חוסך שבטו שונא בנו- שמות
הקשר בין עם ישראל לאלוהיו מתחיל בספר שמות בדרך של ייסורים קשים. כמו החיבור בין הנערה לדודה בשיר השירים, רגע המפגש המיוחל עובר דרך התקרבות והתרחקות חליפות, עד ההתגלות השלמה בעת מתן תורה
בפתיחתו לספר בראשית, הסביר רש"י על פי מדרש, מדוע פותחת התורה בסיפורי בראשית ולא במערכת המצוות. וביאורו: התורה מתחילה מבראשית, כדי לברר את הקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל, כבסיס מקדים לנתינת המצוות, המיועדות להתקיים בארץ. ואכן, ספר בראשית כולו עוסק בבירור מעמדה של ארץ ישראל ושייכותם של בני ישראל אליה. גם בפתיחתו לספר שמות, הביא רש"י מדרש. במגמה להסביר מדוע נפתח הספר בחזרה על רשימת שמות בני ישראל הבאים מצרימה: "אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאם אחר מיתתן להודיע חיבתם, שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם, שנאמר, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא."
ניתן לראות את הדיבור הראשון של רש"י כפתיחה כוללת לחומש, ולבאר את הספר כולו מתוך נקודת ההשקפה שהניח רש"י בראשיתו. הרעיון המרכזי של חומש שמות, הוא "חיבתן של ישראל". דהיינו, הקשר המיוחד שבין עם ישראל לבין הקב"ה. קריאה זו בספר שמות איננה בבחינת דרש, שכן הדברים בולטים מתוך פשוטו של מקרא. חלקו הראשון של הספר מתאר את היחס המיוחד שבין הקב"ה לעם, כפי שבא לידי ביטוי במהלך גאולתם ממצרים. בחלקו השני, מתואר היחס הזה בעיקר דרך ההתגלות היחידאית, החד-פעמית בהיסטוריה: מעמד הר סיני. ובחלק השלישי, דרך בניית המקום שבו מתקיים המפגש המתמיד בין הקב"ה לעמו - בניין המשכן.
הקשר המיוחד נידון בספר שמות לא רק מן ההיבט החיובי, אלא מכל צדדיו, לרבות הצדדים הקשים והמייסרים. החל מפרקי השעבוד במצרים, דרך פרקי התלונות במדבר, ועד השבר הגדול ביותר: חטא העגל ושבירת הלוחות.
יסוד החיבה ביחסי הקב"ה ועמו, הוא הרעיון המרכזי של הפירוש האלגורי של חז"ל למגילת שיר השירים, המדמה את הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל לקשר אהבה שבין הדוד והרעיה. גם שיר השירים, כספר שמות, איננו מעלים את הקשיים והמתח שבקשר בין האוהבים. שיר השירים הוא קובץ שירי כיסופים, המושרים בעת של פירוד בין השולמית לבין דודה, ואין הוא מתאר כמעט בכלל את פגישתם או התיחדותם של זוג האוהבים. רוב הזמן הם נפרדים, אם מפני הנסיבות שמסביב, כגון האחים המגוננים על הנערה יתר על המידה הרצויה בעיניה, ואם מפני תקלות ב"תקשורת" בין בני הזוג: החמורה שבהן נרמזת בפסוקי "קול דודי דופק", כאשר התמהמהה הרעיה לפתוח, ו"דודי חמק עבר".
למרות דברי רש"י על החיבה, הופעתו הראשונה של ישראל כעם בתורה ועל בימת ההיסטוריה, היא בפרשת שמות, כאשר פרעה מדבר על "עם בני ישראל" שהוא "רב ועצום ממנו". עם ישראל מתחיל את חייו בשעבוד מצרים. נמצא, שהפרק הראשון ביחסי הקב"ה ועמו הוא פרק של ניתוק. בלשון הרמב"ן: "בתחילה היה מסתיר פניו מהם". עד אשר הכביד השעבוד, כאשר מת מלך מצרים, ובני ישראל נאנחו מן העבודה, ויזעקו. אז מוזכר בפעם הראשונה שהעם פונה אל האלקים, ובמקביל, מופיעה גם תגובת ה': "וישמע אלקים ... ויזכר אלקים... וירא אלקים את בני ישראל, וידע אלקים". המפרשים דנו בשאלה, מהו מובנו של "וידע אלקים". רש"י, נקט לשון שיש בה חיבה מיוחדת: "וידע אלקים - נתן עליהם לב ולא העלים עיניו מהם". בהשתמשו בלשון זו, "נתן עליהם לב", מחזק רש"י שוב את התחושה, שיש כאן "דברים שבלב" - כביכול, רגש מיוחד של הקב"ה אל עמו.
