הכנפיים השבורות של דן חלוץ
למרות הצלחותיו באזרחות אומרים מקורבי הרמטכ"ל של מלחמת לבנון ה-2, כי השנה האחרונה היתה הכי קשה שידע בחייו. על דוח וינוגרד הוא עדיין לא מדבר
"בסיטואציות האלה", אמר חלוץ, מכוון למלחמה שבחוץ, "אין סיכוי לצאת טוב". שלשום קבע דוח וינוגרד שצה"ל כשל במלחמת לבנון השנייה. מבחינת הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, זאת השורה התחתונה. התחזית ההיא שלו, בסערת הקרב, היתה מדויקת. גם השוער הכי טוב בעולם לפעמים טועה וחוטף גול, אמר לי אז, בקיץ, מתייחס לביקורת שהושמעה דווקא על תת-אלוף גל הירש, מפקד עוצבת הגליל, עוד במהלך הקרבות. אלא שמלחמה היא לא משחק כדורגל, ורמטכ"ל, גילה חלוץ מזמן, הוא לא שוער. טעות אחת שלו עולה הרבה יותר מגול.
במובנים מסוימים, אמרו השבוע חבריו של הרמטכ"ל לשעבר, חלוץ הוא שעיר לעזאזל. זאת חוות דעת חברית, ספק אם אובייקטיבית. השבר שלו, מודים חבריו, הוא גם השבר שלהם, ציטטו מדברי נפוליאון. "אני לא רוצה גנרלים חכמים", אמר בונפארט. "אני רוצה גנרלים שיש להם מזל". דני, אמרו השבוע - הם קוראים לו בשמו הפרטי - הוא גנרל שנתפס למשמרת הכי אומללה שיש.
חלוץ עצמו שתק. אני עוד אדבר, הבטיח לחבריו אחרי פרסום הדוח. כך הוא אומר לכל מי שפונה אליו בשבועות האחרונים. מתי? הוא בעצמו לא יודע. בטח לא מיד, אמר. קודם יקרא וילמד את הדוח היטב. הוא איש יסודי. תמיד היה. מנטליות של חיל אוויר. הוא פגוע, שאלתי, כועס? הוא חושב שההגינות נעלמה, שיש פער בין האמת למה שמציגים, אמרו לי עוד לפני פרסום הדוח. הוא גם מרגיש שהוא משלם מחיר.
בכל זאת, אמרו, דני הוא לא מהכועסים. יש לו קור רוח של טייס. כעס, הוא אומר תמיד, זה אנרגיות מיותרות. גם עכשיו הוא אומר ש"כעס זאת לא תוכנית עבודה". כשיגיב, אמר לחבריו, זו תהיה תגובה ממלכתית. אף אחד לא יצטרך לרדת למקלטים. הוא לא יפגע בביטחון המדינה כדי לתקן את הדימוי הבעייתי שלו, חזר ואמר השבוע למקורביו. עדיף לי, אמר להם, שירגמו אותי באבנים.
זו היתה השנה הקשה בחייו, אמרו השבוע חבריו של חלוץ. באמצע ינואר, לפני קצת יותר משנה, הגיש את מכתב ההתפטרות שלו מצה"ל. "עבורי, המילה אחריות היא בעלת משמעות גדולה", כתב שם. "היא חזות הכל". הטייס שעשה היסטוריה והיה לרמטכ"ל הראשון שעונד כנפיים כחולות, שחרר את כיסא המפלט ועף החוצה. לא היתה לו ברירה, אמרו השבוע חבריו. הוא האמין שיוכל להישאר בצבא ולהיות חלק מהתיקון, אבל הלחץ הציבורי היה גדול מדי.
מאז,
הוא לא עושה חשבון נפש, אמרו לי. חשבון נפש הוא מונח דרמטי שעיתונאים אוהבים. הוא כן שואל שאלות. משחזר דברים. מנסה להבין יותר. חודש אחרי שהגיש את מכתב התפטרות, באמצע פברואר, עזב את לשכת הרמטכ"ל. התפטר, אבל לא השתחרר מצה"ל. מועד שחרורו נקבע ליום חמישי, אתמול, יממה אחרי דוח וינוגרד. סמלי אולי.
