם - יושב על זבל.
חלק מהאפר עובר תהליך של שריפה בחום גבוה, אשר יוצר גרגירים קשים מאוד שמשמשים את היפנים לייצור אספלט, מרצפות, ולבנות אשר לרוב אנחנו רואים במדרחוב.
היפנים חשבו גם על פתרונות בנושא העשן והגזים אשר יוצאים מן הארובה: יצירת מערכת מתוחכמת גורמת לכך שהארובה כמעט ואינה מוציאה דבר. הגזים שנפלטים מהשריפה עוברים סינון ,טיפול וניטרול, האפר שמצטבר בארובה מסונן והחום ששורר שם מנוצל עד לרמה של חום עדין שיוצר תנועת אוויר אנכית.
הטיפול הסביבתי הנכון והארכיטקטורה של המשרפות יוצרים מתקן נקי, אסתטי ומתאים לשימוש אפילו בתוך העיר. ואם לא די בכך, בחום שנוצר בתהליך השריפה משתמשים להפקת חשמל, וטוקיו מוכרת את החשמל שנוצר לחברת החשמל הלאומית.
יפן איננה נקייה מעוונות. בתחילת שנות ה- 70 קרו אסונות קשים, כפרים רבים סבלו מהרעלות סביבתיות ואלפים מתו. מקרים אלו הציפו מחאה ציבורית גדולה, ששינתה את הלכי המחשבה בחלונות הגבוהים ביפן.
מאז, יפן התגייסה למלחמה אקולוגית רצינית והנהיגה מאמצע שנות ה- 70 ועד סוף שנות ה- 80 מהפכה של ממש, וכבר בשנות התשעים הפכה יפן למעצמה עולמית שמובילה ומיישמת את אמנת קיוטו.
כחלק מהמהפכה האקולוגית, החליט היפנים, כבר לפני שלושים שנה, לחפש מקורות אנרגיה חלופיים. אנרגיה אטומית לא באה בחשבון משום שבאותם ימים המילה רק המילה אטום נשמעה מאיימת (וטוב שכך).
לפיכך, הושקעו כספים רבים בבניית מתקנים הידרו אלקטריים פשוטים המנצלים את זרימת המים ומפיקים מכך חשמל. כיום 25% ממשק האנרגיה היפני מופק מתהליך זה.
בשנים האחרונות בטפלים ביפן במה שנקרא "בועת החום האורבנית". כל עיר יוצרת בועת חום, של לפחות 2 מעלות יותר מסביבה שאיננה עירונית, הנובעת בין היתר ממזגנים, מכוניות, משטחי אספלט ובטון שקולטים שמש ופולטים חום.
בשביל להוריד את הטמפרטורה ולהפוך את העיר נעימה יותר, הוחלט להשפיע גם על היצרנים ולשכלל את מערכות מיזוג האוויר, לטפל במנועי רכב (וכבר ניתן לראות ביפן אוטובוסים חשמליים), להכניס חומרים קרים למשטחי אספלט, אשר אינם מתרגמים את קרינת השמש לקרן אינפרא אדומה ובכך המשטח "בולע" את השמש ואינו מייצר חום.
גם גגות בניינים תורמים משמעותית לבועת החום העירונית, בשל העובדה שהם מגיעים בימי שמש לטמפרטורה שנעה בין 50- 70 מעלות. בכדי לטפל בתופעה זו, יפן מעודדת תוספת ירק על גגות של בניינים, שמורידים את הטמפ' ל 20 - 25 מעלות.
זה נעשה דרך תמריצים שונים כמו הקלות במיסוי וארנונה או תוספת זכויות בנייה לפרויקטים. דרך כל האמצעים השונים להורדת הטמפרטורה נוצרת סביבה נקייה, בריאה וירוקה יותר המביאה לשיפור באיכות החיים והסביבה כאחד.
"זה לא עניין של כסף" ציין קוץ "זה עניין של החלטה, מדיניות, חינוך והעברת מסרים- ובזה לצערי הרב, אנחנו מפגרים מאוד".
בהכנת הכתבה השתתף איתמר מקייטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