דווקא על רקע כל ביטויי החיבה, מתבקשת השאלה מדוע נחוצים כל כך הרבה ייסורים, מדוע להתחיל בשעבוד דווקא, בהסתר פנים? זו היא השאלה שעמדה בפני בעל מדרש רבה, שפתח את ספר שמות בדרשה על נושא זה: "כתיב: חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר (משלי יג). בנוהג שבעולם - אדם שיאמר לחבירו: פלוני הכה בנך, יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר: חושך שבטו שונא בנו? ללמדך, שכל המונע בנו מן המרדות, לסוף בא לתרבות רעה ושונאהו." (שמות רבה א' א'). המדרש מביא דוגמאות אחדות של הורים בתנ"ך שחינכו את בניהם בדרך זו והצליחו, לעומת הורים שלא ייסרו את בניהם, הללו יצאו לתרבות רעה ואהבתם הפכה לשנאה.
ואהבו שיחרו מוסר
לפיכך מסיק המדרש: "ואוהבו שחרו מוסר (משלי יג) - זה הקב"ה, על שאהב את ישראל, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א), הוא מרדם בייסורין". ועוד הוא מוסיף: לא זו בלבד, שאהבת הקב"ה לישראל, כאהבת האב לבנו, מתבטאת בכך שהוא מייסרם, ייסורים אלה גם מוסיפים אהבה: "וכל המייסר את בנו מוסיף עליו הבן אהבה שהוא מכבדו, שנאמר: יסר בנך ויניחך [ויתן מעדנים לנפשך] , ואביו מוסיף עליו אהבה, שנאמר: ואהבו שחרו מוסר. לפי ששיחרו מוסר, לפיכך הוא אוהבו."
רעיון זה קשה להבנה בדורנו. אנו חיים בדור שבו מערכת החינוך, ובודאי מערכות שמתגדרות ביחסי אהבה, מבקשות את הצד הנעים והנוח שבאהבה, ורואות במוסר או בייסורים נטל מכביד ומעיק על היחסים שבין אדם לחברו. באמת, בטווח הקצר, ביקורת, הטפת מוסר, חידוד המתחים עד למצבים של עימות - מכבידים על האהבה, על הקשר בין בני הזוג ועל הקשר שבין המחנך לחניכו.
אבל בטווח הארוך הם נותנים פירות בעלי ערך. שאלת המפתח להבנת טיבם של ייסורים היא אם הרקע ל"שיחור המוסר" הוא אהבה וחיבה או עוינות. אם המקור הוא חיבה, והשאיפה היא להיטיב לזולת על ידי זה שמורים לו את דרך הישר, חושפים את הליקויים והנקודות הבעיתיות שבקשר, על מנת לתקן, להועיל ולקדם, הרי שאלו הם ייסורים של אהבה, שמוצאם באהבה, ותכליתם בתגבורת האהבה. הגם, שבשעת המשבר נוצרות תחושות קשות מאד, לפעמים עד כדי נתק ופירוד.
שעבוד מצרים איננו סתירה לחיבתן של ישראל, אלא תוצר שלה. לפיכך, הקדמתו של רש"י לפרשת שמות משלימה את הפתיחה שבמדרש רבה. מדברי רש"י מובן ש"בני יעקב הבאים מצרימה", באים שמה ונמנים מתוך חיבתו של הקב"ה. במדרש רבה מוסבר, כיצד יתכן שהחיבה הזאת נתגלגלה למערכת של שעבוד, והסתר פנים זמני. שכן בסופו באה גאולה, חיזוק החיבה ו"נתינת הלב" לטובתן של ישראל.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. לאחרונה ראה אור ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
נא להמתין לטעינת התגובות
