בנתיב ההוריקן
יעקב אחימאיר סבור כי הדי רצח בוטו אולי יזכירו למצביעי איווה, ארה"ב, שהעולם עדיין במלחמה
שבוע לפני תחילת התהליך של בחירת הנשיא האמריקני הבא נרצחה בנזיר בוטו, מנהיגת האופוזיציה של פקיסטן. אלמלא נרצחה, טובים היו סיכוייה להיבחר להנהגת ארצה וללפות את בית ההדק של הנשק הגרעיני של מדינתה. איך זה שייך לאיווה שבמערב התיכון של ארצות הברית? כי תוצאות הבחירות המקדימות שם, לקראת קביעת המועמדים הרשמיים לנשיאות של הדמוקרטים והרפובליקנים, יסמנו את הכיוון שבו עשויה אמריקה לפסוע בעידן שלאחר בוש.
בא הרצח של בוטו והחזיר את העולם, ואולי גם את מצביעי איווה המנמנמת, לעולם של מציאות אכזרית. כאשר האמריקנים מתווכחים אם הנשיא הבא צריך להיות בעל ניסיון בתחום הבינלאומי או לפחות בעל השקפת עולם מובהקת על המתרחש מחוץ לארצות הברית, בא הרצח והזכיר: מלחמת העולם השלישית, שהחלה ב-11 בספטמבר, 2001, לא הסתיימה.
אולי היתה "הודנה" או למען האמת, אשליה. כי הרצח של בוטו, כמוהו כפיגוע במגדלי התאומים. לא מבחינת מספר הנרצחים אלא מבחינת המניע, הרעיון, הכוונה. כל מי שנגוע בערכי המערב הדמוקרטיים, הליברליים, ומאמין במסורת המדינית היודיאו-נוצרית, דוחה את האיסלאם הג'יהדיסטי ודבק באיסלאם שפוי, הינו בן-מוות בעיני רוצחיה של בוטו ובעלי בריתם.
את זאת מבין הנשיא בוש, את זאת חווה מניסיונו ראש עיריית ניו-יורק לשעבר ג'וליאני, בספטמבר 2001, ואת זה מבין אחד, כמעט אלמוני, כומר בפטיסטי מוסמך, מייק האקבי שמו, המתמודד על המועמדות הרשמית לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית.
אם תרצו, האקבי הוא אביר במסע הצלב נגד האיסלאם הרדיקלי, שבראשו עדיין עומד בוש. האקבי, מושל לשעבר של מדינת ארקנסו, שביקר יותר מעשר פעמים בישראל, מבטיח, אמנם, במסע בחירות כי הוא רואה בישראל "שותפה חשובה בהפצת החירות והדמוקרטיה ברחבי המזרח התיכון והעולם". דעה שאינה מקובלת אפילו בישראל עצמה בקרב חוגים מסוימים.
לכן נראה, כי במקום לנסות ולפייס את קיצוני האיסלאם הקיצוני המפיצים מוות בפקיסטן, ראוי כי לעת הזו, אולי לאו דווקא מנקודת המבט של המצביע האלמוני באיווה - תנצח השקפת
לנצרות הפוליטית יש לפחות שתי פנים: הפן הצלבני, הלוחמני, שאותו אימץ בוש, והפן עושה השלום. יש להניח כי אם האקבי יזכה במועמדות של המפלגה הרפובליקנית, אפשר שידגיש במסעו שלושה עיקרים, לגמרי לא לוחמניים, מתוך דרשת ההר של ישו: "ברוכים יהיו עושי השלום. הפנו את הלחי השנייה. התפללו למען אויביכם". אבל ספק אם דווקא אלה המחשבות והשיקולים המניעים את הרפובליקנים באיובה בבואם לבחור במועמד מפלגתם לנשיאות.
המועמדים מטעם הדמוקרטים לנשיאות נעדרי ניסיון בינלאומי. אכן, הילרי קלינטון התגוררה שמונה שנים בבית הלבן, לצד בעלה הנשיא, אבל הוכיחה כי נעדרה אז כל חוש למודיעין טוב לגבי כל מה שהתרחש שם בעת כהונתו של בעלה. בסנאט היא הצביעה בעד היציאה למלחמה בעיראק.
המתחרה העיקרי שלה בקרב מצביעי הדמוקרטים, הסנאטור אובמה, מצטיין בהבנת בעיותיה הכלכליות-חברתיות של אמריקה, אבל לא התעניין בהוויות העולם. זה יהיה הישג אדיר לאמריקה אם אישה או מועמד שחור ייבחרו לנשיאות. אבל האם הגיעה העת לכך, חושב לו האמריקני של היום-יום, ולא מי שכותב מאמרי פרשנות בעיתון.
עם זאת ראוי לציין כי גם ג'ימי קרטר הגיע לבית הלבן יותר כמגדל בוטנים מצליח מאשר כמדינאי בינלאומי רב-מוניטין, ובכל זאת היה הנשיא הראשון שהצליח לתרום לשלום בין מצרים לישראל. קלינטון, גם כן מושל לשעבר לפני שנבחר לנשיא, ניסה וכשל בקידום הסדר בינינו לבין הפלשתינים. ייתכן מאוד שארצות הברית זקוקה למנהיג שיוכל לקבל החלטות אמיצות אך גם מורכבות: איך לסגת מעיראק ובכל זאת להכריז: "ניצחנו!". איך לצאת מאפגינסטן, בלי שזו תיפול שוב לידי לוחמי הטאליבן.
אלה הן מחשבות של אזרח אחד בעולם, המתגורר בנתיב ההוריקן, שעלול להשמיד בדרכו כל מה שרעוע ומט לנפול. אבל אלה מחשבות מרוחקות, כך דומה, מראשיהם של יושבי הקרנות במדינת איווה. אבל מי יודע, אולי הדי הרצח של בוטו בפקיסטן יזכירו למצביעי איובה, כי מדינתם אף היא חלק מעולם כה אכזר, השרוי עדיין במלחמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
