ג'רמייה, מיי מאן

קופטש הפך את חברבורותיו ואת עורו, ויצא להציל את ירמיהו, ראסטמן זועם ששר נבואות שחורות, ולא שם לב שאף אחד לא מקשיב לו, כי שאון המלחמה המתקרבת עושה הרבה רעש באוזניים של השלטונות

גיל קופטש | 20/12/2007 8:13

ויהי דבר ה' אלי בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר: "בן אדם, כתוב לך סיפור קצר באינטרנט על עצם היום הזה."
ובאה רוח גדולה ונשאתני והנחיתה אותי בחצר המטרה בשנת 586 לפני הספירה, בתוך גוף של עבד כושי סריס..

מזל שאני כושי. לפחות אני יכול לשחק קצת כדורסל. התחלתי לכדרר קצת, כשלפתע שמעתי קול ענות חלושה "הצילו! הצילו!"

חקירה קצרה ומהירה גילתה לי שבתוך חצר המטרה ישנו בית כלא ובתוך הכלא בור סיד. ובתוך הסיד, טובע לו מתנגד השלטון: הנביא ירמיהו.
"מה חטאתי? מה?" זעק ירמיהו בפה מלא טיט.

חתיכת טיפוס, ירמיה. "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ". השניא את עצמו על כולם. בני העיר שלו ובית אביו - כולם מייחלים למותו. אולי בגלל שהוא כל הזמן מקלל אותם. אפילו כשפשחור ראש השרים תלה אותו על המהפכת ראשו למטה ורגליו למעלה, הוא לא הפסיק לקלל: "וְאַתָּה פַשְׁחוּר, וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, תֵּלְכוּ, בַּשֶּׁבִי; וּבָבֶל תָּבוֹא, וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר--אַתָּה וְכָל-אֹהֲבֶיךָ,"

אני מבין למה הוא מעורר אנטגוניזם, ירמיהו. מצד שני אי אפשר לתת לו למות פה בתוך הבור. חייבים לעשות משהו. אני מנסה למשוך אותו החוצה מן הבור, אבל אי אפשר. הוא כל כך רזה והראסטות הדביקות שלו כל כך ארוכות עד שנהפכו לכבלים. הוא נראה מאובן לגמרי, כמו לבנה עשויה מבוץ.

"גר'מייה, מיי מאן", אני אומר לו. "תחזיק מעמד. אני הולך למלך צדקיהו להזעיק עזרה."

"תגיד לו! " לאט ירמיהו בפה מלא עפר דביק, "תגיד לו שחייבים להיכנע לנבוכדנאצר. חייבים!"

"ששש..אל תצעק." השקטתי אותו, "גם ככה סימנו אותך כשמאלן תבוסתן מסוכן..קח תאכל איזו פרוסה בינתיים. אני תיכף בא."

בוב מארלי : Bob marly and the wailers

הריאלי והאידאלי

"אני בצום! היום עשרה בטבת. היום הזה נבוכנדאצר עולה על ירושלים."

"מה פתאום?" גערתי בו, "אתה לא שומע חדשות? נבוכדנאצר עסוק בימים אלה במצרים. ברגע זה הוא מפסיד להם במלחמה."

"אסור לסמוך על המצרים!", הזדעק הנביא. "הם לא ישמרו עלינו! רק אבינו שבשמיים, והוא אומר להיכנע!"

זרקתי לו כיכר לחם שלמה פנימה אבל הוא לא נגע בה. מיהרתי לארמון המלך וביקשתי שיחה דיסקרטית עם צדקיהו. "ירמיהו?" שאל המלך, "מה קורה איתו עכשיו?"

"כרגיל. בוכה ומקלל. מקלל ובוכה. אבל מאחר והשרים הפטריוטים שלך שמו אותו בתוך הטיט, מצבו הוחמר ועל כתפיו יש מוסרות של ברזל."

"זה הוא שם על עצמו את המוסרות האלה", אמר צדקיהו. "משוגע זה! הוא אומר שזה סימבול לשיעבוד של הבבלים. אמנים, אתה יודע"

"אני לא מבין את הדימוי הספרותי, אני רק עבד כושי. אני רק יודע שאם לא תוציא אותו, הוא ימות עוד הלילה."

"איך אני אוציא אותו?!", כעס המלך. "הוא מרפה את רוח הלוחמים, קורא להם לערוק ולאזרחים לברוח. יחד עם השרים האלה. היועצים. הפונקציונרים. הגנרלים. והאחריות הזאת! אני שונא אותה! שונא את כולם!"

המלך נאנח. "ירמיהו לפחות אומר את האמת. לו אין מה להפסיד. יודע מה,קופטש? "קַח, שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים, וְהַעֲלִיתָ אֶת-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מהַבּוֹר, בְּטֶרֶם יָמוּת."

לקחתי

שלושים אנשים, קדחנו סביבו עם פטיש אוויר, ושלפנו אותו מהבור.

"תאכל משהו , ירמיהו" אני מפציר בו, "תאכל! לפחות איזה פת."

"לא אוכל." הוא עונה לי, הסרבן. "לא אוכל כלום עד שנבוכדנצר משמיד פה הכל. "

"מה יש לך? למה אתה רוצה כל כך לנתץ ולהרוס?"

"המדינה הזו רקובה." מקונן ירמיהו. "מושחתת מהיסוד. אין תקנה אלא להרוס הכל ולבנות מחדש."

"לא חבל?" אמרתי, "תראה את הארץ היפה הזו, את האנשים.. אתה מבין כמה דם יישפך פה?"

ירמיהו נעצב לרגע. הירפה מקללותיו והחל לבקש רחמים על עם ישראל.

המלך והנביא, שניהם קרועים. הרהרתי. שניהם בודדים, מפוצלים. צדקיהו בין האמת המרה של המציאות ובין האנשים שמתמרנים אותו, וירמיהו בין נבואת החורבן שלו ובין הכאב שהיא גורמת לו ולעמו. שניהם שונאים את המערכת ומייחלים לבנות אותה מחדש.

רק שבירמיהו יש מספיק אמונה כדי להכנע בפני הרעה, ולצדקיהו המסכן אין. הוא איש חלש. הוא יודע שהכל נגוע ומושחת אבל לא מספיק אמיץ להישיר מבט ולראות מה גדול הריקבון. אולי בגלל זה, נבוכדנאצר עקר לו את העיניים.

נ.ב : מייד אחר כך באה וח גדולה והסיעתני, והנחיתה אותי בתוך ספר זכריה פרק ח': "כה אמר ה' צבאות...צום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת ושלום אהבו".

נראה לי שאני נשאר לישון אצל זכריה.