הערכה: נסראללה משנה גישה
דוחות מודיעין מעריכים כי מזכ"ל חיזבאללה חושש שישראל תכריז על גולדווסר ועל רגב כעל חללים
ההערכה היא כי מנהיג חיזבאללה מנסה לבצע מהלך מקדים שיאפשר לו לשמר את כוח המיקוח מול ישראל, למקרה שאכן תגיע הכרזה כזו. גורם ביטחוני ישראלי בכיר אמר כי החלטה כזו, אם תתקבל, תדרוש ממקבליה "אחריות ואומץ". לדבריו, "צריך להפיק לקחים משגיאות העבר ולא לגדל כאן תמי ארד חדשה".
השאלה אם להכריז על נעדרים כעל חללים שמקום קבורתם לא נודע היא טעונה ביותר מבחינה רגשית ופוליטית. ניתן ללמוד על השיקולים הרבים בדרך להכרעה מתוך מקרי העבר של הנעדרים מן הקרב בסולטן-יעקב ושל החטופים מהר דב.
בצהרי שבת, ה-7 באוקטובר 2000, תקפו מחבלי חיזבאללה סיור של צה"ל על גבול ישראל-לבנון בגזרת הר דב. במהלך האירוע הצליחו המחבלים לחטוף את שלושת החיילים על הסיור, סמל-ראשון בני אברהם, סמל-ראשון עדי אביטן וסמל-ראשון עומאר סואעד. ארגון החיזבאללה, ובראשו חסן נסראללה, סירב למסור כל פרט אודות מצבם של החיילים, למרות לחצים שהופעלו עליו באמצעות מספר מדינות. בתמורה לכל פיסת מידע בנושא, דרש הארגון שחרור אסירים שכלואים בישראל.
מחקר מקיף של היחידה לאיתור נעדרים באגף כוח האדם בצה"ל הצליח להביא עדויות חדשות, סרט וידיאו שצילמו חיילי האו"ם וממצאים נוספים. כל אלו הביאו את ראש אכ"א דאז, האלוף גיל רגב, להודיע ב-29 באוקטובר 2001, שנה וחודש אחרי החטיפה כי עקב הנתונים שבידי צה"ל ניתן לקבוע כי שלושת החיילים אינם בין החיים.
כעבור מספר ימים החלו בני המשפחות של הנעדרים לשבת שבעה על בניהם, בעקבות החלטת הרבנים הראשיים לישראל והרב הראשי לצה"ל דאז, תת-אלוף ישראל וייס, שפסקו כי לפי המידע החיילים אינם בן החיים, ולפיכך הם הוכרזו כחללים
ב-29 בינואר 2004 בוצעה עסקת חילופי השבויים, בתיווך גרמניה. ישראל שחררה בתמורה לגופות החיילים 400 מחבלים פלשתינים ו-36 אסירים נוספים, שכללו את השייח' מוסטפא דיראני ואת השייח' עבד אל-כרים עובייד.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בליל ה-10 ביוני 1982, נכנס כוח מגדוד טנקים של צה"ל לאזור הבקעא המזרחי בגזרת סולטן-יעקב על מנת לחסום צירים. הכוח, שפעל בשטח קשה לתנועה תחת נחיתות אל מול כוחות סורים ומחבלים, קיבל פקודה לצאת מהשטח עם עלות השחר ולנוע דרומה כדי לחבור לשאר כוחות הגדוד.
תוך כדי יציאת הכוח התפתח קרב, במהלכו נהרגו עשרה חיילים ו-31 נוספים נפצעו. שני לוחמים נפלו בשבי, ושלושה לוחמים משני טנקים נותרו בשדה הקרב בשני אירועים שונים. מטנק אחד נעדר התותחן יהודה כץ, ומהטנק השני נעדרו הנהג זכריה באומל והטען-קשר צביקה פלדמן. באותו היום, נכנסה לתוקפה הפסקת האש.
בתחילת שנת 2004, לאחר הרכבת דוח מיוחד ביחידה לאיתור נעדרים, הוחלט להכריז על שלושת החיילים כעל חללים שמקום קבורתם לא נודע, ולא כעל נעדרים. כעבור מספר חודשים הגישו בני משפחתו של יהודה כץעתירה בעניין לבג"ץ.
השופט מישאל חשין קיבל את העתירה, והורה לרב הצבאי הראשי דאז, תת-אלוף ישראל וייס, שלא להכריז על החייל יהודה כץ כעל חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. בינתיים, הוחלט בצה"ל שגם זכריה באומל וצבי פלדמן לא יוכרזו כחללים. כיום, על-פי נתוני אגף משאבי אנוש בצה"ל, ישנם 190 חללים שמקום קבורתם לא נודע, כאשר למעלה מ-100 מהם נעדרו בקרבות מלחמת השחרור.
בהכנת הידיעה השתתף אמיר בוחבוט
נא להמתין לטעינת התגובות
