ראשי » חדשות » יהדות

האחרונה

חדר קטן בבית האבות ע"ש יאנוש קורצ'אק. שתי ניצולות השואה האחרונות שנותרו בעולם, מנהלות ביניהן קרב קלפים לחיים ולמוות. מי מהן תנצח ותזכה להיות הניצולה האחרונה? שהרה בלאו כתבה מחזה קצר ולא בהכרח בדיוני, על שארית הפליטה בשארית היום

תמונה ראשונה

אור עולה על חדר פשוט לשניים בבית-אבות .
במרכז החדר שולחן, משני צדדיו  שתי קשישות נחושות בכסאות גלגלים המנהלות קרב "רמי" לחיים ולמוות.  גיזי, אחת מהשתיים אוחזת במראת יד קטנה ומנסה לשים שפתון על פיה.

גיזי: מספיק עם הרמאות!
מגדה: לא רימיתי.
גיזי: כן רימית. אני רואה אותך מהמראה.
מגדה: אני אומרת לך שלא רימיתי.
גיזי: ראיתי איך גנבת את הג'וקר.
מגדה: לא גנבתי, הוא היה אצלי מההתחלה.
גיזי: כן, הוא תמיד אצלך מההתחלה, מספיק מגדה, כולם יודעים שאת רמאית.
מגדה: אז מה?  אני גאה להיות רמאית. אם לא הייתי רמאית לא הייתי שורדת.
גיזי: (בעייפות) אוי לא, רק לא עוד פעם את הסיפור על הפולניה.
מגדה: למה? כי לך מתחשק לספר בפעם המאה על הקאפו והלחם?
גיזי: זה סיפור קצת יותר טוב מאיך שהתחבאת שנתיים בלול של תרנגולות.
(היא מסיטה את כיסא הגלגלים מעט ימינה ומתחילה לסדר את שערה מול מראה גדולה)
מגדה: באמת? ביד ושם כנראה לא חשבו ככה.
גיזי: (בעצבים) זה כי הם חשבו שאת באמת האחרונה שנשארה בחיים. זה כי עם כל הלופטגשעפטן שלהם הם לא עשו מחקר מעמיק, זה, כי הם עובדים שם כמו חובבנים והם ושכחו אותי! אבל זהו. היום זה נגמר, תיכף מיקי יבוא ואז נראה בדיוק מי שווה מה.
מגדה: שיבוא. אני מקווה שלא תעשי לו את הבושות שעשית לי ביד ושם. המהומה שעשית שם היתה חרפה לכל נשמות ששת המליונים ינוחו על משכבם בשלום ובמנוחה כן יהי רצון (את סוף המילים היא יורה אוטומטית).
גיזי (מפנה אליה את כסא הגלגלים ומסתובבת בזעם): כתבה בשער של "מעריב"? עם כל התמונות הנחמדות האלה בגינה, עם הברכות,  ובלי לברר שום דבר? איך עושים דבר כזה? איפה היה הרב לאו? איפה היה טומי לפיד? איפה היה שילנסקי? איפה היה שבח וייס?
מגדה: (בקול צונן) את שוכחת שהם אינם עוד איתנו.
גיזי (חוזרת לשולחן): כן נכון. חבל. (הפסקה) כל כך חבל.
מגדה: כן חבל. (שתיקה)
גיזי: נו, דווקא חיבבתי את טומי. היה מענטש.

אוספות ומחלקות שוב את קוביות הרמי ביניהן.

גיזי (מתפרצת): איך עושים טקס כזה גדול, עם הנרות היפים האלה-
מגדה: משואות!
גיזי: היום כבר אף אחד לא אומר משואות.
מגדה (בעייפות): היום כבר אף אחד לא משתמש במשואות.
גיזי: אבל אז השתמשו, נכון? והיה הראש ממשלה! והיתה נשיאת המדינה! ואת קיבלת את המדליה היפה הזו מזהב!
מגדה: מה זהב? מי זהב? פח צבוע!
גיזי: והתמונה בעיתון, מה? אוויר?
מגדה: אפשר לחשוב.
גיזי: וכל הזמן הזה, אני, א-נ-י גיזי מושקוביץ, הבת של שרה לאה מושקוביץ שנישרפה באושוויץ עד צאת נשמתה, אני שעברתי גטאות וסלקציות ומחנות, ואת צריף הילדים באושוויץ וקרבות של קאפואים יושבת ונרקבת לי בבית בבנימינה? ואת? עם לול של תרנגולות!
מגדה: אבל שנתיים שלמות!
גיזי: שנתיים? אני הייתי שם ארבע שנים!

תרנגולת!
מגדה: שהפולניה לא תדע, בקור, ברעב!
גיזי: רעב? בלול? באושוויץ ידענו מה זה רעב! תרנגולת מתחזה! (מתחילה להיחנק ולהשתעל) אחות! אחות!
מגדה לוחצת עבורה על לחצן מצוקה, אחות צעירה וחסונה נכנסת לחדר ומטפלת בה. (לאחות עגלת תרופות, עליה מונח טרנזיסטור קטן הפועל בעצמה נמוכה)

אחות: נו, סיירת בוכנוולד, מה עכשיו?
מגדה: היא עוד פעם נחנקה
אחות (תוך כדי טיפול גס בגיזי): עוד פעם את בולעת לי את הלשון? (מחזיקה את לחיה  בשתי ידיים) אז איך זה שאת לא מפסיקה לקשקש? קש-קש-קש-קש
גיזי: תיזהרי על האיפור!
אחות: אני לא רוצה לשמוע יותר מהחדר הזה עד הערב, ברור?
גיזי ומגדה שותקות
אחות: לא שמעתי, ברור?
גיזי ומגדה ממלמלות  בשקט: ברור.
האחות עוזבת את החדר.
גיזי בלחישה: מרשעת כמו מנגלה.

הועלה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, 2003

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...