מבצע סבתא
תומר זלצר מציע להחיל הפסקת אש עם עזה, אך יודע שלאולמרט יש נטייה יצרית לכניסה קרקעית
הבוקר הזה התחיל עם מתנדב מדרום אמריקה שנורה למוות על-ידי צלף פלשתיני בשדות קיבוץ עין השלושה, הסמוך לגדר המערכת ברצועה. מהצד הפלשתיני דיווחו על יותר מעשרה הרוגים בפעילות צה"ל שבצפון הרצועה – רובם חמושים ואחד מהם בנו של בכיר חמאס מחמוד א-זהאר.
גורם מדיני בכיר מיהר לומר לאחר רצח המתנדב כי כל פעולה מסוג כזה מקרבת מבצע נרחב ברצועה ו"שינוי בדפוס הפעולה". לא מסובך להבין למה מתכוון אותו גורם: כניסה מסיבית של צה"ל לרצועת עזה לאותו מבצע "חומת מגן 2 – הפעם ברצועה" – תוכנית הריאליטי עם הכי הרבה פרומואים בהיסטוריה של הטלוויזיה. באחד הפרומואים האחרונים, ב-7 בדצמבר, אמר שר הביטחון אהוד ברק בביקור באוגדת עזה: "אנחנו לא רצים לפעולה הרחבה בעזה, לא ששים לעשות אותה – ונגיע אליה אחרי שימוצו כל הדברים האחרים". בקיצור, אין ברירה, אחרי הפרסומות יוצאים לקרב. או שלא.
באופן בסיסי, מבצע צבאי גדול ברצועה יהיה מלווה בכניסה קרקעית לתפיסת שטחים שולטים ויתמקד בשני אזורים: אזורי שיגור רקטות הקסאם בצפון הרצועה ואזור הברחת חומרי הלחימה בדרום הרצועה בואכה ציר פילדלפי. לכוחות צה"ל הגדולים שייכנסו לרצועה לא ימתינו מחבלים סוג ד', אלא ארגון דמוי צבא. לוחמי צנחנים במילואים, שדיברו עם כתבים צבאיים לאחר פעילות בנובמבר שבה נהרג חברם רס"ל אהוד אפרתי, אמרו כי "בכל פרמטר – הכשרה, איכות הציוד, משמעת מבצעית – בצד השני עומד מולנו צבא, לא כנופיות". מחיר הדמים של כניסה קרקעית, בדיון שמזכיר את ימי מלחמת לבנון השנייה, לא יהיה פשוט. גם כמות האזרחים הפלשתינים שייהרגו במהלך פעולה כזו תגרור לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק את המבצע.
הפקרת העיר שדרות המופגזת מדי יום ברקטות קסאם והתעצמות חמאס ברצועה הם שני אתגרים מנהיגותיים מהמעלה הראשונה בעבור כל ראש ממשלה בישראל. לאריק שרון, למשל, היה הרבה
באותו דיון שהתקיים אתמול בוועדת חוץ וביטחון, נשמע אולמרט מסתייג מפעולה נרחבת ברצועה. שבועיים לפני פרסום דוח וינוגרד המלא, לאולמרט אין יכולת (ואני מזהה שגם לא רצון) להכניס כוחות יבשה גדולים לעזה ולספוג את המחיר הצפוי. מכך שאותו איום בכניסה מסיבית לרצועה כדי "לפתור אחת ולתמיד" את הבעיה הוא בסך הכל דיבור ריק מתוכן.
בינתיים, תושבי שדרות ממשיכים לספוג קסאמים על הראש וחמאס ממשיך להבריח נשק רב אל תוך הרצועה ולהחזיק בחייל החטוף גלעד שליט. לפעולות ה"נקודתיות" ברצועה יש אפקט מסוים. כשראש השב"כ יובל דיסקין מדבר על אלף מחבלים שחוסלו בעזה בשנתיים האחרונות (במאמר מוסגר, ברור כבר שבתוך המספר הזה יש מספר לא מבוטל של אזרחים לא חמושים), הפעולות הנקודתיות הללו מתבררות כרצופות ומתמידות.
מישהו עוד זוכר שפעם היתה הצעה להגיע להפסקת אש ארוכת-טווח עם חמאס? התנאים הישראליים מוכרים ולא משאירים מקום להסכמה כזו: הפסקת הטרור, החזרת שליט לאלתר והכרה פומבית של חמאס במדינת ישראל. הטענה שבתקופת הפסקת האש חמאס יתעצם ויכין את עצמו לעימות, אינה רלוונטית. גם היום חמאס מתעצם ומכין את עצמו לעימות. וחוץ מזה, מי אמר שרק לחמאס מותר להתעצם ולהכין את עצמו לעימות במהלך הפסקת אש? גם אנחנו יכולים לעשות את זה. לתת לשדרות זמן לחזור לעצמה, להתקדם בפיתוח אמצעים שישבשו שיגורי רקטות קסאם, להתקדם במו"מ עם הפלשתינים "האחרים", להדק את שיתוף הפעולה עם המצרים כדי לסכל הברחת אמצעי לחימה.
אז מה יהיה? הפעולות הנקודתיות יימשכו (על ניסיון להפסקת אש אין מה לדבר בכלל); רקטות הקסאם ימשיכו לעוף לשדרות; גורמים מדיניים בכירים יאיימו בשינוי דפוסי פעולה ובפעולה רחבה בעזה; בכירי הקואליציה ינסו לשכנע את אביגדור ליברמן להישאר בממשלה כי המצב בעזה מתחמם; וראש הממשלה ינסה להלך בין הטיפות בלי להירטב ובטח שלא להיכנס קרקעית לרצועה. אבל מניסיון העבר אנחנו יודעים שלפעמים ראש הממשלה נכנס קרקעית למקומות שלא רצה להיכנס אליהם מלכתחילה. וזה רק הפרומו ל-30 בינואר בשעה 17:00.
תומר זלצר הוא כלכלן ועיתונאי במיל'
נא להמתין לטעינת התגובות