בחודש מרס נסע לארצות-הברית. לחודשיים, ללימודים. קורס ניהול מתקדם ויוקרתי באוניברסיטת הארוורד בבוסטון. נשיאי החברות המובילות בעולם לומדים שם. כל הזמן הוא מוקף במעטפת, משפחה וחברים קרובים. אבל לארצות-הברית נסע לבד, מטעם הצבא. אחר כך דרשו שישלם כסף. לפניו עשו את הקורס קצינים בכירים אחרים. אחרי חודשים ארוכים של מתח השתחרר הקפיץ של חלוץ. לפחות למראית עין.
בארצות-הברית גר בדירה אחת עם עוד שבעה סטודנטים והצטיין בלימודים. בימי ראשון היה יוצא עם החברים שהכיר לפאב או לצפות במשחק כדורסל. בכל זאת, ניסיונו להתנתק לא צלח. מהר מאוד נתלו ברחבי האוניברסיטה פוסטרים שדיברו עליו כעל "פושע מלחמה". קבוצה רדיקלית ופרו-פלשתינית של סטודנטים ומרצים יצאה נגדו. אנשי משטרת הקמפוס נאלצו לאבטח את חלוץ. הוא עצמו שמר על פרופיל נמוך. גם כשפורסמו מסקנות הביניים של דוח וינוגרד, בראשית חודש מאי, שתק. הוא היה אז בבוסטון, עדיין בלימודים.
אין לו עניין בשערוריות, אומרים חבריו. את מה שנכתב עליו אז לא קרא. אני מכיר כבר את חסדה ואת שבטה של התקשורת, הוא נוהג לומר. אפילו מהספרים שיצאו בעקבות המלחמה התעלם. הוא כן קורא את מה שנכתב באתרי האינטרנט. גם טוקבקים. אנשים מוכנים לתלות אותו, אמר לי חבר שלו השבוע, אבל זה עובר לידו. אם הוא היה נותן לכל דבר כזה להשפיע עליו, הוא היה מחוסל. גמור, כך בלשון החבר. חלוץ, אמר לי, קיבל החלטה. הוא לא נותן לזה להשתלט עליו. במונחי חיל אוויר, הוא לא מפנה לזה חלוקת קשב.
יש לו עצבים של ברזל, אמרו השבוע חבריו של הרמטכ"ל לשעבר. במלחמת יום כיפור היה טייס בטייסת 201. "האחת" מכנים אותה. טייסת הפאנטום הראשונה, מהמובחרות בחיל האוויר. ב-7 באוקטובר יצאה הטייסת למשימה תחת שם הקוד "דוגמן 5". המטרה היתה מערך הטילים בסוריה. אלא שהנתיב שנבחר היה בעייתי וגם מודיעין לא היה. שבעה טייסים איבדה "האחת" במשימה ההיא. שישה מטוסים הופלו. "משימת התאבדות", היו שכינו אותה אחר כך.
חלוץ מצא עצמו שם מגרד את הקרקע. טיסה בגובה נמוך בסיטואציה כזו, הסבירו לי השבוע, היא סכנת מוות. גם כדור של רובה יכול להפיל אותך. המוביל שלו קרא לו: "תמשוך". כדי למשוך, צריך לאסוף פוטנציאל במנוע. זה לוקח זמן. נצח במונחים אנושיים. איש אחר היה מאבד את הראש.
אבל לא חלוץ. הוא חיכה ומשך. אלה העצבים מברזל שיש לו, אמרו לי השבוע. אז והיום. זה הדבר הכי מהותי. זה אפילו לא ברזל. זו מרוכבות שמאפיינת חלקי מטוסים. חזקה יותר ממתכת. כוחות בלתי רגילים, אמרו.
