הכישלון נעוץ בהבלגה

יועז הנדל מאשים את הקונספציה של אהוד ברק, של הבלגה מול חיזבאללה, בכישלון הגדול בלבנון

יועז הנדל | 3/1/2008 13:35

יש משהו מקומם בהתייחסות של החברה הישראלית למסקנות הצפויות מדוח וינוגרד. נדמה שכולם מתרכזים בתאווה לערוף ראשים, לגרום לאולמרט ולחלק מהקצינים הבכירים בצה"ל לשלם על ה"התברברות" בלבנון. מעין מחול תקשורתי ריק מתוכן, בשעה שהסיבה האמיתית למלחמה הכושלת מסתתרת מאחורי השלומיאליות ההנהגתית.

אין ויכוח שאולמרט, פרץ וחלוץ עשו כל מה שאפשר כדי לטעות. הם אלה שיצאו למלחמה, הם אלה שפיקדו עליה בחוסר נחישות, והם אלה שסיימו אותה בעיתוי הכי לא מתאים. ועם זאת ולמרות הכל, אסור לשכוח שאולמרט וחבריו הם רק הסימפטום. המחלה האמיתית היתה שם לפניהם.
צה"ל הגיע למלחמה הזאת לא מוכן, מכיוון שבמשך שש שנים אילפו אותו שהמלחמות הקלאסיות נעלמו מהעולם; שאי-אפשר לנצח ארגוני גרילה, ושעדיף לעשות כסף מצימרים מאשר לתחזק את ההרתעה בצפון.

צה"ל בסך הכל הסתגל לרוח המפקד. הוא הפסיק לאמן את צבא היבשה, כי בעידן המלחמות החדש המערכות מדויקות ויורות מרחוק. הוא שכח מאנשי המילואים, כי קרב כיבוש הפך להיות מילה גסה.
והוא השתבלל, הכיל והסתגר בתוך המוצבים הקטנים על גבול הצפון, כי עימות עם החיזבאללה לא עמד בראש סדר היום המדיני של ישראל. ואם מישהו חושב שליו"ר ההסתדרות לשעבר, או לשר התעשייה והמסחר היה איזשהו חלק בכל זה, הוא טועה.

צחוק הגורל

סדר היום הביטחוני, תפיסת ההפעלה הצה"לית, מערכה באש מנגד, מאמץ אש ומאמץ מתמרן - כולם היו מחוץ ללקסיקון של אולמרט ופרץ. אף אחד לא עלה אליהם לרגל כדי לשאול לדעתם הביטחונית. שניהם היו חסרי רקע צבאי וחסרי יומרות ביטחוניות, ושניהם מצאו עצמם בסופו של דבר עוסקים בענייני ביטחון, בשל צחוק הגורל.

מי שאחזו בהגה באותן השנים היו ברק (אבי הנסיגה וההבלגה מול החיזבאללה), ושרון , שסבל מטראומת לבנון והעדיף להתרכז בחזית הפלשתינית המוצלחת, במקום לתקן את שגיאות קודמו. הם, המדינאים ואנשי הצבא שהיו כפופים להם, בחרו לעצום עיניים, ולתת לחיזבאללה לפתח ביטחון עצמי וארסנל מכובד של רקטות. למרות מעמדם המכובד, הם התקלה.

בגללם צה"ל התייחס למלחמה בלבנון כמו לפשיטה לילית מוגבלת

בשטחים. בגללם הגיע צה"ל למלחמה עם המחסור בציוד, באספקה, בתוכניות מאושרות, במודיעין ובפיקוד סדור. הכל חלק מאותו תהליך רב-שנתי שהחל אצל ברק, מאותה השקפת עולם בעייתית, שסברה שתמו ימי המלחמות.
אז נכון שאפשר להיתפס למסקנות האישיות נגד אולמרט. לכולנו יש בבטן עליו. למילואימניקים, להורים השכולים ואפילו לסתם טרמפיסטים של מחאה. אבל אפשר גם להסתכל מסביב, לראות את השינוי הדרסטי שצה"ל עשה מאז המלחמה, ולהבין שלפעמים עדיף לקבל סטירה מצלצלת, כואבת ומדממת כדי להישאר בחיים.

הפרדוקס הוא שדווקא אולמרט חסר הניסיון עשה את הדבר הנכון והגיב לפעולת החיזבאללה כמו שמצופה היה ממדינת ישראל כבר באוקטובר 2000. לו רק הבין שמלחמה אי-אפשר לנהל רק עם כוונות נכונות.