המצווה הראשונה
אף על פי שכבר הופיעו בתורה מצוות, כגון "פרו ורבו" ומצוות לא תעשה של שפיכת דמים, פרשת "החדש הזה לכם" נתפשת כמצווה הראשונה בתורה. ייתכן והסיבה היא שזו המצווה הראשונה של הכלל, הראשונה ש"נצטוו בה ישראל". הרב יהודה ברנדס לפרשת בא
אף על פי שכבר הופיעו בתורה מצוות, כגון מצוות עשה של "פרו ורבו" ומצוות לא תעשה של שפיכת דמים, שנצטווה בהן אדם הראשון, מצוות מילה ואיסור גיד הנשה שנצטוו בהן האבות, אין אלו מבטלות את מעמדה של פרשת "החדש הזה לכם" כפרשה ראשונה, כיוון שזוהי פרשה ראשונה שנצטוו בה ישראל. משמע, שלדעת רש"י יש מעמד וחשיבות מיוחדים למצווה ש"נצטוו בה ישראל".
בפסוקיה של פרשה זו ניכר, שהתכוונה לייחד את ישראל בכל פרט ופרט שבה:
"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה": הדגשה על "לכם". חז"ל מדגישים, שרק ישראל מונים ללבנה, אומות העולם מונים למנין החמה.
"דברו אל כל עדת ישראל לאמר" "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל" - מודגש שהמצווה מופנית אל "עדת ישראל" ונעשית על ידי "קהל עדת ישראל". אף על פי שקרבנות הפסח מובאים על ידי יחידים, או ליתר דיוק על ידי קבוצות קטנות, "חבורות" שנמנות יחדיו על הפסח, אין התורה פונה אל היחיד מקיים המצווה אלא אל הציבור בכללו.
ההסתכלות על קרבן פסח איננה כעל אוסף קרבנות של יחידים המוקרבים בזמן אחד, אלא כפעולה משותפת של הציבור כולו. לכן ישנו סדר ציבורי קבוע להקרבת הפסח: "קהל ועדה וישראל", בטקס ציבורי שבו משתתף המון העם בצוותא.
"כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל", העונש על ביטול מצוות הפסח, הוא "כרת". המושג "כרת" מפורש בתורה ככריתת הנפש מתוך עדת ישראל. ומובן מדוע: היות והמצווה היא מצוה המתיחסת אל כלל העדה, מי שאינו מקיים אותה מוציא עצמו מכלל ישראל. במצרים, המשמעות לכך היתה ברורה: מי שלא הקריב פסח, לא היה דם על מזוזות ביתו, לא ניצל מן המשחית הנוגף, ולא זכה לצאת עם בני ישראל מארץ מצרים. לדורות, המשמעות פחות מוחשית, אך תוכנה זהה: אין האדם הענוש כרת זוכה לראות בטובה המיועדת לבני ישראל.
"זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו", "תושב ושכיר לא יאכל בו" "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו" - מי שאיננו חלק מן העדה, איננו רשאי לקיים את המצוה ולהשתתף בה. דבר זה חמור במצווה זו יותר מאשר במצוות אחרות, שבהן גוי יכול ליטול חלק. כאן - נאסר על מי שאינם מעדת ישראל להשתתף.
גם בהנמקת המצווה
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם: ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו:" מצוות קרבן פסח היא זכר למעשה הפסיחה על בתי בני ישראל. הפסח, אם כן, מדגיש את הבדלותו של עם ישראל מן המצרים שמשעבודם ניצל, ובהכללה, את ההשגחה המיוחדת של הקב"ה על עמו ישראל.
רש"י החשיב במיוחד מצוה ראשונה זו שנצטוו ישראל, מפני שהוא לומד שתכלית נתינת התורה - כמבואר בפירושו לבראשית - הוא בזכות ישראל שנקראו ראשית, ובעבור התורה שנקראה ראשית. עיקרה של מערכת המצוות, לפי גישה זו, איננה בעבור האדם: לשכלל את אישיותו ולעשותו עבד ה', אלא בעבור העם: המצוות הן הביטוי המעשי, מצד העם, של הקשר המיוחד עם הקב"ה. דרך המצוות מבטא העם את ייחודו, ודרך המצוות יכול אדם להיות מוגדר כשותף בתוך עדת ישראל. המצוות הן חלק מהגדרת "זהות הלאומית" של עם ישראל.
בעידן של הדגשת ייחודו של הפרט, בו אנו חיים, אין רגילים לבאר את המצוות בביאור הלאומי. משום כך, מקובל יותר בזמננו להדגיש בטעמי מצוות הפסח, חמץ ומצה, את רעיון החרות. אמנם, גם רעיון החרות ניתן להיות מוצג בשני אופנים. ניתן להדגיש את המימד האישי, של חרות הפרט, העומד בפני האלקים, כביכול כיחיד, וניתן, וכך משמע מפשוטו של מקרא ומפירוש רש"י, להדגיש את המימד הציבורי, של החרות הלאומית. חג הפסח הוא הוא "חג העצמאות" של עם ישראל.
כיום, מקובל לראות רק ב"חגים הציוניים" מועדים בעלי משמעות לאומית. יום השואה, יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. מי שאיננו מציין ימים אלה נתפס כפורש מן הציבור. בבחינת "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".
הוא הדין לגבי מי שנמנע מלומר "תפילה לשלום המדינה" או איננו עומד בשעת הצפירה. לעומת זאת, המנעות מקיום מצוות אחרות איננה נתפסת כמעשה של פרישה מן הלאום אלא ככשלון אישי בתחום דתי. הסיבה לכך היא כמובן, שרוב הציבור היהודי בארץ תופס את השייכות הלאומית שלו דרך המדינה והרעיון הציוני, ולא דרך מערכת התורה והמצוות, שאותן הוא רואה כענין דתי שאינו מחייב בהקשר הלאומי.
יש להבין, שהויכוח מתנהל על הגדרת המהות של עם ישראל. אם עם ישראל נתפס כיישות לאומית חילונית, מן הסוג המקובל במחשבה המדינית בת זמננו, הרי שבאמת אין שום משמעות לתורה ולמצוות בהקשר זה, אלא במובן הבלתי - מחייב של "מורשת תרבותית". אבל אם עם ישראל מוגדר על פי היחס המיוחד הקיים בינו לבין רבון העולמים, אזי המערכת של התורה והמצוות היא מרכיב משמעותי ביותר באורח חייו.
מעתה, מובן היטב מדוע, לשיטת רש"י, היה צורך להקדים את חומש בראשית ותחילת ספר שמות לפרשת המצוות הראשונה שנצטוו בה ישראל. רק אחרי הבנת מקומו של הקב"ה כבורא העולם, וארץ ישראל בתוכו, והבנת התפתחותו של עם ישראל כעם ה', ניתן להבין את עומק המשמעות של המצוות שנצטוו בהן ישראל.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. לאחרונה ראה אור ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
נא להמתין לטעינת התגובות