זמן קצר אחרי שחזר מארצות-הברית, בקיץ האחרון, כבר השתלב בעולם העסקים. היום הוא יושב ראש חברת סטרלינג, בשליטת קבוצת איי-די-בי, ומנכ"ל חברת קמור, שהיא בין השאר יבואנית ב-מ-וו בארץ. את השכר הצבאי החליפה משכורת שמנה. מיליון שקל בשנה ואופציות בשווי 3.7 מיליון שקל בקמור, ועוד 7,500 דולר בחודש מסטרלינג. בנוסף מקבל חלוץ פנסיה צבאית.
סדר היום שלו מתחיל מוקדם בבוקר, בעבודה. הוא לא עושה ספורט. האיש שהפסיק לעשן לפני המלחמה חזר להיות מעשן כבד במהלכה. את העבודה הוא מסיים רק מאוחר בלילה, אז הוא חוזר לביתו שבצהלה. חלק מהדברים בעבודה החדשה הוא מכיר וחלק מהדברים הוא לומד, אומרים חבריו. "בתקשורת הרי כבר החליטו שהוא מומחה", אומר אחד מהם בציניות, רומז לפרשת מכירת המניות בראשית המלחמה שנחשפה במעריב. מעניין לו מאוד בעולם העסקי, הם אומרים. חלוץ נכנס עם כל הנשמה לעניין.
החברים שלו הם עדיין אלה מטייסת "האחת". " פורום בירה" קוראים לחבורה שנפגשת אחת לכמה חודשים. איש מהם לא ניתק את הקשר עם חלוץ. כשחלוץ טבע בבוץ של לבנון ארגן לו אבי לאומי, אחד החברים, עצומת תמיכה. לא מזמן פורסם כאילו לאומי הציע לחלוץ להיות יושב ראש חברת אירונאוטיקס שבבעלותו. החברה זכתה במכרז לאספקת מזל"טים בניגריה. חלוץ, אמרו, ביקש לחשוב, ובינתיים יצר קשר עם יריביה העסקיים של אירונאוטיקס. זה יצר קרע. חבריו של חלוץ אומרים שזה לא נכון. את הסיפור כולו הם מגדירים "קשקוש".
הסוויץ', אמר לי הרמטכ"ל לשעבר באותו קיץ של מלחמת לבנון, הוא הדבר החשוב ביותר, המעבר ממצב אחד לאחר. איזה סוויץ' עשה חלוץ במעבר מחיי צבא לאזרחות, שאלתי השבוע את מקורביו. חלוץ, הסבירו, מתח קו. לא היתה לו דרך אחרת. הוא עוקב, למשל, אחרי מה שקורה בגזרת עזה. אבל הוא לא מציע פתרון. גם לא בשיחות סלון. ברור לו שהוא כבר לא בעמדת המחליט, אפילו לא המציע.
חלוץ נמצא בקשר עם הרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי. שניהם נולדו וגדלו במושב חגור, והקשר ביניהם ידידותי. הוא בקשר גם עם קצינים אחרים בצבא. הפגיעה ותחושת הבגידה, אם היו, התרככו עם הזמן. חלוץ תמיד נענה כשקוראים לו, אמרו לי השבוע. לברר משהו או לשאול שאלות. הוא גם עושה מילואים, אחת לשבועיים. מדריך בבית הספר לטיסה. טס על צוקית. מבחינת חיל האוויר הוא נכס. בוגר מלחמת ההתשה וכיפור. בכיפור השתתף ב-43 גיחות והפיל שלושה מטוסי אויב.
הטייסים הצעירים עדיין מעריצים אותו. אבל גם איתם הוא מקפיד לא למתוח ביקורת ולא להתערב. הוא אף פעם לא אומר "אם אני הייתי רמטכ"ל", סיפר מקורב לחלוץ. יש לו יכולת בלתי רגילה להבין שהמציאות השתנתה. הדרמה של להיות מפקד חיל האוויר, סגן רמטכ"ל, רמטכ"ל, אי אפשר לשחזר את העוצמה הזו בחיים, אמר אותו מקורב השבוע. חלוץ מבין שהפרק הזה נגמר.
