איזה פלא
הספר המרגש "פלא לילה" של אסתר אטינגר, מתאר את הימים שבתל-אביב עוד היה בית ספר של "בית יעקב". אתמול הוא זיכה את המחברת אסתר אטינגר, בפרס הנשיא ליצירת פרוזה עברית. שפרה ארליך-קופל, חושבת שזו הזדמנות מעולה להיזכר בו שוב
יש לה הורים שעלו מפולין בסוף שנות השלושים, חברה טובה אחת הקוראת רק רומנים באנגלית, חולמת להפוך חילונית וללכת לקונצרטים כשתגדל, ושתי מורות. האחת אהובה והאחת שנואה.
כמו לכל ילד ממשפחה טובה באלף תשע מאות חמישים וחמש, גם לה יש משפחה מפוארת, סבא וסבתא, דודים ובני דודים, שחיים רק בתמונות ובזיכרונותיהם של הוריה. הם עולים משם מידי פעם, כשמזכירים נשמות בבית הכנסת, או כששומעים תקליט של יוסל'ה רוזנבלט, ואמא אומרת: את הניגון הזה סבתא אהבה יותר מכל.
אלו רק מקצת הדמויות המשורטטות ביד אומן וברגישות ברומן "פלא לילה". אסתר אטינגר, המוכרת יותר כמשוררת, הוציאה לפני כשנתיים רומן ראשון שזיכה אותה בפרס הנשיא ליצירת פרוזה עברית.
אלא שמעלליו של קצב דחו את הטקס למועד בלתי ידוע. היום, באיחור ניכר, תזכה המחברת ללחוץ את ידו של הנשיא החדש, וזה רק תירוץ להיזכר שוב בספר היפה הזה.
נדמה ויש בעטרה בת השלוש עשרה, גיבורת הסיפור, לא מעט מדמותה של המחברת עצמה, שגדלה אף היא בתל אביב של אז.
אך בין אם זהו רומן אוטוביוגרפי ובין אם הוא יציר הדמיון, "פלא לילה" מספר את סיפורים של אנשים שכמעט ולא נשמע קולם עד היום בספרות העברית: עולים ותיקים וחדשים, בני המגזר האשכנזי-דתי, שהגיעו לתל אביב לפני השואה ואחריה. הם רוצים להיטמע בתרבות הישראלית, אבל לא מסוגלים לנטוש את השפה הישנה. מדברים אידיש קולחת עם חבריהם ועברית רצוצה עם ילדיהם, וכל אחד שוגה בעברית שגיאות המיוחדות רק לו ומגלה בזה טפח מעולמו. כולם אוהבים את הארץ, אבל מתגעגעים תמיד לבית בגולה שהיה ואיננו.
אנשים קצת נידחים, הם לא ייבשו ביצות ולא נלחמו קוממיות, חייהם לא היו רצופי עלילות גבורה. ובכל זאת, במצח נטול בלורית ובפנים שלא נצרבו משמש, גם הם ידעו רגע אושר וצער, אהבה ואכזבה לא פחות מעמיתיהם שהלכו בשדות.
אבל עטרה עצמה עדיין כלל לא מודעת לכל זה. כשתגדל, תביט לאחור ותבין יותר את הוריה. כרגע היא הייתה מעדיפה שהוריה יהיו צברים בלי מבטא מוזר. היא גם רוצה שמורתה האהובה
איתה היא יכולה לדבר גם על המחשבות שמציפות אותה ועל ספרים אחרים, עיר קסומה למשל, ואפילו שהיא מחנכת כבודה בבית יעקב, הגב' שטרנהיים לא מזדעזעת, אלא מציתה סיגריה ומקשיבה לעטרה מבעד לענן העשן.
ובינתיים, בינתיים אין לה ברירה אלא להקשיב יום יום לתוכחותיה של המורה רייזלה האדוקה כל כך והקפדנית, שעטרה רואה רק צד אחד שלה, זה הקשה והכועס, הדורש ממנה להפוך לבת ישראל כשרה, צדקנית וראויה. אבל יש גם צד שני לאותה מורה קשה ונרגנת. תוך כדי הסיפור משתנה דמותה הקשה והמציקה לכאורה ונגלית לפנינו גם באור אחר, רך ונוגע ללב, דרך היומן האישי של רייזלה עצמה.
וישנה בת שבע שהייתה קצת משוגעת ומוני הפושטק שלא היה משלנו ואסור היה להתעסק איתו וקובי החייל הרומני שמסתיר סוד מעברו ושרה שנירר מייסדת "בית יעקב", ועוד הרבה דמויות ישנות ונפלאות. ומעל לכל, קמה ועולה דמותה הנשכחת של תל אביב שלפני חמישים שנה, ואמא שלי, שגם היא גדלה בה באותן השנים, מתגעגעת תמיד לתל אביב הזו, שחול וקודש היו מעורבבים בה, ונותר בה כיום רק חול וחול.
"פלא לילה", אסתר אטינגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 310 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