הוא מרבה לדבר על המלחמה. זה נושא שמטריד אותו לא מעט. יש לו קשר עם חלק מהמשפחות השכולות. גם חברות בפורום ההורים השכולים. בכלל, אומרים חבריו של הרמטכ"ל לשעבר, יש פער עצום בין הדימוי שיצרו לו, של איש זחוח, אטום וציני, למי שהוא באמת. אתם העיתונאים אשמים, אמרו לי.
לחלוץ יש "הומור של מרפסת הטייסת". ככה מדברים טייסים כשהם אוכלים כריך אחרי הטיסה. לכן לא הבנו אותו כשאמר "איי דונט קר" במהלך המלחמה האחרונה, או כשדיבר על "מכה קלה בכנף", אחרי שנשאל על מידת הרגישות שטייס צריך לחוש כשהוא משחרר פצצה. דני הוא איש כובש, הם אומרים. אחד שמסוגל לשבת עם אחרון הלוחמים לעשן סיגריה. בטח לא שחצן.
בנושא מחאת אנשי המילואים, אומרים מקורביו, עמדתו ברורה. כשהיה מפקד חיל האוויר נשלח "מכתב הטייסים". חלוץ רתח. טייסים קורקעו. ביניהם תת-אלוף יפתח ספקטור. חלוץ חשב, בדיוק כמו היום, שאסור להשתמש בדרגות ובמעמד צבאי לצורכי מחאה פוליטית. אין חיה כזאת בעיניו, אמרו חבריו השבוע. אי אפשר למחות מחאה כזו בלי לשלם מחיר, נוהג חלוץ לומר. את המחיר, הוא אומר תמיד, צריך לגבות הצבא.
עם עמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, הקשר של חלוץ נותק. כשפרץ מונה לשר ביטחון, סיפר לי השבוע מקורב לרמטכ"ל לשעבר, חלוץ הציע להצמיד לו גורם חיצוני, לא בעל עניין, שילמד אותו את רזי הצבא. המקורב סירב לומר אם פרץ נעתר. אחר כך באה המלחמה וכל מה שאחריה. חלוץ הלך הביתה. פרץ הלך זמן קצר אחריו. הקשר שנולד מכוח התפקיד נפרם.
דווקא עם ראש הממשלה אולמרט יש לו עדיין קשר. לא מזמן נפגשו בכנס הרצליה. חלוץ הלך לשם מתוך אותה תפיסה שלו שהוא לא מסתתר. ההתחבאות, אמרו לי השבוע חבריו, היא מבחינתו לא אלטרנטיבה. הוא לא אחד כזה שילך הביתה ויסתגר. איש לא ישבש לו את חיי היומיום, הוא אומר. כשהתחבקו בכנס, מיהרו להכתיר זאת כחיבוק של שני קורבנות הממתינים לגזר דין. בסך הכל, אמרו השבוע מקורבי חלוץ, מדובר במפגש של שני אנשים שעבדו יחד ונוצרו ביניהם יחסי אמון.
האם מי שהניח את המפתחות מצפה מראש הממשלה שיעשה אותו דבר, שאלתי. בשום אופן לא, אמרו לי מקורביו של הרמטכ"ל לשעבר. זה היה עוד לפני פרסום הדוח, אבל אצל חלוץ, אמרו לי חבריו, אין בכלל ספק. בעיניו אלה פתרונות קלים מדי, ללכת הביתה.
כשהתמנה למפקד חיל האוויר נשאל על ועדת החקירה שהוקמה בעקבות אסון המסוקים, ועל כך שאיש בחיל האוויר לא שילם מחיר אישי אף על פי שנהרגו 73 לוחמים. הוא אמר אז: "העיקרון הוא שאם אתה תולה מישהו על העץ, הוא כבר איננו. כשאתה מתחקר יחד איתו את האירוע, הוא נשאר לתקן". הוא עצמו הלך אחרי המלחמה.
חודש וחצי לפני שנכנס ללשכת הרמטכ"ל כתב דן חלוץ חוברת. תוכנית עבודה. כל התיקונים שהצבא צריך לבצע. לא ברמת השיפוץ, אמרו חבריו השבוע. שיפוצניק, חלוץ ידע, לא יעזור. התיקון צריך להיות מהותי, עמוק. אם תצליח להגשים 20 אחוז ממה שכתוב בחוברת, אמרו לו אז החברים, תהיה הרמטכ"ל המבריק ביותר שידע צה"ל. אלא שאחר כך באו ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. החוברת ההיא נשארה בביתו של חלוץ. השבוע אמרו מקורביו של הרמטכ"ל לשעבר שאם וינוגרד היה קורא אותה, היתה נחסכת לו חצי מהעבודה.
דני חלוץ, אמרו מקורביו, לא הופתע מהיכולות הפגומות של צה"ל. הוא ידע שיש בעיות. בתום המלחמה עשה הצבא בראשותו תחקיר מקיף. "הוריתי על תחקור הלחימה באופן שאין לו אח ורע בתולדות צה"ל", כתב במכתב ההתפטרות שלו. תחקור כזה נהוג בחיל האוויר. "תחקור נוקב, עמוק ומפורט, שלא פסח גם עליי", כתב . דוח וינוגרד, אמרו חבריו השבוע, לא יכול לתת לדני הבחנות שלא היה מודע להן. אולי הוא יכול לגלות משהו לעיתונאים ולפוליטיקאים. לא לו.
ביום רביעי השבוע, יום פרסום הדוח, ניהל סדר יום שגרתי. בבוקר כבר צבאו עיתונאים על ביתו, אבל הוא יצא לעבודה כרגיל. את הקראת הדוח שמע בבית בצהלה. מוקף משפחה וחברים. מראש החליט לא להגיב. הוא צריך לקרוא את הדוח, אמרו חבריו. לא יאמר מילה אחת קודם. חלוץ, הם אומרים, הוא לא אדם שיבטל דוח כזה או יזרוק אותו לפח.
גם כשידבר, חזר ואמר להם, יגן על הקצינים בשטח, ביניהם כאלה שמתחו עליו ביקורת קשה. זו דרכו, אמרו חבריו השבוע. הנה, כשחיל האוויר חיסל בעזה את סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס, ובמהלך החיסול נהרגו אזרחים, היה חלוץ בחוץ לארץ בכלל. הוא לא אמר את זה. הוא לקח אחריות.
מה היה הכי קשה, שאלתי את חלוץ במהלך המלחמה. זה היה במסוק, בדרך מהצפון לקריה בתל-אביב. רעש המנוע אילץ אותנו להתכתב. "עצם ההמלצה לדרג המדיני לפעול בעוצמה על אירוע חטיפת החיילים", כתב לי חלוץ, "משום שהיה ברור שזה יכול להתרחב, אבל עשיתי זאת מתוך אמונה שלמה שכל חלופה אחרת תזמין את האירוע הבא וזה נעשה לאחר התייעצות עם כל אנשי המטה הבכירים והייתי אומר שההסכמה היתה כוללת (עם ניואנסים)".
את הפתק שמרתי. הוצאתי אותו רק השבוע. מאז ידע חלוץ עוד כמה רגעים לא קלים. הוא נכווה. בכל זאת, אמרו חבריו השבוע, הוא עוד יחזור לזירה הציבורית. זה רק עניין של זמן. עכשיו, אמרו לי, הרמטכ"ל לשעבר טס בגובה נמוך. מגרד את הקרקע. כמו אז, במלחמת יום כיפור, הוא עוד "ימשוך" למעלה. הוא עוד יטפס.
נא להמתין לטעינת התגובות
